למפות את מה שאבד
מאת: איתן ברונשטיין אפריסיו
05/2014

המרחב של פארק קנדה נעשה לישראלי לחלוטין בשני מובנים לפחות: (1) הוא "סופח" לישראל והתאזרח כחלק מהמרחב הישראלי. אין שילוט המעיד על היותו מעבר לקו הירוק, אין כמעט זכר לכפרים הפלסטיניים שישראל כבשה והרסה בו במלחמה ב-1967 ויער קק"ל מטופח ניטע בו ומשמש אלפי מבקרים בכל שנה. (2) לא היה מו"מ בין ישראל לפלסטינים שבו ישראל הסכימה לוותר עליו, כך שבכל ראיה עתידית של ההנהגה הציונית המקום הזה שייך לישראל.[1]

זוכרות נולדה בפארק קנדה ב-2001 לנוכח העדרם של שלטים של קק"ל לציון הכפרים עמואס ויאלו, שעל חורבותיהם הוקם הפארק.[2] מאז, קיים הארגון פעילויות וסיורים רבים במקום והגלגול האחרון לעיסוק בו היה במסגרת התערוכה "קק"ל החדשה" שהצגתי יחד עם מורן בריר בזוכרות במרץ עד מאי 2014. הפריט הבולט בה ביותר היה מפה ענקית של אזור פארק קנדה שנפרשה על רצפת הגלריה וגודלה 5 X 4 מטר.

טקסט זה עוסק במפה של אזור פארק קנדה שיצרתי עבור פרויקט קק"ל החדשה שהצגתי, יחד עם מורן בריר, בזוכרות במרץ עד מאי 2014. זו המפה הרביעית שאני מייצר.[3] כולן מפות נגדיות, מתנגדות למיפויים הקיימים הרווחים בישראל. ככאלה הן מפות אוטופיות (של אין-מקום) או של מרחבים שאבדו ולא יהיו עוד. חשוב לי להדגיש שטקסט זה נכתב מנקודת מבט שלי כ"ישראלי". אינני מתיימר לייצג כאן את כל נקודות המבט האפשריות על המרחב הזה באזור לטרון.

מפות הרמוניות
חיפוש מהיר בעברית ברשת מעלה מפות שונות של פארק קנדה שהמשותף להן הוא העדרם של הכפרים הפלסטינים שישראל הרסה ב-1967, מיד אחרי המלחמה. גם הקו הירוק, הגבול הבינלאומי שנקבע בהסכם שביתת הנשק ב-1949 בין ישראל לירדן, לא נמצא ברובן.

ראו מצד שמאל שלוש דוגמאות למפות מתוך אתר טבע ונופים בישראל, מויקיפדיה בעברית ומתוך אתר הטיולים טרקר.

המפות הללו בעברית מתארות את אזור פארק קנדה ומתייחסות להיסטוריה התנ"כית שלו (תל איילון), הרומאית (אמאוס ובית המרחץ הרומי בו), הצלבנית (שרידי מבצר), והמלחמה ב-1948 (אנדרטאות ללוחמים ודיר איוב שנכבש אז). גם אתרי דת נוצריים מופיעים במפה (מנזר).

אני מבקש לקרוא את המפות הללו בעזרת המושג "נוכחות שלילית" של הרברט מרקוזה.[4] מפות אלו מייצגות היטב את ה"כוחות הסביבתיים המתנים-מראש את עולמו הרוחני של הפרט ומעצבים אותו כדי דחייתם (...) של נתונים מסוימים...".  הקורא הישראלי נחשף למפות הללו, ולמפה דומה שמוצגת ע"י קק"ל בשטח הפארק עצמו, והן נעשות ל"כוח סביבתי" המבנה את עולמו הרוחני, את תודעתו המרחבית, כשהיא נטולת "נתונים מסוימים",[5] הנוכחות של החיים הפלסטיניים במקום. 

מרקוזה חותר ל"חשיבה ביקורתית (ה)שואפת להגדיר את צביונה האירציונאלי של הרציונאליות הממוסדת ולהגדיר את המגמות המביאות רציונאליות זו לידי כך, שהיא עצמה מחוללת את התמורה שבה".[6]  ניתוח של המפות הללו מראה שהן מכילות את השלילה שלהן עצמן בכך שהן מסתירות את הדרמה שהתחוללה במרחב אותו הן מתארות. 

קריאה ביקורתית במפות חושפת את ה"הרמוניה ואת הריאליזם הכוזב שלה".[7] ההרמוניה במפות מיוצרת ע"י ייצוג של רצף היסטורי שאינו טורד את תודעתו של הקורא הישראלי: בראשית היתה כאן ארץ התנ"ך (והיא שלנו!), אח"כ היו רומאים וצלבנים וערבים, שנגדם נלחמנו ב-1948, ואנחנו זוכרים את חללינו. וכן, גם כנסיות נוצריות יש בארץ. 

הרצף ההיסטורי הזה מסתיים עם הקמת המדינה ב-1948, מה שמבנה את המרחב כישראלי מאז, ומשכיח את העובדה שנכבש ע"י ישראל רק ב-1967. אלא שמחקר שטחי למדי חושף את ההרמוניה הכוזבת של הייצוגים הללו ובכך מדגים את אופיים השלילי, החותר תחת עצמו, של המפות הללו.

מדוע המפות הללו, כמו השלטים בפארק עצמו מעלימים את ההיסטוריה של הכפרים הפלסטיניים? אין לי תשובה וודאית לכך אבל בהמשך לניתוח עד כה ניתן לשער שסוכני המיפוי הישראליים חוששים שהכללת ההיסטוריה של הכיבושים שהתרחשו אחרי הקמת המדינה עלולה לערער את הלגיטימציה שלהם בעיני חלק מהישראלים המבקרים בפארק זה. הכיבושים שהתרחשו ב-1948 נתפסים ע"י רוב הישראלים כצורך קיומי, "מצב טבעי" עליו היתה חייבת להיבנות המדינה, ולכן אין צורך להצדיקם. אבל השטחים שנכבשו ב-1967, אפילו מבחינת החוק הישראלי, אינם שטח מדינה לכל דבר. ייצוג של הרס הכפרים הללו על המפות בעברית יעלה שאלות לגבי נסיבות הכיבוש וההרס שלהם ויחשוף שנעשו לא תוך כדי קרב במלחמה אלא כתוצאה מהחלטה אסטרטגית להרסם ולא לוותר לעולם על השטח הזה.

מפה מטרידה של חלום בהקיץ 
(לצפיה במפה באיכות גבוהה ניתן ללחוץ על הקישור בראש העמוד)
המפה אותה יצרתי עבור קק"ל החדשה מבנה מרחב זר ברובו לישראלים, אף לכאלה שביקרו בפארק ומכירים אותו היטב. אולי להם הוא אף נעשה זר במיוחד כי נגלים בו כיש מאין שלושה כתמים אדומים המייצגים את הכפרים עמואס, יאלו ובית נובא שישראל הרסה ב-1967 ואין להם כמעט אזכור בשטח הפארק, למרות ששרידיהם נוכחים נסתרים בו. לצרכי התמצאות נטעתי במפה את כביש 1, צומת לטרון ותצלום של כרזת הכניסה העצומה שקק"ל בנתה והציבה בצומת הכניסה לפארק על כביש מספר 3. הפריטים הנוספים על המפה כמעט אינם מוכרים לישראלים ועיקרם אזכור אותם כפרים שהמרחב הזה היה ביתם עד שנעקרו ב-1967. המיפוי שעשיתי אינו מבקש לייצג את המציאות הנגלית למבקר הישראלי בפארק אלא בעיקר את מה שישראל מבקשת למחוק ממנה. 

השילוב הזה בין פריטים מוכרים המסייעים להתמצאות על המפה לבין פריטים שאינם מוכרים לרוב הישראלים יוצר מונטאג' במובן שולטר בנימין מגדיר:

The principle of construction is that of montage, whereby the image's ideational elements remain unreconciled, rather than fusing into one "harmonizing perspective."  For Benjamin, the technique of montage had "special, perhaps even total rights" as a progressive form because it "interrupts the context into which it is inserted" and thus "counteracts illusion"[8]

המפה החדשה הזו אינה מייצרת הרמוניה כי אם צרימה. לצד אזכור הפארק עצמו מופיעים עקבות ההרס והגירוש של הפלסטינים שהתרחשו ב-1967. הקו הירוק הבולט במפה מזכיר את הלגיטימיות הישראלית השנויה במחלוקת של המרחב הזה. לצורך פרויקט קק"ל החדשה קיימתי סקר בקרב מאתיים מבקרים בו ורובם היו מופתעים מאד כשסיפרתי להם שהם נמצאים מעבר לקו הירוק. זוג צעיר שהשתתף בסקר פגשו אותי כמה שעות מאוחר יותר ואמרו לי שהם עדיין חושבים על מה שסיפרתי להם. לא במקרה המידע הזה לא מופיע על שלטי קק"ל ובמפות במרכז הפארק, זהו מידע מטריד שמנטרל את האשליה, כדברי בנימין.

המפה אינה מסייעת להבין כיצד לנווט בשטח אלא דווקא משבשת את ההתמצאות בו. היא לוקחת את הקורא הישראלי בה למסע אל מציאות דמיונית, מוכחשת ומודחקת. היא אינה ייצוג של המציאות, כפי שמפה אמורה לכאורה להיות, אלא מייצרת ייצוג מדומיין של מסע ארכיאולוגי לאחור בזמן הישראלי, הקולוניאליסטי, כדי להעלות באוב את רוחות הרפאים שלו, שעקבותיהם נמצאים שם באדמת הפארק וניתן לראותם אם מתאמצים.

מושג נוסף של בנימין, דימוי דיאלקטי, מסייע להסביר מפה חדשה זו. לפני שנבין את המושג עצמו נתעכב על רגע הולדתו. כך הוא כותב:

As an immediate, quasi-mystical apprehension, the dialectical image was intuitive. As a philosophical "construction," it was not.[9]

המשפט הזה מבטא את הדרך בה יצרתי את המפה. גם אם חשבתי עליה זמן רב, רגע הולדתה היה אינטואיטיבי למדי. הרגע הזה בו אני מחליט מה נשאר בה ומה נמחק ממנה אינו תוצאה של חשיבה רציונאלית ודיונים מעמיקים אלא הבזק של החלטת עריכה אל מול מסך המחשב ובצורך להיענות לשאלת המעצבת הגראפית: את זה להשאיר או להוריד?

לתוך הרגע הזה מזדקק כל הידע שנצבר בשנים של מחקר ופעילות, אבל לי קוסם במיוחד דווקא הפן הקואזי-מיסטי שלו,שלא ניתן להצדיק את ההחלטות הנלקחות בו עד תום. מה שאני עושה עכשיו במעשה הכתיבה, הוא ניסיון להבין את הפעולה שלי עצמי, ללמוד ממנה כמשהו שקרה לי ולא לגמרי הובן לי כשקרה. 

באק-מורס ממשיכה בתיאורה את הדימוי הדיאלקטי ע"פ בנימין כך:

Benjamin's laborious and detailed study of past texts, his careful inventory of the fragmentary parts he gleaned from them, and the planned use of these in deliberately constructed "constellations" were all sober, self-reflective procedures, which, he believed, were necessary in order to make visible a picture of truth that the fictions of conventional history writing covered over.[10]

כך גם נוצרה המפה "שלי". יש בה סימנים שנאספו במשך שנים, רבים אחרים נותרו מחוץ לה רק כדי להותירה ברורה ומדויקת למטרת הפרויקט בו הוצגה. היא מציגה תמונת אמת אשר המפות הקיימות מסתירות. הביטוי באנגלית covered over מסייע להראות את הכיסוי הכפול: של האמת על הפארק במפות ושל עצי קק"ל על חורבות הכפרים הפלסטיניים.

ובמילותיו של בנימין עצמו:

In the dialectical image, the past of a particular epoch [. . .] appears before the eyes of [. . . a particular, present epoch] in which humanity, rubbing its eyes, recognizes precisely this dream as a dream. It is in this moment that the historian takes upon himself the task of dream interpretation.[11]

מפה זו יכולה להיתפס כחלום, כאירוע שמתרחש בלא מודע של הישראלים, שצריך להתעקש על הממשיות והאמיתיות שלו כי כמו חלום קשה להאמין באמיתותו. ההיסטוריון, הקרטוגרף הביקורתי, פועל כמפרש חלומות, אולי אף ככותב אותם, סוג של מיתולוג.

אבל אין כוונתו של בנימין לתת לנו לשקוע בהזיות ובחלומות כפי שעשו הסוריאליסטים:

(…)"not to let oneself be lulled sleepily within the 'dream' or 'mythology,'" but "to penetrate all this by the dialectic of awakening." … is concerned with dissolving mythology into the space of history."[12]

הדיאלקטיקה של הדימוי של מפת הפארק של קק"ל החדשה היא בשילוב בין מציאות נעלמת, מוכחשת, מוסתרת – ובמובן זה חלומית ומיתולוגית – לבין המאמץ להביאה לתוך ההיסטוריה כאמת שלא ניתן להכחישה. מפה זו מעלה מהתת מודע הישראלי, המוכחש, אל סף התודעה את הכיבוש והגירוש של אנשים מבתיהם בניגוד לחוק הבינלאומי ולמוסר האנושי והיהודי.

בקונטקסט הנוכחי, שבו הקונפליקט הישראלי פלסטיני עדיין בעיצומו, מפה זו הופכת למרכיב בדיון. היא אינה עוסקת רק בויכוח על העבר ובכך משמעותה הפוליטית. כך מתייחס לכך בנימין:

(it) makes explicit reference to the present, political meaning of dialectical images, the construction of which is described as "telescoping the past through the present" (…) "It is not that the past throws its light on the present, or the present its light on the past, but [the dialectical] image is that wherein the past comes together with the present in a constellation."[13]

בדומה לכל העבודה של זוכרות, המבט אל העבר, החשיפה של החלקים המושתקים בו בשיח בישראל, אינה לצורך דיון אקדמי/ארכיאולוגי. היא משמשת להבנת המציאות הפוליטית כפי שהיא היום ומאפשרת לחשוב באופן מפוכח על מוצא אפשרי ממנה, כזה שאינו רק מבקש לפתוח דף חדש אלא גם לתת דין וחשבון על עוולות העבר.

אנחנו על המפה
יחד עם היותה מבלבלת, בלתי מציאותית במובן מסוים, המפה הזו היא אובייקט מוחשי ביותר, כזה שהמבקר בתערוכה וגם העובדות בזוכרות אינן יכולות שלא לגעת בו, ללכת עליו. כי היא פרושה על כל רצפת הגלריה כשטיח מקיר לקיר ובכך הופכת לסוג של מפה בורחסית שעליה מתנהלים החיים. המפה מתלכלכת מנעליי ההולכים עליה וניקוי חוזר ונשנה שלה מסיר רק את הלכלוך השטחי אבל חושף את הסימנים החדשים שנחרטו בה. הם כאוטיים, ללא ארגון כלשהו, עקבות שגופם של ההולכים עליה סימנו והטביעו. המפה נעשית כך אינטראקטיבית כשהמבקרים בתערוכה מוסיפים עליה שכבת לכלוך מוזרה. 

לפעולה הגופנית הזו של שיטוט על גבי מפה יש דמיון לפעולה של השיטוט בפארק קנדה, שגם בו השיטוט שלנו מותיר סימנים. בדומה להליכה על המפה, גם בפארק אנחנו מהלכים בתוך נוף מובנה (Constructed), לא תמים, ככל נוף אחר שהוא כבר-תמיד תוצר תרבותי והיסטורי, מתכונן ע"י נקודות המבט של הסוכנים שמבנים את המרחב אבל גם ע"י נקודות המבט הפרטיות של המטיילים, שגם הן עצמן מצוידות במשקפי ראיה שעושות את המרחב למה שהוא. לדוגמא, מרתק תמיד להיחשף להבדל בין הישראלים המכנים (כמוני!) את המרחב הזה "פארק קנדה" לעומת פלסטינים פליטי המקום הזה שמכנים את אזוריו השונים ע"פ השמות של חלקות האדמה השונות בכפריהם שהיו בו.

משיחות עם מבקרים בפארק עלה העיוורון שלהם לעקבות של בתי עמואס ההרוסים הנמצאים בפארק, חלקם ממש מתחת לאפם של המבקרים. הפניית תשומת הלב אליהם לא תמיד זכתה ליחס חיובי. לצד הסקרנות לדעת על ההיסטוריה, היה מיד ברור שמדובר בהיסטוריה מאתגרת ולא נוחה. השיטוט בפארק והבילוי המשפחתי בו משמשים לישראלים מרגוע ובריחה אל "הטבע" ואין בהם מקום לטרדות וקונפליקטים. 

הפארק אינו טבע אלא אופן התייחסות למרחב ולנוף.  הוא מארגן את היחס של המבקרים אל הנוף בו הם מתהלכים, עושים פעילויות ומביטים בו.  הטבע מגויס לטובת הבילוי בפארק. למשל, כשמתרחשת פריחת פרחי בר מסוימים מציעים לנו יחצ"ני הפארק לבוא לראותם. החיפוש אחר אותה פריחה נעשה בעזרת מפת הפארק שכל הסימנים בה תרבותיים ומלאכותיים. הפריחה הזו מסייעת להגביר את תחושת "הטבע" לעומת "העיר".

במפה מוטבעים תצלומים של העקירה של תושבי הכפרים, של הצלם יוסף הוכמן שתיעד את הטרגדיה ושל פליטה אחת מיאלו, עאישה שמה. הקודים התרבותיים (אידיאולוגיים) שלנו, המבקרים בתערוכה, מזהירים אותנו לא לדרוך על התצלומים, כסימן של כבוד למצולמים ולאירועים הנראים בהם, אולי גם כי אלה תצלומים בתערוכה. הזהירות הזו מבטאת את הדריכות שלנו להביט על מה אנחנו הולכים. המפה הזו מאמנת אותנו להיזהר ולהביט היטב על מה שנמצא בארץ הזו שאנחנו מכירים כל כך טוב, אבל למעשה מגלים בה שכבה בלתי מוכרת לפתע וכלפיה אנו חשים איזו יראת כבוד שלא לדרוך ולמחוק אותה שוב.

פחד לסיום
עבדתי עם אתי חולי, מעצבת גראפית, שיצרה את המפה ע"פ הוראותיי. היא שאלה אותי: "איפה לשים את התמונה הזו?", "הקו הירוק כאן?", "אילו סימנים למחוק מהמפה?" ועוד. תשובותיי התבססו על שנים של הכירות אינטימית, פעילות מגוונת, מחקר וכתיבה על הפארק הזה אבל ברגע שהחלטתי מה למחוק ומה לסמן במפה, איפה למקם את הדימויים ובאיזה גדול יהיו הקווים, הבנתי שאני סוג של אלוהים, או קולוניאליסט או מיתולוג שמייצר סיפור, טקסט, שמפעיל על אנשים כוח סמוי, עושה אותם לסובייקטים שינועו על המפה וילמדו ממנה. מניסיוני עם המפות (ועם חומרים רבים אחרים שיצרנו בזוכרות) יש להן אורך חיים אינסופי ורבים החוקרים והמתעניינים בהם. לכן האחריות לקביעת הטקסט הזה, הסיפור שהמפה מספרת, הוא גדול. לעיתים, אני חייב להודות גם קצת מפחיד. מפחיד לא כי אני לא בטוח במידע הכלול בו, אלא בגלל הכוח שלו על אחרים. מפחיד גם כי המפה הזו מספרת סיפור נגדי לכל מה שמספרים לנו בישראל. ולכן זהו סיפור מסוכן מעצם טבעו. הוא מסוכן לסוכני הנרטיב ההגמוני אבל בגלל כוחם הרב הוא מעמיד בסכנה את כותב הסיפור הזה, אותי. אני חשוף לפגיעה שבמקרה שלנו הופיעה בדמות מכתב איום בתביעה משפטית של קק"ל נגד זוכרות בגלל פרויקט קק"ל החדשה. הפחד הזה עצמו הוא אחד הסימנים לכך שמעשה המיפוי הזה משמעותי ומחדש ולא רק ממחזר את הידע הקיים.



מתוך אתר טבע ונופים בישראל / From the website of nature and lanscapes in Israel



מתוך ויקיפדיה בעברית / From Hebrew wikipedia



מתוך אתר הטיולים טרקר / From Treker hiking website

תודה רבה לנורמה מוסי, רותי גינזבורג, אסף קדר, חן משגב ומורן בריר על הקריאה וההערות המועילות. 
[1] אפילו מפת יוזמת ז'נבה, שדבקה בפתרון החלוקה לשתי המדינות מותירה חלק נשטח הפארק, אזור עמואס, בידי ישראל.
[2] ישראל הרסה ב-1967 גם את בית נובא, שעל חורבותיה הוקם מבוא חורון. חלק קטן מאדמות הכפר נכללים בשטח הפארק.
[3] קדמו לה מפת שיבה לכפר ההרוס מסכה (שהשתתפתי בכתיבתה), מפת ת"א והכפרים הפלסטיניים ההרוסים שבה ומפת הנכבה בעברית, את שתיהן ערכתי. 
[4] מרקוזה, הרברט; האדם החד-ממדי; ספרית פועלים בע"מ, דפוס עופר, תל אבי, 1970,עמ' 184.
[5] שם, שם.
[6] שם, עמ' 199. 
[7] שם, שם. 
[8] In Buck-Morss, Susan, The dialectics of seeing: Walter Benjamin and the Arcades project, The Halliday Lithographin the United States of America, 1989, page 67. 
[9] שם, עמ' 220. 
[10] שם, שם.
[11] שם, עמ' 261. 
[12] שם, שם. 
[13] שם, עמ' 291. 

זוכרות ברשת