מתחת ליערות
מאת: איתן ברונשטיין אפריסיו
02/2014

(טקסט זה פורסם לראשונה בספטמבר 2013 באתר מיוחד והיה להתחלה של פרויקט "קק"ל החדשה" שהתפתח לתערוכה בזוכרות ממרץ עד מאי 2014)

הכותרת מתייחסת לסיפורו של א.ב. יהושע "מול היערות" [1], שאיכשהו קראתי רק לפני שבועיים. מאז אני לא מפסיק לחשוב עליו ועל מה שקק"ל, הארגון שאני עומד בראשו, עושה באמצעות היערות הללו. זה כל כך עצוב שבסיפור, רק אחרי שהעובד הערבי שורף את יער קק"ל נחשף מה שקבור תחתיו. למה זה צריך להיות כך? למה לא פשוט להכיר במה שעשינו, הרסנו וכיסינו? יהושע כורת לעובד את הלשון אבל שלנו אינה כרותה ועלינו להשתמש בה כדי לומר אחרי 65 שנה ובקול גדול: היו כאן חיים שלמים שהרסנו עם הקמת המדינה ויערות קק"ל מכסים על חורבותיהם.

חברה קרובה ששיתפתי אותה במחשבות הכפירה הללו המליצה לי לקרוא את "בצדי הדרך ובשולי התודעה" שחיברה נגה קדמן [2]. נסעתי במיוחד לבית אריאלה. כשפתחתי את הספר הרגשתי כאילו אני טועם מהפרי האסור, כמו מציץ לאזור אסור לצפייה. הספר הזה כתוב בשפה מדויקת, אקדמית ורזה, אפילו יבשושית משהו, אבל המידע בו שינה את עולמי באחת. קדמן מראה שקק"ל מתעלמת לחלוטין מכ-80% מהכפרים הפלסטיניים המצויים בתחומי האתרים להם היא אחראית. כך בשלטים, בעלונים המודפסים ובמידע באינטרנט. כיום אני מכנה את אותם כפרים "פלסטיניים", אבל למעשה קק"ל לעולם לא מכנה אותם כך. אם יש להם אזכור כלשהו, הם לרוב נטולי שמות ומוזכרים כחלק מ"מורשות קרב" – לעיתים נכתב שהיו בהם "כנופיות ערביות" – הם חלק מהטבע ומהנוף, ציון דרך במסלול טיול בארצנו [3]. לעיתים מוזכרים בטקסטים "מבנים מהתקופה העות'מאנית" מבלי לציין שהם למעשה בתים של כפר ערבי פלסטיני [4].

התחלתי לפשפש בעניין הזה בבית פנימה וגיליתי להפתעתי שעובדת קק"ל, האחראית על השילוט בארגון, כבר הודתה בכך בגלוי, בתקשורת. כך אמרה מיכל קטורזה ביוני 2,008 לארץ ישראל שלנו: "(…) חלק גדול מהפארקים של הקרן הקיימת נמצאים על אדמות שבהם היו בעבר כפרים ערביים והיערות הם כדי להסוות את העניין" (ההדגשה שלי). לו הייתי קורא את כל מה שעובדות קק"ל אומרות, הייתי מעודכן יותר ואולי הייתי מגיע כבר לפני שנים להכרה אליה הגעתי היום.

דברי ההמשך של מיכל מבוישים ואפולוגטיים, אבל ניתן להבינה לנוכח מדיניותנו. היא נשאלת מה פתאום קק"ל תציב שלטים שיאזכרו את הכפרים הפלסטיניים שהיו בשטח פארק קנדה עד המלחמה ב-1967? והיא עונה: "השלטים שמציינים את הכפרים הערבים ואת הפליטים, נעשים על פי צו בית המשפט בעקבות פניה של עמותת זוכרות. השלטים יוצבו בשבועיים הקרובים ושם נציין את הכפר דיר איוב, אמועס ויאלו. אלו הם כפרים שנהרסו ב-48 וב-67. בכפרים גרו כאלפיים נפשות ואנו מציינים בשילוט שאותם תושבים שהתגוררו בכפרים אלו מתגוררים כיום בירדן וברמאללה. (…) אין מה לעשות מול צו בית משפט, היות ובעבר הושחתו השלטים, אנו חייבים להציב אותם מחדש ולפרט את שמות היישובים, ומה מצבם של אלו שהתגוררו בהם. אבל אין לך מה לדאוג הם יוצבו במקומות מאד לא בולטים. הם אפילו לא ביקשו להציב את השלטים בערבית והם יופיעו רק בעברית. (…) לא כתבנו בשלטים שגירשנו אותם, וגם לא כתבנו שהם יושבים במחנות פליטים. בסך הכל כתבנו היכן הם מתגוררים. בכלל אני מציעה לא להעלות בתקשורת את הסיפור הזה שהוא מאד רגיש. עדיף למען המטרה לא לעורר את הסיפור הזה בכלל" [5].

ועוד איך רגיש! בגלל הרגישות הזו אנחנו מתאמצים להסתיר את "העניין" עד היום.

בכלל, כשמדובר בעברה הרומאי של הארץ, וגם היהודי כמובן, יש לנו רגישות רבה למדי. רק את עברה הערבי קברנו וטייחנו, כיסינו והסווינו.

נחזור למיכל קטורזה שבהמשך דבריה פותחת פתח למה שאני עושה כאן היום. היא נשאלת אם קק"ל יציבו שלטים דומים באתרים נוספים שבאחריותם, ומשיבה כדלקמן: "בינתיים מדובר בפארק יחיד עם האזכור. אבל בהחלט קיים חשש שזה יתפשט לכל הארץ, למעשה מדובר בתופעה שאי אפשר כנראה לעצור אותה" [6]. אני מסכים איתה: אי אפשר יותר לעצור את חשיפת ההסטוריה הפלסטינית של הארץ וגם לא נכון ולא מוסרי לעשות זאת עוד.

גם השרה דאז רוחמה אברהם – בלילא אישרה במליאת הכנסת ש"מטרת השילוט המדובר היא מתן מידע אודות ההתיישבות הערבית במקום. הקרן הקיימת לישראל המנהלת את פארק איילון קנדה אינה רשאית להתנגד להצבת השלטים מאחר שהוחלט על הצבתם בצו בעקבות עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון."

יש להכרה שאני מכריז עליה כאן היום מסורת מפוארת שאני שמח להצטרף אליה. הכאה פומבית על חטאי עבר אינה חולשה אלא להפך, היא ביטוי ליצר אנושי של רצון להתפייס. מנהיגים שהתעלמו מהסבל שגרמו לעמים וקבוצות אנושיות אחרות הגיעו להכרה שלא ניתן לחתור לפיוס ושלום ממשי בלא להכיר בפשעים שעמיהם גרמו לקורבנותיהם.

המנהיג הסרבי בוריס טאדיץ' ביקש בנובמבר 2010 מחילה מהקרואטים על טבח שחוללו סרבים ב-1991 ועד לאותו יום סירבו להכיר בו: "באתי לכאן (לאתר הטבח בווקובאר, קרואטיה) כדי להתנצל בפניכם; לבטא את אהדתנו לכם; לאפשר לסרבים ולקרואטים, לסרביה ולקרואטיה, לפתוח דף חדש בהסטוריה."

בנובמבר 2009 נשא ראש ממשלת אוסטרליה קווין ראד, נאום בפרלמנט שבו הודה בפשעים שפשעה ארצו במשך עשרות שנים נגד כחצי מיליון "ילדים נשכחים" שנשלחו משנות העשרים ועד לשנות השבעים למוסדות שונים ללא הסכמתם. "התכנסנו היום כדי להתמודד עם פרק מכוער בתולדות האומה שלנו והתכנסנו היום כדי להתנצל בפניכם בשם האומה. בפניכם, "אוסטרלים נשכחים" ובפני אלה שנשלחו אל חופינו כילדים ללא הסכמתם אנו מבקשים סליחה. סליחה על כך שכילדים נלקחתם ממשפחותיכם והועברתם למוסדות בהם התעללו בכם, סליחה על הסבל הגופני, על ההזנחה הרגשית ועל האהבה, הרוך והדאגה שנשללו מכם. סליחה על שאבדה לכם ילדותכם ועל כך ששמותיכם הוחלפו במספרים."

יש בוודאי מי שתמהים על אזכורי הזוועות שעוללו אומות אחרות לצד הסתרת ההסטוריה ע"י קק"ל. אין בכוונתי כלל להשוות בין הזוועות השונות הללו אלא רק להעמיד זו לצד זו את הכחשותיהן שהיו דומות בעיקרן בכל מקום.

לדוגמא נוספת מהזמן האחרון, ממשלת בריטניה הכירה בפשעיה כלפי לוחמי המאו מאו בקניה ואף תפצה אותם כספית. "הממשלה הבריטית מכירה בכך שקנייתים היו נתונים לעינוי ולצורות אחרות של התעללות/התאכזרות בידי הרשויות הקולוניאליות", אמר שר החוץ ויליאם הייג לפרלמנט. "הממשלה הבריטית מביעה חרטה כנה על כך שדברים אלה קרו ועל כך שפגמו בהתקדמותה של קניה לעצמאות."

הדוגמאות הללו הן רק קומץ, עדות למגמה הולכת ומתחזקת של עמים קולוניאליים המגיעים להכרה שאין עתיד אנושי, ראוי ומוסרי כל עוד נמשכת הכחשת פשעי העבר. גם אצלנו, הגיע הזמן שנכיר במה שנמצא כאן ממש מתחת לפני השטח, במה שאין לו אזכור במפות ובשלטים בארץ: בנכבה הפלסטינית. קק"ל כארגון מוביל במה שאנו מכנים "הפרחת השממה" צריך עתה להוביל את השינוי ולהתחיל להראות לכולנו שמתחת ליערות קק"ל ירוקי העד קבורים שרידים לחיים שלמים שנגדעו באלימות ב-1948.

למעשה ישנם אנשי קק"ל שמודעים היטב לצורך זה. עמיתי עמירם ריקליס סיפר לי שביטא עמדה זו בפגישה שקיים בנושא בינואר 2008: "אני חושב שבמפות ושלטים היסטוריים זה רלוונטי וצריך להגיד שכבשו את היישובים האלה והאלה והאלה, למה לא להגיד את זה? (…) שבכל אתר של קק"ל שיש בו שלט היסטורי, שמפרט את ההיסטוריה של המקום, חייבים להכניס גם את ההסטוריה הזאת". באותה פגישה ביקש עמירם את רשימת כל הכפרים הערביים שישראל כבשה ב-1948 כדי "להעביר אותה לכל המרחבים, לכל האזורים, שכשהם עומדים לכתוב שלט חדש שכבר תהיה להם ביד הרשימה הזו."

אז אם כבר דובר והוסכם על כך בתחילת 2008 מדוע זה לא נעשה? ובכן, החלו לחצים של אנשי ימין על קק"ל בתלונה שכביכול אנחנו משתפים פעולה עם גורמים עוינים. נבהלנו, אני מודה. הוצאנו הודעות בהולות לתקשורת. צבי לי-דר, מנהל אגף התקשורת שלנו, נאלץ להבהיר שקק"ל לא תציב שלטים המאזכרים את הכפרים ההרוסים בכל האתרים עליהם היא אחראית.

כך, הלחץ של אנשי ימין הביא אותנו למצב אבסורדי שבו קק"ל נמנעת מלהציב שלטים המאזכרים הסטוריה יהודית של מקומות בארץ מחשש מפני תביעה משפטית להציב בהם גם שלטים שיאזכרו את ההסטוריה הפלסטינית, בדיוק כפי שקרה בפארק קנדה-איילון.

מכתב זועם ששלח לי עו"ד אריה גבע האיר את תשומת ליבי למצב המוזר שנוצר בעקבות גישתנו המתעלמת מקיומם של ישובים פלסטיניים. עמדת קק"ל, הפחדנית לדעתו, היא שאם יסכימו להציב שלטים המאזכרים את ההסטוריה היהודית אך מתעלמים מההסטוריה הערבית של הארץ, הם ייחשפו לתביעה משפטית שתאלצם לעשות כן, ולכן הם נמנעים מראש "להתמודד עם הבעיה."

בהודעה הנ"ל לציבור שכתב צבי לי-דר הוא מאשר ש"הועלתה אפשרות כי בכל אתר קק"ל שבו כבר מוצב שלט מפורט על תולדות המקום, ייתוסף אזכור של שם הכפר. מדובר בשישה אתרים בלבד ברחבי הארץ." גם המעט הזה לא נעשה עד כה.

החלטתי לקחת את הדברים לידיים ולשנות כמוצע חמישה שלטים. בפגישה הנ"ל בקק"ל הציע עמיתי ריקליס כדוגמא את עין איילה ועין ע'זאל ושם החל מסעי להצבת השלטים החדשים.

זה היה השלט החדש הראשון שהצבתי ואני מודה, ידיי רעדו. הפעולה הגופנית המתנגדת הזו אינה רק פיזית. הגוף שיודע מה נכון לו, מה למד בעבר ולמה הוא מורגל, מתקשה בפעולות שמעוררות בו תחושת דיסוננס, שרבים סביבו יראו בהן חילול הקודש.

מהכרמל הדרומי נסענו צפונה, לכיוון צפת. בדרך עיינתי שוב בספרה המעין יומני של נתיבה בן יהודה שחושף זוועות שנעשו ב-1948 ושעד לפני זמן לא רב העדפתי להתייחס אליהן בחוסר אמון.

הכפר הפלסטיני עין אל-זיתון מקבל בשלט חיים, 65 שנה אחרי שנכבש ונהרס, וגם הנרצחים האלמונים מקבלים לפחות הכרה פומבית במה שהתכחשנו אליו עד כה. הלוגו של קק"ל, כפי שניתן לראות בשלט, לא השתנה. לאחרונה היתה תחרות כרזות בעבור קק"ל אבל לא מצאתי את אף אחד מהרעיונות מתאים לפעולת ההכרה שביצעתי כאן. בראש עמוד זה אני מציע לוגו מעודכן יותר.

בשתיים בלילה סיימתי בעין זיתון ונסעתי חזרה למרכז הארץ, לכיוון ירושלים. הגעתי לשרידי הכפר סובא. 

אחרי מנוחת לילה טרופה המשכתי דרומה והגעתי למקום ששמו עוברת כמיטב המסורת הבן-גוריונית של "המפה העברית", שהשלימה את כיבושה הפיזי של הארץ מאז 1948. תיעדתי את השלט שניצב שם עד אתמול. השלט לאלמע'אר חשוב לי במיוחד כי מצאתי שקק"ל השתתפה בהרס הכפר מיד אחרי כיבושו ב-1948. ההודאה המפורשת הזו, על ההרס שגרמה קק"ל, הכרחית אם אנחנו מבקשים לפתוח דף חדש באמת עם הפלסטינים שחיים כאן, שחיו כאן, איתם ועם צאצאיהם.

זה לא הכפר היחיד שקק"ל הרסה. לדוגמא נוספת, קדמן כותבת שב-1959, במסגרת תכנית שמטרתה לייפות את הדרך לירושלים, התבקשה קק"ל להרוס את הכפר קַאלוּניְהָ ולטעת חורשה על שרידיו, במטרה "למנוע מעוברי אורח בכביש ירושלים את העונג לראות נוף חרב, אשר מעלה שאלות שונות אצל תיירים." [7]

השלט הזה גדול וחייב מאמץ פיזי רב כדי להציבו. שמתי לב שגופי כבר התרגל למעשה המתנגד להרגלי העבר. אף מבצבצת ועולה תחושה קלה של הנאה. אינני מתייחס רק לסיפוק הרפלקסיבי שקיים כמעט מהרגע הראשון בו עלה הרעיון במוחי והתחלתי לגלגל תסריטים שונים לגביו. אני מתכוון לתחושה גופנית ממש כשאני כיחיד מאלץ את גופי לפעול בניגוד לכיוון תנועתו הרגיל של הגוף שלי, של הגוף הישראלי.

כשסיימתי את הצבת השלט הזה כבר היתה השעה תשע בבוקר וזוג צעיר בבגדי ספורט, כנראה ממושב בית אלעזרי הסמוך, חלפו במקום בריצת הבוקר שלהם. פעולתי סקרנה אותם והם עצרו ושאלו למעשיי. הצגתי את עצמי והסברתי להם שקק"ל מתחדשת ומציבה מספר שלטים שמבטאים הכרה ביישובים הפלסטיניים שהיו בארץ עד 1948 ואף מקבלת אחריות להרס חלקם ובוודאי על כיסוי שרידיהם בעצים. הם הופתעו ואחרי מספר שניות היא אמרה, "תבורכו! הגיע הזמן". הוא רק לחץ את ידי, חייך והודה לי בקול רפה ועייף מהריצה, והם המשיכו הלאה.

ירדתי עוד דרומה, לכיוון עזה. היה לי חשוב לפזר את שלטי קק"ל החדשה בכל אזורי הארץ. בית דרס נשמע יותר עברי מבית דראס.

השלט החדש שהצבתי מתאר מציאות אחרת, עבר שונה, חדש. הבה נייצר עבר חדש לעצמנו, הישראלים שחיים בארץ. עבר מכליל יותר, לא משכיח ומדיר את מי שאינם מ"שלנו".

תם ונשלם. מעשה ההכרה בארץ עצמה, בשילוט המוצב בה, ומעשה כתיבת אותה פעולה. שלושה ימים מטורפים כמעט ללא שינה, אחרי מחשבות רבות וטורדניות בשבועות האחרונים, באו כאן אל קיצם. הכתיבה והתיעוד של הצבת השלטים גם היא היתה קשה בתחילתה, האצבעות כמו סירבו להקליד. אחרי הרעיון החתרני בא המעשה עצמו שלאחריו התיעוד הרפלקסיבי ולבסוף השלב האחרון, ההכרחי, שבלעדיו כל קודמיו כמו מתאיינים: הפרהסיה. הפרהסיה אינה הצגה לציבור ותו לא. בסיפורו "הדרשה", מפרש חיים הזז את היפוכה כך: "מעולם לא דרש ברבים, לא התווכח באסיפות ובועידות ולא עירער בפרהסיה דבר של כלום". אתן ואתם הקוראים משתתפים איתי בפרהסיה כדי להתווכח, לחשוב, לערער.

כולי תקווה שמעשה זה לא יחשוף את קלוני ברבים אלא יפיץ אהבה ואנושיות כפי שהתכוונתי.

רפי שטנדל, יו"ר קק"ל החדשה
נובמבר, 2013
משרדי קק"ל, רחוב קק"ל 1, ירושלים

ועוד משהו אחרי סיום:
בעודי מלטש את הניסוחים האחרונים של הטקסט ומתכוון להעלותו לאתר קק"ל החדשה (נו, ברור שלא הייתי יכול לפרסמו באתר קק"ל) נכנס לחדרי דובר הארגון לעדכן על סקנדל ציבורי בעקבות סרט חדש על קק"ל שנעשה בדרום אפריקה. לאור קביעות שונות בסרט, הדובר הציע את הנוסח הבא לתגובה: הטענות לפיהן קק"ל השתתפה בניסיונות מכוונים להסתיר את ההסטוריה הפלסטינית של הארץ משוללות יסוד ושערורייתיות.

שאלתי את הדובר הצעיר אם הוא מכיר את מיכל קטורזה. "את מי?" שאל. "היא אמרה משהו בנושא הזה בדיוק. לא חשוב", מלמלתי, "תודה על העדכון וסליחה שאני לא יכול לעזור לך בעניין הזה. אני פשוט חייב לסיים כאן משהו". הוא נתן בי מבט מוזר, כאילו חשב שמשהו לא בסדר איתי.
אגב, הסרט ה"שערורייתי" ההוא נקרא "הכפר מתחת ליער". את הכותרת לטקסט הנוכחי, "מתחת ליערות", קבעתי בטרם שמעתי עליו.



קק"ל מציבים שלטים בפארק קנדה ב-2006 בעקבות תביעה של זוכרות / JNF are posting signs at Canada Park in 2006 after Zochrot's petition



קק"ל מציבים שלטים בפארק קנדה ב-2006 בעקבות תביעה של זוכרות / JNF are posting signs at Canada Park in 2006 after Zochrot's petition



שלט שהוצב מחדש בפארק קנדה ב-2010 / A sign that was re-posted at Canada Park



שלט טיפוסי בפארק קנדה / A tipical sign at Canada Park



קק"ל משיבה לבג"צ שתסכים להציב שלטים ע"פ דרישת זוכרות / JNF answered the supreme court they will post signs as Zochrot demended



שלט עין אילה / Ayn Ayala sign



שלט חדש לעין ע'זאל / A new sign to Ayn Ghazal



שלט ישן עין זיתון / Old sign to Ayn Zaitun



שלט חדש לעין זיתון / New sign for Ayn Zaitun



שלט לסובא / Sign Suba



שלט חדש לסובא / New sign to Suba



שלט הכוונה לסובא / A sign to Suba



שלט חדש לכיוון סובא / A new sign to Suba



שלט ישן למרר / An old sign to Mrar



שלט חדש לאל מע'אר / A new sign to al-Maghar



שלט ישן לבית דרס / An old sign to Beit Daras



שלט חדש לבית דראס / A new sign to Bait Daras

[1] תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח 1968
[2] קדמן, נגה; ספרי נובמבר בע"מ, 2008.
[3] שם, עמ' 70.
[4] שם, עמ' 76.
[5] ארץ ישראל שלנו, גיליון 32, כ"ד סיון תשס"ח. ההדגשה שלי. העלון מופץ בבתי כנסת של הציבור הדתי-לאומי והחרדי-לאומי בכל רחבי הארץ.
[6] שם. 
[7] קדמן, שם, עמ' 31. 

זוכרות ברשת