הניסיון של זוכרות לנוכח אתגר המדינה היהודית
מאת: איתן ברונשטיין אפריסיו
10/2013

ההתחלה: השלט החסר

מתישהו באמצע שנת 2001, בתום סיור ב"פארק קנדה" עלה בראשי הרעיון להציב שם את השלט החסר שעליו יהיה כתוב בעברית ובערבית: בית קברות עמואס. הרעיון הפשוט זה - שלט המציין את מה שמוסתר בנוף הישראלי - מזקק את הפעולה של זוכרות. מגולם בו שילוב בין אסתטי לפוליטי כי השלט הוא אובייקט בעל צורה שפועל על הנוף ומשנה אותו. הכתוב בו מערער באופן מדויק את הזהות הישראליות הקולוניאליסטית כיוון שהוא חושף את האלימות של כינונה והאלימות שהושקעה על מנת לשמר אותה.

את הסיור ההוא הדרכתי כשעבדתי בבי"ס לשלום ביישוב נווה שלום ואחת אל סאלם. ארגנתי סיורים לקבוצות של יהודים, ישראלים צעירים, ב"פארק קנדה" הסמוך. הראיתי להם כיצד הפך המרחב לישראלי, כשהוא מטשטש את העובדה שצומת לטרון והפארק כולו נמצאים מעבר לקו הירוק. בשטח הפארק ניתן לראות בבירור את שרידיהם של הכפרים עמואס ויאלו, שישראל הרסה במלחמה ב-1967 (יחד עם בית נובא הסמוך). קק"ל, שהקימה את הפארק בתחילת שנות השבעים בעזרת מיליוני דולרים קנדיים, הציבה מספר שלטים בפארק ובהם הסבר להיסטוריות השונות של המקום. מוזכרים בהם הרומאים, העות'מאנים, הממלוכים, הביזנטים ואפילו היהודים מקרב אמאוס. לא במקרה ההיסטוריה של אלפי הפלסטינים שחיו במקום עד שגורשו ב-1967 נעדרת לחלוטין מהשילוט.

הסיור הספציפי הזה היה עבור כיתה י' מביה"ס האזורי בגבעת ברנר והוא היה "דו נרטיבי", בדיוק כפי שכה רבים אוהבים כאן בישראל. אחרי שהסברתי באופן כללי על המקום דיבר זכריא אלסנבטי, פלסטיני מבית סירא השכן. הוא היה בן תשע בזמן המלחמה וצפה ממרחק לא רב על הרס הבתים של יאלו ועמואס. אחרי כמה ימים סייר בין חורבות הבתים וראה מספר גופות קבורות תחתן.

אחריו דיבר אלון גלעד, המורה לאזרחות של אותם תלמידים שכחייל השתתף בהרס הכפרים הללו ב-1967. הוא פתח ואמר בערך כך: כל מה שזכריא אמר היה נכון למעט עניין הגופות שנקברו מתחת להריסות הבתים. לא היתה כאן מלחמה אלא גירוש של אוכלוסיה אזרחית. זו היתה השעה השחורה של חיי ולכן אינני מבקר מעולם בפארק קנדה. היום זו פעם ראשונה שאני חוזר לכאן ועשיתי את זה רק כדי לספר לכם מה קרה כאן, דבר שלא היה צריך לקרות. עבורי הסיפורים הללו, של שני העדים, היו מעוררי מחשבה, מפתיעים. את עניין הגופות העדפתי לא להזכיר יותר בעשרות הסיורים שהדרכתי במקום זה כי היה לי קשה לקבל שדבר כזה אכן התרחש. רק שנים מאוחר יותר, אחרי שהתגלגלה לידינו עדות מוצקה (1) על גופות מתחת לבתי עמואס, הוספתי את הפרט הזה לסיורים שאני עורך בפארק.

כמו התלמידים שהשתתפו בסיור גם אני נקלעתי למצוקה בעקבות המידע שקיבלתי בו. בהתאם לגישה שרווחה בבי"ס לשלום לא היה לי לאן לנתב את רגשות האשם והבושה. הבנתי שאני חלק מזה וכל שאני יכול לעשות הוא לשכפל את המידע הזה שוב ושוב כדי שגם אחרים ידעו. אה, כן, וגם להביע סולידריות עם הפלסטינים (2). ברעיון להציב שלט טמונה היכולת לחלץ אותי מהעמדה הבעייתית הזו. ממחולל שסובל מכך, אשם ופסיבי, הפכתי באחת לפועל שמבקש לשנות את המציאות ואת השיח המפרש אותה. הצבת השלט מתחילה שרשרת אירועים: סילוק השלט ע"י מתנגדים, ויכוח, התכתבויות, הצבה חוזרת של שלטים. כל אלה מייצרים מציאות ופרשנויות חדשות.

הרעיון הסעיר אותי ובמשך מספר ימים סיפרתי עליו לכל מי שנתקלתי בו, תוך הרחבתו משלושת כפרי לטרון אל מאות הישובים שישראל הרסה בנכבה. אחד מהם היה חברי מהצבא שכתב בעיתון "הקיבוץ". הוא התלהב מהרעיון ועשה ממנו כפולת עמודים עם הרבה מילים פרובוקטיביות שעוררו כצפוי תגובות זועמות של קיבוצניקים רבים. גם תום שגב קרא וכלל בטורו "כתב זר" אייטם על הרעיון שלי. כל זה בלי שהצבנו שלט אחד לרפואה. מהתגובות הרבות הבנתי שיש ברעיון השלט פוטנציאל מהפכני של ממש והשלב הבא היה להיפגש עם כל מי שיכול לקדם את הרעיון הזה.

הרעיון תפס ומעבר לתקשורת התארגנה קבוצת פעילות/ים שהתחילו לקיים פגישות בנושא.  הפגישות החשובות ביותר היו עם אנשי ועד העקורים בנצרת ועם בדיל בבית לחם. שניהם ארגונים מרכזיים לסוגיית הפליטים הפלסטיניים. עם ועד העקורים התקיימו מספר פגישות על הרעיון שלנו להציב שלטים בעברית ובערבית לציון הכפרים הפלסטיניים בשטח מדינת ישראל. התגובה שלהם היתה חשדנית בהתחלה. הפתיע אותם שישראלים מגיעים לפתע משום מקום עם הצעה כה מוזרה ורדיקאלית. צריך לזכור שהימים היו ימי פוסט אוקטובר 2,000 והחשדנות של פלסטינים אזרחי ישראל כלפי יהודים היתה בשיאה, בצדק כמובן. היינו מודעים לכך מכיוון שעסקנו באופן אינטנסיבי במפגשים בין יהודים לערבים ולכן היו לנו כלים להבין את הסיטואציה הלא פשוטה. השיחות צלחו והתוצאה היתה שבתהלוכת השיבה ביום העצמאות 2,002, והראשונה שזוכרות לקחה בה חלק, נשאו גם שלטים בעברית עם שמות הישובים הפלסטיניים ההרוסים מ-1948. המפגש עם בדיל היה משום מה קל יותר. נסעתי לבית לחם עם נורמה מוסי, הקולגה הקרובה לי ביותר להקמת זוכרות. נפגשנו עם מוחמד ג'רדאת ואינגריד גסנר, זוג נשוי שהקימו יחד את בדיל. הקליק בינינו היה מיידי ונתן לנו דחיפה עצומה להקמת הארגון. זמן קצר לאחר מכן, כשעלה בראשי הרעיון ללוגו של זוכרות – דימוי של חור המנעול – הראשונה להתייעץ עימה עליו היתה אינגריד.


שיתוף יהודי ערבי כתנאי האפשרות

כפי שתיארתי, זוכרות לא החלה כתוצאה מדיונים אסטרטגיים שבסופם הבנו שהגיע הזמן שיהודים ישראלים יכירו בנכבה ובזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. הרעיון הראשוני שלה נבע כאינטואיציה שניתן כמובן למקם אותה בהקשר הפוליטי היסטורי של הזמן ההוא. מבחינתי האישית וגם עבור רבים מחבריי בשמאל הישראלי אירועי אוקטובר 2,000 היו נקודת שבר. היום אני יודע לומר שהם היו השבר האחרון שלי עם הציונות. מאז נפרדו דרכינו. לצערי, רוב חבריי האחרים נטו למרכז תוך "אכזבה מהערבים שממש בגדו בהם באותם אירועים" (3).

היום אני גם יודע למקם את אוקטובר 2,000 על רצף התפתחות התודעה הפוליטית שלי עצמי. בגיל 18 התגייסתי לצבא בלי לפקפק בכך. מיד עם תום השירות הצבאי סימנתי לראשונה ש"יש גבול" וסירבתי לשרת כשנקראתי לתקופת המילואים הראשונה שלי בלבנון. נכלאתי למספר שבועות וביליתי בכלא בעתלית בסוג של סמינר אינטנסיבי לסרבנות. ועדיין, זו היתה סרבנות סלקטיבית שכלל לא העמידה בספק את שירותי בצבא הישראלי. להפך, אמרתי למפקדיי שאשרת אם רק ישלחו אותי למקום אחר. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ידעתי שלא אוכל לדכא התקוממות עממית של עם שאני תומך בעצמאותו בשטחים שנכבשו ב-1967. סירבתי ונכלאתי פעמיים נוספות וגם אז הייתי בעד לשרת בצבא, כל עוד אינו מטיל עלי משימות שהן מעבר למה שמצפוני מתיר לי. אינני גאה על שירותי הצבאי ואני הרבה יותר גאה על כך ששני בניי הגדולים סירבו לשרת בצבא. לאחרונה, אפילו ביתי, שנדמית כאגוז הקשוח ביותר בבית בסוגיית הצבא, מגלה סימני חיים, כלומר מתחילה לבדוק מה עליה לעשות כדי לקחת אחריות ולא לשרת בצה"ל.

זוכרות נולדה אפוא, כמה חודשים אחרי האירועים האלימים של אוקטובר 2,000 אותם גם חוויתי בעצמי בהפגנות על גבעה שמשקיפה על כביש 65 באום אל פחם. אחרי שהצטרפתי למפגינים יעצו לי לעזוב כי הקריאות והאלימות באוויר היו מפחידות. בדרך הביתה שמעתי על שני הרוגים מפגינים כתוצאה ממדיניותו של ברק לפתוח את הכבישים בכל מחיר. לאחר ההרג הכביש נחסם לחלוטין ע"י כוחות הביטחון.

מה שהבנתי בעקבות ההרג הזה היה שבמסגרת ישראל כמדינה יהודית כל מאבק למען שוויון בין יהודים לערבים נדון לכישלון ולא בגלל שהנאבקים אינם כנים או שהממסד אינו מעוניין לקדמו. שוויון בין יהודים לערבים הינו בהגדרה משהו שנמצא מעבר לאפשרויות של ישראל, מחוץ להגדרתה העצמית. במילים אחרות, הציונות בגילומה ההיסטורי כמדינת ישראל, סילקה כל אפשרות של חיים משותפים בשוויון מלא עם תושבי הארץ הפלסטינים. לכן, מי שמעוניין לשמר תקווה כשלהי לחיים בשלום ובשוויון אזרחי המתנגד להפרדות בין ערבים ליהודים בארץ, צריך לאתגר את ההגדרה העצמית האקסקלוסיבית הזו שכוננה מדינה יהודים בלבד, שרק יהודים יכולים להיות בה אזרחים מלאים.


הפליטים הפלסטינים במרחב הפיזי והווירטואלי שזוכרות מכוננת

הערעור הזה צריך להתחיל מהכרה של יהודים ישראלים לאחריותם על הנכבה. מהכרה זו נובעת הפסקת מניעת השיבה של הפליטים הפלסטינים ופעולה אקטיבית לקידום השיבה. אלא שההכרה בנכבה, גם אם היא פעולה בעיקר של ישראלים בקרב ישראלים אחרים, אינה יכולה להתרחש ללא פלסטינים. הרי הפלסטינים נושאים בזהותם, בזיכרונם הגופני ובהיסטוריה הקולקטיבית שלהם את הנכבה ולכן כל עיסוק בה ללא פלסטינים משחזר את ההפרדה שהציונות הישראלית יצרה ומשמרת. "הסיפור הפלסטיני" הופך להיות אבן יסוד ברוב פעילויותיה המרכזיות של זוכרות, לא בגלל שהשיתוף היהודי הערבי הוא מטרה לעצמה אלא כי לא ניתן בלעדיו. השיתוף הזה הוא תנאי האפשרות שלנו, היהודים הישראלים, להכיר בנכבה. הוא קודם לכל פעולה כזו אף אם אינו תכליתה. העדויות של הפלסטינים, הידע והזיכרון שלהם על המקומות ההרוסים ועוד, הם הבסיס להבנת הנכבה ע"י ישראלים. לאחרונה אנחנו קוראים בזוכרות גם עדויות של לוחמי פלמ"ח על הנכבה אבל הן רק מאשרות את הידע הבסיסי על הנכבה מפי הפלסטינים. עדויות הלוחמים הציונים אינן יכולות להיות מקור ידע סמכותי בלעדי.

המרחב הפיזי של הארץ הוא שטח פעילות מרכזי של זוכרות מאז היווסדה. הסיורים לשרידי הישובים הפלסטיניים מהנכבה הפכו להיות סימן ההיכר הידוע ביותר של העמותה. מאות השלטים הצהובים עם הכיתוב הירוק, בעברית ובערבית, שהוצבו בסיורים הללו סימנו את הארץ בנקודות חדשות ישנות וגם אם רובם סולקו זמן קצר לאחר שהוצבו, התיעוד של הפעולה הזו הונצח בצילום ונשמר בארכיון הפתוח שהוא אתר האינטרנט של זוכרות. עיצוב השלט הפשוט הזה נעשה ע"י "שלטי סמיר" בטירה. למרות ההקפדה של זוכרות על הנראות של תוצריה, את עיצוב השלט לא שינינו מעולם וגם בזה נוצר שיתוף פעולה יהודי - ערבי שלא היה מכוון מלכתחילה. לרבים מהסיורים הללו מגיעים יותר פלסטינים מיהודים, למרות שקהל היעד של העמותה הם ישראלים יהודים. פלסטינים בארץ מתעניינים באופן "טבעי" בהיסטוריה של הנכבה. גם הם לומדים במערכת החינוך הישראלית כך שהידע שלהם על הנכבה מוגבל למה ששמעו בבית.

הסיור של זוכרות מחזיר את הישוב הפלסטיני ההרוס למרחב של הארץ ממנה הוא נמחק ואף עקבותיו סולקו. ע"פ מפת הנכבה בעברית, שזוכרות הפיקה לרגל יום העצמאות ה-65, ישראל הרסה ב-1948 678 מקומות ישוב פלסטיניים. כפי שלמדנו ממירון בנבנישתי כיבוש הארץ הפיזי רק הקדים את הכיבוש האמיתי, בשיח, את "המפה העברית" שהקים בן גוריון (4). הארץ ומפותיה מלאו שמות עבריים ובמקביל מאז שנות השישים המוקדמות כמעט לא נותר זכר עליהן ליישובים הפלסטיניים ההרוסים גם אם עדיין לא נהרסו ממש, פיזית. מאהרון שי למדנו שההרס של מאות ישובים התרחש רק בשנות השישים ואחת הסיבות העיקריות לכך היתה שהם מקשים על ההתמצאות בארץ, כי אין להם ייצוג במפות (5). במילים אחרות, כדי ליישר קו (וגם את השטח. ל"יישר" היתה מילה רווחת בין המחריבים הנ"ל) בין המפות לנוף הפיזי הרסו את המבנים בנוף. כתלמידיי הקולוניאליזם הבריטי, גם הישראלים הבינו שהמפות קובעות את המציאות יותר מהמרחב הפיזי אותו הן אמורות לייצג. הסיור של זוכרות משחזר את המרחב ההרוס ומחייה אותו ובכך הוא פעולה המתנגדת להיגיון המרחבי הישראלי.

השחזור הנ"ל מתרחש בזמן הסיור עצמו ולכן ניתן לראות בו התרחשות שמערערת על רצף הזמן של ההיסטוריה הישראלית. אני זוכר את ההלם שאחז בי כשקראתי את הספרון TAZ (הוצאת רסלינג, Temporary Autonomous Zone). חשבתי שחכים ביי כתב אותו על הסיור של זוכרות. כי הסיור הזה אכן מייצר מרחב אוטונומי ארעי שבו הזמן ההיסטורי הישראלי מושעה לטובת רצף כרונולוגי מתחרה. לזמן מתוחם הארץ הריקה ו"כפר הפורעים", ע"פ הנרטיב הישראלי ההגמוני נסוג, ובמקומו מופיעים סיפורים אנושיים מזיכרונותיהם של א/נשים שחיו בו וסולקו ממנו באלימות. הפריעה ההיסטורית הזו מייצרת לרגע גם יחסי כוח חדשים ולעיתים נדמה כהפוכים: הישראלים היהודים מקשיבים (נדיר, אבל זה יכול לקרות :-) ולומדים מהפלסטינים, שלרגע נעשים לאדוני הארץ, או לפחות לתושביה הלגיטימיים. לרבים מהיהודים זהו רגע לא פשוט אבל תמיד מהפכני עבורם. כל מה שלמדו על ההיסטוריה של 48 מתערער כשהנכבה מתגלה כפרויקט גירוש סיסטמתי ולא "תוצאת מלחמה". 

הסיור ב"שטח" הוא חוויה שעם כל חשיבותה ועוצמתה, מוגבלת לזמן התרחשותה. בדומה לציונות ואולי כפרי (באושים?) בטנה, גם זוכרות הפכה את התיעוד והמרחב הווירטואלי לאזורים בהם היא פועלת באופנים יעילים ביותר. הנוכחות הוירטואלית של הפלסטינים במרחב הישראלי ובשפה העברית הפכה למרכזית בפעולה של זוכרות. כך, הסיורים הנ"ל הם חד פעמיים בשטח אך התיעוד שלהם מנציח אותם והופך אותם לנגישים לכל גולש ברשת, במקרה או במכוון. כיום מדובר כבר על 55 סיורים שלכל אחד מהם מופקת חוברת על הכפר בעברית ובערבית כך שהחומר הווירטואלי בארכיון המקוון הוא עצום.

בנוסף לכך, הפליטים הפלסטינים מונכחים ע"י פעולות שונות של זוכרות באופנים שונים שאדגים שניים מהם. לפני מספר שנים נסע צלם צרפתי בשם תיירי ברסילון ללבנון וצילם במחנה עין אל חלוה פליטים פלסטינים מהכפר ראס אל אחמר. הוא הביא את התצלומים אלינו, הדפסנו אותם בגודל אדם והדבקנו חמישה מהם על קאפה. לקחנו אותם למושב כרם בן זמרה, שהוקם על בתי הכפר הפלסטיני וחלק מהם עדיין בשימוש היום. הצבנו את התצלומים בביה"ס היסודי בו למדו אותם פליטים, נעמדנו ביניהם, ותיירי הנציח את ההעמדה הזו. אחד הפליטים מת כחודש לפני שהצבנו את התצלום שלום ליד שריד הקבר השבור בבית הקברות של ראס אל אחמר, המקום בו מן הסתם היה רוצה להיטמן. תיירי הראה בעין אל חלוה את תצלומי הצבת התצלומים הגדולים והם גרמו להתרגשות רבה.

את התצלומים הגדולים הללו נשאנו, פעילי זוכרות יהודים, גם ברחובות ת"א במצעד זכויות האדם שארגנה האגודה לזכויות האזרח. הפליטים הפלסטינים הללו, יותר נכון לומר הייצוג המצולם שלהם, השתתפו במצעד בלב העיר העברית הראשונה. את המצעד ואת מראה התצלומים הגדולים העברנו בזמן אמת באמצעות הטלפון הנייד וסקייפ לפליטים פלסטינים שצפו במתרחש מבית לחם ומביירות. מאוחר יותר הם כתבו לנו בתגובה על כך. את הפעולה הזו צילמה צלמת מקצועית ויחד עם תצלומיה המעולים העלינו לאתר, הארכיון המקוון של זוכרות, את התגובות של הפליטים שכתבו לנו בהתרגשות.

שתי הפעולות הללו מדגימות את התביעה לזכות להיות בעל זכויות (The right to have rights), ע"פ חנה ארנדט. אותם פליטים פלסטינים אינם בעלי זכויות בארץ בה נולדו. יתרה מכך, ע"פ המשטר הקיים בה הם הבזות של הארץ, מה שהופרש ממנה כסרח עודף, מה שיש להותיר בחוץ, רחוק מכל מגע ומבט. לכן, הם גם חסרי מעמד לתבוע בישראל זכויות ומי שיכולים לעשות זאת עבורם הם בעלי הזכויות עצמם שנושאים את הייצוג שלהם בגופם. אבל מכיוון שלפליטים הפלסטינים אין ולא יכול להיות מעמד של אזרחים בישראל, התביעה עבורם אינה להיכלל בגוף האזרחי הישראלי אלא תביעה להיעשות אזרחים במובן של פועלים, של מבצעים אקט אזרחי, שמשמעותו חיים עם ובין א/נשי אחרים, לא (בהכרח) במסגרת מדינת לאום.

כשפעילי זוכרות היהודים עושים את האקט הזה הם גם מוציאים את עצמם מגדר האזרחות הסטטית שלהם במדינה ומעדיפים על פניה את האזרחות הגלובאלית של יחידים שמבקשים לערער על מעמדם כסובייקטים של המדינה ולייצר לעצמם עמדת סובייקט חדשה מחוץ לה. האזרחות החדשה הזו כוללת בהכרח את תושבי הארץ הפלסטינים ששיבה שלהם אליה הוא תנאי הכרחי גם עבור היהודים להיעשות לאזרחים מלאים, לא של מדינת הלאום היהודים, לא ככובשים.

Engin F. Isin טוען ש"אזרחות במשמעות של סובייקטיביות פוליטית מתיקה את תשומת הלב שלנו מקטגוריות יציבות, שבעזרתן הבנו או ירשנו אזרחות, אל מאבקים שבאמצעותם הקטגוריות הללו מאותגרות" (תרגום חופשי שלי) (6). האזרחות האקטיביסטית שמגלמת זוכרות מאתגרת את הקטגוריות שבאמצעותן מוגדרת האזרחות במדינה היהודית ומציעה לשנותן באופן רדיקאלי. אבל הרדיקאליות המרכזית להבנתי היא דווקא בשפת הפעולה הפוליטית של זוכרות ולאו דווקא בתוכן שלה. השפה המיוחדת שזוכרות פיתחה הביאה להישגיה כמו גם לאתגרים בהם נתקלת.


ההצלחה (והמחירים) של זוכרות

אם עד לפני מספר שנים הייתי מהסס לקבוע אם זוכרות עשתה שינוי בישראל ביחס לנכבה, כיום אני כבר יכול לומר בקול ברור שהתשובה לכך חיובית. יותר מידי סימנים ותגובות מעידים על כך. אולי התגובה הכי מפורסמת היא חוק הנכבה שחוקק בשיא הפעילות של זוכרות וכמענה ברור לאתגר שהציבה. בנוסף, אנשי ימין רבים מזהירים מפני האפקטיביות של זוכרות. "הן תימהוניות אבל בהחלט מסוכנות" אומרת אחת מהן, מתלהמת במיוחד (7). רבים כתבו על זוכרות ואני מבקש לציין כאן רק אזכור לניתוח מרתק של ד"ר אודי לבל, פסיכולוג פוליטי, שמסביר את ההצלחה של זוכרות כך: "זו לא תנועת מחאה, למרות שיש לה סממנים של מחאה. האסטרטגיה שלה, בניגוד לכל ארגוני השמאל האחרים, היא לעצב את השיח ואת הלא מודע הישראלי, לעצב את השפה הישראלית ולעצב את הזירה האקדמית, המחקרית, התרבותית והאינטלקטואלית. האסטרטגיה שלה היא להשפיע בצורה עקיפה - שהיא למעשה הרבה יותר אפקטיבית" (8). 

פסיכולוג חברתי ידוע יותר, סרג' מוסקוביצ'י הראה שלמיעוט יש יכולת השפעה לטווח ארוך שהיא גדולה יותר מאשר לרוב. כאשר המיעוט עקבי בעמדותיו, פועל לאורך זמן (ואני מוסיף), יצירתי, מגוון בדרכיו, מתבסס על מחקר ומתעד את פעילותו, השפעתו רבה יחסית למשאביו הזעומים. נדמה שמוסקוביצ'י מספק את ההסבר המדעי הטוב יותר להצלחה של זוכרות להשפיע על השיח בישראל על הנכבה וזכות השיבה. הגדרתה החדשה של אריאלה אזולאי למושג מהפיכה מאפשרת לי לקבוע שמה שזוכרות עשתה וממשיכה לעשות אינו פחות ממהפכה (9). היא מאפשרת לחשוב מחדש את היחסים בין הנשלטים ע"י מדינת ישראל לבין המשטר כדי לשנותו מן היסוד.

כשהתחלתי את זוכרות ועשיתי גוגל על המילה נכבה (בעברית) קיבלתי תוצאות המתייחסות לכיבוי אורות והטיותיו השונות. כיום חיפוש המילה באינטרנט מעלה אינספור תוצאות המתייחסות לטרגדיה של 1948. המילה הערבית "נכבה" כתובה ומדוברת בעברית ונוכחת כל כך הרבה בשיח בישראל עד שכמעט הפכה שקופה, מובנת מאליה, דבר שלא היה ניתן להעלותו על הדעת לפני עשור. גם אם רוב הישראלים עדיין לא יודעים הרבה על הנכבה הם מבינים שזהו אירוע משמעותי שמערער את הנרטיב הישראלי, לכן הרוב עדיין מגיבים לנושא בעוינות ואף באלימות (מילולית עד כה). אבל כבר ברור שהמיינסטרים הישראלי לא יכול להתעלם מהנכבה ומדובריה המרכזיים בעברית – זוכרות. דוגמאות מרכזיות לכך הם המאמצים של אם תרצו ו-NGO MONITOR לעקוב באדיקות ולהגיב בדרכים גלויות ונסתרות אחרי הפעילות של העמותה הקטנה הזו באופן יחסי.להצלחה יש גם מחיר. ארגונים ישראליים ופלסטיניים שונים לא תמיד רואים בעין יפה את הישגיה של זוכרות ומקנאים בה. מטבע הדברים הנושא הזה רגיש מכדי לדבר בו בגלוי אבל לעיתים מפתיע למצוא אפילו שותפים אסטרטגיים שלא אוהבים את ההצלחה הזו. יחד עם זאת, ברור שהסכנה הממשית להמשך פעילותה של זוכרות באה מכיוונם של חוגי הימין הפוליטי וממשלת ישראל שעלולים לחוקק חוקים דרקוניים עוד יותר שיעמידו בסכנה את המשך הפרויקט. בזמן כתיבת שורות אלו מתקיים קמפיין מתוזמר נגד קיומו של כנס בנושא שיבת הפליטים הפלסטינים שמארגנת זוכרות. מוזיאון א"י, תל אביב, שבאחד מאולמיו יתקיים הכנס, עומד תחת מתקפת איומים בקיצוץ תקציבו בגלל הכנס ויש אף קריאות להחרימו בעמוד פייסבוק שעוסק בהחרמות ישראלים. ארגון אם תרצו פנה לאחרונה לרשם העמותות בדרישה לסגור את עמותת זוכרות בטענות שונות של אי חוקיות כביכול, שברור שמה שעומד מאחוריהן הוא הצלחתה של זוכרות לאתגר באופן משמעותי את השיח ההגמוני בישראל.

מאמר זה פורסם לראשונה בערבית במגזין קדאיא אסראיליה בהוצאת מדאר ברמאללה, בעריכת ראיף זריק, בתאריך 11/11/2013.

כמו ברבים מטקסטים קודמים שכתבתי על זוכרות, גם בזה היתה לנורמה מוסי תרומה בהערות מועילות. הניסוח הסופי על אחריותי בלבד.

(1)   http://www.zochrot.org/sites/default/files/sedek_5.pdf גרדי, תומר: עורך; הוצאת זוכרות, 2,010, עמודים 47 – 53. 

(2)  אני מכבד ואף משתתף לעיתים בפעילויות סולידריות קלאסיות אבל לטעמי הן בעייתיות ככל שאינן מציעות שינוי משטרי רדיקלי. מלבד תחושה טובה למשתתפים אין בהן פוטנציאל פוליטי של ממש ובכך הן אף מזיקות כי נטמעות במצב הנוכחי במקום לאתגר אותו.

(3) כמובן שלא רק זוכרות החלה לפעול אז. תעאיוש וארגונים חשובים נוספים גם.

(4)Sacred Landscape : The Buried History of the Holy Land 1948-1998. Berkley: University of California Press, 2000

(5)   http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_105.6.pdf   קתדרה 105, תשס"ג, 151 – 170.

(6)   Engin F. Isin, Citizenship in flux: The figure of the activist citizen. In Subjectivity, 2009, 367 - 388 
 
(7)   http://www.inn.co.il/News/News.aspx/260810 

(8)    הצופה, 2008, ישי פרידמן.

(9)    http://www.youtube.com/watch?v=mKviAvT_5iQ  Revolution is a language / A lecture by Ariella Azoulay, 2012.

 

זוכרות ברשת