צילום אקטיביסטי
ערב עיון במעבדה למחקר חזותי של זוכרות במסגרת התערוכה בקון
מאת: איתן ברונשטיין אפריסיו
09/2013
איוב: אני אוחז את המצלמה למעלה ומצלם. (ההריסה הראשונה של אלעראקיב, 27/7/2010)

15/9/2013. נוכחים 25. 
מציגים: איוב אבו מדיגם, יואב גרוס, אדוארדו סוטרס חליל וד"ר רותי גינזבורג.

איתן ברונשטיין אפריסיו: 
בעקבות התצלומים של איוב בתערוכה, במיוחד בהם הוא מתעד את ההריסה הראשונה של עראקיב, החלטנו לקיים ערב עיון על צילום אקטיביסטי. הכוונה לצילום שמשתתף במודע במאבק פוליטי מסוים, מבקש להתערב כשנפגעות זכויות וכו'. באופן כללי, צילום אקטיביסטי קיים מאז המצאת הצילום כמעט. הערב נסתכל על צילום ממספר זוויות שכולן לוקחות חלק בפעולה פוליטית. ניתן להבחין ברמת מודעות שונה בפוליטיות של הצילום עצמו ונראה את זה בפרויקטים השונים שיוצגו כאן הערב.

ראשון יציג איוב שצילומיו מופיעים כאן בתערוכה. איוב הוא למעשה חלק מהקהילה שאותה הוא מתעד ולכן אין כמעט פער בינו כצלם למושאי הצילום שלו.

איוב אבו מדיגם: 
למדתי תקשורת אינטראקטיבית במכללת ספיר. נמשכתי לנושא הצילום והחלטתי להתנסות בו. אני נמצא בנגב וחי את כל מה שקורה שם.

התערוכה הזו נולדה היה לפני שמונה חודשים לכבוד קבוצה בלגית שעשתה מסע אופנים לתמיכה בנגב. כמו שאיתן אמר "אני אחד מהם", מתוך הקהילה ומתעד אותה. התחלתי לצלם לפני ארבע שנים וזה הפתיע רבים אצלנו במגזר כי צילום אמנותי כמעט לא היה קיים. אנשים חושבים שצריך להרוויח כסף מצילום חתונות וכדומה.

באלעראקיב, התיעוד היה מיוחד עבורי, הייתי בן 20, "ילד" והייתי חלק מתיעוד של הריסה של כפר שלם, 150 נשים וילדים. התנדנדתי בין התיעוד לבין הפחד מההורסים. בנוסף לכך,  אצלנו הבדואים צילום הוא עניין רגיש, במיוחד צילום נשים ונערות. אחרי שרכשתי ניסיון וגם בגלל הרקע המקומי שלי, יש לי סוג של אישור לצלם מה שאני רוצה. אני גם יודע מה הגבולות המותרים ולכן אף פעם לא התלוננו על צילומים שלי. מכירים אותי ומבינים שאני מצלם למען הנגב והחיים בו. אני מכיר את התרבות בנגב ויש לי את החסמים שנובעים מההיכרות הזו, יחד עם זאת, אני לא מפחד לצלם נשים כי אני יודע מה מותר ומה אסור. יש לי גם משפחה בעראקיב, שיח' סיאח הוא קרוב משפחה. 

איתן: 
מה קרה בפועל בהריסה הראשונה? איך אתה מרגיש כשחלק מהבדואים שמפונים, לעיתים תוך כדי אלימות,הם ממש משפחה? מה העמדה שלך? מצד אחד אתה צלם ומצד שני קרוב משפחה שלהם?

איוב: 
באותו היום התקשרו אלי מעראקיב וקראו לי לבוא לצלם. ההורים לא הרשו לי כי חששו למה שעלול לקרות לי. קראתי לאחי הבכור שיבוא לדבר עם אבא שלי ולבקשו להרשות לי. זה הצליח אז הלכתי לשם. חשבתי שזה יהיה קצר, מקסימום שעתיים, שלוש. ישבנו אצל שיח' סיאח, היו שם גם אקטיביסטים. ניסו לעכב את ההריסה, התקשרו לשופט תורן, אבל זה לא עזר. לקראת הבוקר כוחות הביטחון חסמו את צומת שוקת והצטרף אליהם מסוק. הם התקרבו אלינו וברגע הזה לא היה לי ברור אם אני רק מצלם או מצטרף לאוכלוסיה. הילדים קיבלו מכות, גם הנשים. לא אשכח את הרגע שאני רואה את השורה של השוטרים. מותר לי להתקרב כי אני צלם או אני לא יכול להתקרב כי אני חלק מהאוכלוסיה? לא לבשתי סימן זיהוי מיוחד. היו המון כוחות, אמרו ש-1200 שוטרים וחיילים. וגם דחפורים וכלי רכב נוספים. קובי... איפה קובי? הנה, זה בתצלום כאן (נעמד לידו ונחנק מהתרגשות. למשך דקה ארוכה משתרר שקט מעיק. מישהי מגישה לו כוס מים) הוא פיקד על ההריסה. הוא עמד עם המיקרופון ואמר "או שאתם יוצאים בטוב או שאנחנו נכנסים בכוח". קובי... אני לא יכול לשכוח אותו. גם אני קיבלתי מכה ושואל את עצמי אם יכול להגיב? אני צריך להמשיך לצלם? אם יעצרו אותי אפספס את התיעוד. הייתי חייב להוציא את התמונות על מנת להראות מה שקורה שם. להראות את הזוית שלי ואת מה שאני רואה בעין שלי כדי שאחרים יראו מה שקורה. רבים לא יודעים מה קורה שם, גם מהמגזר היהודי ויש גם בודדים מהמגזר שלנו. ראשית הם מפנים את הגברים מהבתים, אחרי זה את הנשים. כאן רואים אישה אוחזת את התינוקת שלה ביד אחת וביד השניה מחזיקה את הבת שלה. גם פה רואים פעילים אקטיביסטים שגם הם קיבלו מכות.

איתן:
איפה אתה עומד כשאתה מצלם את זה?

איוב: 
אני אוחז את המצלמה למעלה ומצלם. למעשה הוציאו את הצלמים, אבל מידי פעם נכנסתי לרגע והצלחתי לצלם ויצאתי מיד. כדי למחוק את ההרס שעשו הביאו משאיות לפינוי, כדי להראות שאין כפר. לא נותרו הריסות וגם לא שטח בנוי. למה לא רואים בתמונות טרקטורונים ובולוזרים? אני מעדיף להציג את האנשים. אני רוצה שהצופה בתמונות יראה מה קורה לאנשים עצמם ולא לבתים. בעיני אלה תמונות יותר חזקות מבולדוזר הורס בית. לראות אנשים יכול להשפיע על אנשים לשאול את עצמם על השינוי שהם יכולים לעשות.

שאלה: 
במהלך השנים מאז היית בהרבה הריסות. האם אתה משנה את הדרך לצלם? האם היום אתה חושב כמו צלם? איפה אני יכול לחדש, להתנתק ממה שקורה, ולברר איך אני מעביר את התחושה ולחדש מבחינה צילומית. 

איוב:
ההריסה הראשונה היתה חוויה מפחידה. אחרי זה, כבר לא פחדתי, אני יודע שאני צלם, יש לי זכות לצלם, אי אפשר למנוע את זה ממני. התחלתי לחשוב כמו צלם, מבודד מהתחושות ומהמשפחה. אני צלם שלא משויך לאתר או עיתון מסוים. זה יוצר מחסום כי אין לי תעודה שמראה שאני מעיתון או אתר כלשהו. לכן אני לא יכול לצלם בכל אירוע.

איתן:
יואב גרוס מ"בצלם" יציג את הפרויקט "חמושים במצלמות" שהארגון מפעיל בגדה המערבית ומתעד הפרת זכויות אדם. עיקרו של הפרויקט הוא שפלסטינים מקבלים מצלמות וידאו ומתעדים בעצמם אירועים שונים. חלק מהסרטים הללו יצאו לתקשורת בארץ ובעולם.

יואב גרוס: 
ראשית אני מבקש לומר על התערוכה בזוכרות, של איוב אבו מדיגם, שהרבה פעמים בתמונות של אקטביסטים, יש נטיה שהתמונות תהיינה מאד דומות אחת לשניה, אבל בתערוכה כאן יש הרבה פנים שונות אז כל הכבוד. 

פרויקט חמושים במצלמות התחיל לפני שש שנים, כי היינו צריכים ראיות מהשטח. בעיה עיקרית שזיהינו היתה שעדות של פלסטיני מאד לא נחשבת בבתי המשפט ובציבוריות הישראליים. לכן היה צורך בהמחשה ובהוכחות מצולמות שיהוו גיבוי לסיפורים. התחלנו לחלק מצלמות לפלסטינים בחברון ואח"כ גם במקומות אחרים. במהלך הזמן הגיעו צילומים מאד חזקים ובוטים וראיות מאד כבדות שהכו הדים בתקשורת הישראלית, העולמית והפלסטינית. 

צילומי הוידיאו של הפרות זכויות האדם בשנתיים הראשונות היו מאד ברורים וחד משמעיים. המפורסמים שבהם היו החייל שיורה בניגוד לנהלים בפלסטיני כפות, ארבעה מתנחלים רעולי פנים מכים עם אלות רועה פלסטיני. עבורי זו היתה פעם ראשונה לראות מתנחלים רעולי פנים. היה הוידיאו של "השרמוטה" בחברון. הפרוייקט עבר דרך מאז ועד הילד בן החמש בחברון שמועלה לג'יפ ועוצרים אותו. מעניין שאת כל הוידיאו האלה צילמו נשים, לא באופן מכוון.... יש הרבה אחרים שצולמו גם על ידי גברים.

סוגיה אחת שעולה היא מה עושים כשהוידיאו לא מסיים את הכיבוש? הוא לא פותר את הבעיה. מה עושים כשהכיבוש לא רק מתמשך אלא נהיה יותר מסובך, יותר ממושך ויותר מסואב? התחושה היא שהפרות הזכויות של הנכבשים הן משהו חמקמק ומופשט שקשה לצילום ולפרסום. זה דבר שניסינו להתמודד איתו בוידיאו שנראה מיד. 

סוגיה נוספת היא איך ארגון ישראלי מספר את הסיפור של הכיבוש שהוא סיפור פלסטיני, על אחת כמה וכמה הסיפור של קורבן ההפרות שהוא פלסטיני?

הוידיאו שצילם בילאל תמימי מכפר נבי סלאח צולם ב 2011. בילאל הוא צלם מיומן ומנוסה מאד. הוא בן הכפר ופעיל בהפגנות ודווקא הוידיאו הזה לא צולם בהפגנה. הוידיאו הזה מעביר במדויק את מהותו של הכיבוש, את החוויה הפלסטינית של הכיבוש. אף ישראלי לא יכול היה לצלם כזה וידיאו. יש בו מורכבות. יש בו "רוע" אבל החיילים עצמם אינם ממש "רעים". נראה שהם יודעים בדיוק מה הם עושים, או שיש איזו מודעות מוזרה, מודעים למצלמה, מנסים להיות מנומסים. אבל מעל הכל, רואים כיצד חיילים נכנסים לבית משפחה באמצע הלילה, מעירים אותם והכל רק כדי לצלם את הילדים.

שאלה:
תוכל לספר קצת יותר פרטים על הפרויקט?

יוואב:
אנחנו מחלקים מצלמות וידיאו ואנשי קולנוע מעבירים סדנאות לצילום כמעט בכל שבוע או שבועיים. חילקנו עד כה כ-400 מצלמות וכיום פעילים 150-180 צלמים/ות.הבחירה למי לתת מצלמות נעשית על ידי עובדי שטח פלסטיניים של בצלם, שהם מנהלים את הפרויקט בפועל. הם בקשר עם המתנדבים, אוספים חומר, מעבירים את ההכשרות.

יש לעיתים חשש שהצבא או המשטרה יקחו צילומים של צלמים שלנו ויעשו בהם שימוש בעייתי כמו איסוף ראיות נגד פלסטינים. היו הרבה מקרים מוצלחים של שחרור פלסטינים כתוצאה מהצילום כבר בשטח. הראו את הצילומים לחיילים ואלה שכנעו אותם לשחרר עצורים שלא עשו דבר. 

אנחנו שומרים בארכיון שלנו אלפי שעות שבהן רק צילומים המעידים על הפרות זכויות אדם באופן ברור. הארכיון פתוח לכל מי שמעוניין לקחת חומרים, בתנאים מסוימים, בקונטקסט סביר מבחינת זכויות אדם ובאישור הצלמים. הארכיון נגיש רק מתוך המשרד שלנו. באינטרנט יש רק מה שפרסמנו. 

שאלה: 
האם נוכחות המצלמות שינתה במשהו את ההתנהגות של הכיבוש?

יואב:
במקומות מסוימים בפירוש כן, מבחינת ההתנהלות של כוחות הביטחון ורמת האלימות של המתנחלים. בדברים המהותיים באמת כמו גזילת אדמות, לא. בתחושה של הפלסטינים, מול החוק והחיילים התרחש שינוי משמעותי בהשפעת הפרויקט הזה. ניתן לראות שהצילום שנעשה רווח כל כך, גם מעבר לפרויקט שלנו, משפיע על כולם. גם מקומות שלא ידעו עליהם בישראל היום הם זמינים לחדרי החדשות.

איתן: 
תודה יואב. חשוב לי גם להזכיר את הסרט הקצר הנפלא "סוסיא" שיואב עשה יחד עם דני רוזנברג.
ועכשיו נעבור לאדוארדו סוטרס חליל, שנדמה לי שפחות מכירים כאן את מה שאתה עושה בדרום הר חברון ולכן אני שמח במיוחד שאתה מציג כאן הערב. כשראיתי בהתחלה צילומים שלך חשבתי שהם מדהימים ושאתה מאד מוכשר אבל אז הבנתי שיש בכך בעיה. אתה מצלם אנשים, לא באופן ישיר הפרות זכויות אדם, אבל כן קהילה שחיה תחת איום של גירוש, והצילום שלך יפה מאד! האם אין בכך סכנה שיצפו בתצלומים שלך כמשהו יפה, תיעוד של חיים אקזוטיים במערות ובאזורים שכוחי אל?

אדוארדו: 
מזה שנתיים אני מצלם את החיים בדרום הר חברון. אני משתמש בשפת הצילום, אני מסכים עם מה שאיתן אומר על כך שהצילומים יפים. זה מעניין מה שקורה היום עם הפייסבוק, כששמים תמונה כל כך יפה של מישהו מת במלחמה בסוריה, ועושים לזה like. אני חושב שזה גם בעיה לחשוב שהצילום הוא האמת, לחשוב שהצילום הוא תמים. 

יש כאן לפעמים יותר מדי צילום בהקשר של הקונפליקט. הצלמים של רשתות העיתונות הגדולות ביותר נמצאים בירושלים ומתעדים כל הזמן.  

לימדתי באוניברסיטת אל-נג'אח צילום עיתונאי ולאחרונה אני שם לב שפלסטינים מתחילים לצלם בצורה דומה לאלה שבאים מבחוץ ומצלמים. נכון שחשוב לצלם הפגנות אבל חשוב לספר גם סיפור אחר. בתחילת הצילום שלי פעלתי באקטיבסטילס, אבל היום אני מצלם בצורה שונה, מעניין אותי זה לפתח את השפה של הצילום ולהראות באמצעותו את החיים עצמם. זו היתה עבורי הכרעה חשובה מאד. לכן אני כמעט לא מצלם חיילים, היה לי חשוב לשים אותם בצד. אני גם לא מצלם מתנחלים והריסות, למרות שיש הרבה. את זה אפשר לראות אצל אחרים. אני מנסה לספר באמצעות הצילום משהו אינטימי על אנשים.

החלטתי שהצילום יהיה חלק מהחיים שלי ולכן מחקתי את הגבול. אני רוב הזמן גר בדרום הר חברון כך שאין גבול בין החיים שלי לבין מי שמופיעים בתצלומים שלי. הם רוב החיים החברתיים שלי, אני שייך למקום אותו אני מצלם.

אפשר לכנות את זה פוליטיקה, אולי זו אמנות, עבורי זה החיים עצמם. אני רוצה להאמין שהצילום יכול לעשות עולם יותר טוב. הוא מסוגל להראות לאנשים דברים שהם בדרך כלל לא רואים, לגשר בין אנשים. לי חשוב שתהיה אהבה בכל תמונה. אם אני חושב על אתנוגרפיה או על פוליטיקה אני מקלקל את הצילום. אני גר כבר שנה באוהל בחרבת א-טובה, ולפעמים בבית של חברה שלי בנווה שלום.

ד"ר רותי גינזבורג: 
אני בוועד המנהל של זוכרות והדוקטורט שלי עסק בארגוני זכויות אדם ישראליים שפועלים בשטחים שנכבשו ב-1967. ניסיתי להסתכל דרך המצלמות שלהם, אילו זוויות ראיה? מה הם בוחרים? התמקדתי בעיקר במחסום ווטש ו"בצלם".

מה שבעיני מעניין הוא שיתופי הפעולה בצילום בין ארגונים לבין אזרחים, בין חובבנים לבין אנשי מקצוע. אנחנו יכולים לומר שהעולם הראשון צורך צילומים של העולם השלישי כשיש סוכנויות עיתונות בינלאומיות שמספקות את הצילומים. כעת מדובר באזרחים המספקים את הדימויים הללו.

הכותרת לפרזנטציה שלי היא דוקומנטציה אקטיביסטית, אבל הם שני דברים שלא בהכרח עולים בקנה אחד. צילום מציאות, כדי שלא יהיה מוטה, אמור להיות מנותק מאקטיביזם, שהוא התערבות שנועדה להוביל לשינוי או לשימור. כך הופך הצילום בשטחים את הדוקומנטציה לאקטביסטית. 

דוגמה מעניינת לאקטיביזם דוקומנטרי הוא הוידאו שראינו מפרויקט "חמושים במצלמות" שצילם בילאל תמימי. נכנסים אליו חיילים באמצע הלילה, לצלם ילדים בשעה שהם ישנים והוא במקום להגן עליהם, למנוע מהחיילים להפריע לילדיו, לוקח מצלמה ומתעד. במקום לריב הוא מצלם וזה הביטוי של האקטיביזם שלו. אחר כך הוא מזדנב אחריהם עד לבית הבא שהם נכנסים אליו.

הצילום עם המצאתו היה כלי לדוקומנטציה, כלי שהטכנולוגיה שלו אפשרה להאמין למה שמתועד באמצעותו. באביב הערבי נחשפנו לדוקומנטציה אזרחית ממדינות כמו תוניס ומצרים. אפשרות זו קשורה להתפתחות הרשת, שמאפשרת לאזרחים להעלות בעצמם את הדימויים לרשת וגם לקלות התיעוד בטלפונים הניידים. במקביל, חלה התפתחות בחברה האזרחית: ארגונים עוזרים לאזרחים להשתמש בצילום, בדומה ל"בצלם", מספקים מצלמות, מתדרכים ומאפשרים לצלם חיים, קשיים או פגיעה בזכויות ועל ידי זה לסנגר על הקהילה.

עם זאת יש פרויקטים בהם ניתנים מצלמות המעוררים שאלה, בעיקר שאלה מוסרית. למשל מיקי קרצמן ובועז ארד נתנו מצלמות חד פעמיות לנרקומנים, וביקשו מהם להביא את סרט צילום בתמורה ל-50 ש"ח. הם פיתחו את התמונות הללו ועשו תערוכה, שהוצגה כעבודת אמנות. זה מעורר שאלות לגבי היחסים, בין מי שנותן את המצלמות לבין מי שמצלם.



הרס עראקיב יולי 2010 / Destrution of Araqib July 2010



דרום הר חברון / South Hebron



דרום הר חברון / South Hebron



דרום הר חברון / South Hebron



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography



צילום תיעודי אקטיביסטי / Documentary and activism photography

רשמה: הלה ברודי.

זוכרות ברשת