יוסף ויוסי נפגשים בביתם בקובאב (היום משמר איילון)

(ניתן לראות כאן תצלומים מהביקור)

באפריל השנה פנתה אלי הגה טורה האייר מנורבגיה במייל בו הסבירה שלבעלה שורשים משפחתיים בכפר קובאב והיא מבקשת שאעזור לה למצוא אותו ולבקר בו. בשבת 13/7/2013 קיימנו את הביקור, פעם ראשונה גם עבורי בישוב זה.

יוסף, בעלה של הגה, נולד במחנה הפליטים עין אל חילווה בלבנון בשנת 1965. הוריו עברו מספר גלגולים במסע העקירה עד שהתיישבו במחנה הסמוך לצידון. כיום הם גרים בעמאן. יוסף, הגה, ושלושת ילדיהם המקסימים יונס, יעקוב ואליאס פגשו אותי בצומת לטרון נרגשים לקראת הביקור. זו הפעם הראשונה שיוסף מבקר בארץ והוא הראשון ממשפחתו שמבקר בכפר שלהם. ההתרגשות שלו ניכרת מאד.

בדיקה במפת הנכבה מראה לי מה שזכרתי באופן עמום: במושב משמר איילון השתמרו עדיין בתים של קובאב שיהודים משתמשים בהם. נסיעה קצרה מאד הובילה אותנו לשם. לפני הכניסה למושב בית ערבי נטוש והרוס חלקית בצד הדרך. עצרנו וירדנו לראות ולצלם. הילדים מתרגשים ומרימים אבנים, אני מזהיר אותם מפני נחשים בעונה זו.

המשכנו לתוך המושב. בתים יפים וגדולים ובמקומות רבים שרידי בתים שהפכו לאבני בניה מפוזרות וגם סברס גדולים עם פירות שיבשילו בקרוב. איש צעיר עם תינוק בעגלה לא יכול היה לומר לי הרבה על השרידים וההיסטוריה של המקום. בהמשך הדרך איש מבוגר יותר, נחמד מאד, סיפר לנו בנדיבות על כך שהגיע למושב מצ'כוסלובקיה בשנת 1949, כשהיה בגיל שלושה חודשים. משפחתו התמקמה בבית ערבי מהכפר המרוקן, כמו יתר המשפחות שהגיעו למשמר איילון. תוך שנים ספורות הם עברו לבתים חדשים שנבנו ורוב בתי הכפר הפלסטיני נהרסו. במקומם נטעו את יער לח"י. הוא מציע לנו לנסוע לשם כדי לראות את מה שנותר.

אנחנו חוזרים למקום בו ראינו בית ערבי גדול והרוס חלקית, סמוך לכניסה לחלק הדרומי של המושב. אני קורא בקול לאיש שנמצא בשטח האדמה הגדול מסביב לבתים. הוא, כבן ארבעים, שואל מה אני רוצה ואני מסביר לו שאני נמצא כאן עם משפחה שהגיעה מנורבגיה כי הוריו של יוסף נולדו בכפר קובאב והם רוצים לראות את הבתים ולצלם כדי להראות למשפחה. האיש אומר שהוא צריך לקבל את רשותם של הורי אשתו שחיים בבית. 

יוצאת אלינו אישה חבושה בידה ואני מאחל לה החלמה מהירה. אני מסביר לה שוב למה באנו ולמה אנחנו מבקשים להיכנס לשטח ביתם. היא מאשרת מיד. הוא פותח לנו שער ברזל ואנחנו נכנסים עם המכוניות. האיש מזהיר אותנו לא להתקרב למבנה הערבי ההרוס חלקית. אחת האבנים מתחת לגג נוטה בזוית מאיימת ליפול ארצה. הוא מסביר לי שהסופה בחורף האחרון הביאה את המבנה למצבו הרעוע הנוכחי ולכן מסוכן להתקרב ולהיכנס אליו. יוסף והגה מצלמים הרבה עם טאבלט ועם מצלמה. האיש מספר לנו שבצד השני של המושב נמצאת המזכירות בבית ערבי יפה מאד.

אנחנו מודים לו וממשיכים עוד כמה מטרים מזרחה על הכביש הראשי, החיצוני. מימין שער ברזל עצום פתוח לרווחה לבית, יותר נכון בתים, ששניים מהם ערביים אבל מיד רואים שהם גם מחודשים ומטופחים, מוקפים צמחיה יפה. עץ תאנה שניכר שלא ניטע לאחרונה צמוד לבית מימין.

יוסף והגה ממתינים בחוץ ואני נכנס בהיסוס פנימה ועובר את רחבת הכניסה העצומה. בעומק השטח, בין שני הבתים הערביים, בית חדש וגדול. "נחלת נורית" מודיע בגאווה שלט מימין לדלת הכניסה הגדולה שאני שם לב שהיא פתוחה קמעא. "הם הגיעו!" עולה צעקה של גבר מבפנים. "לא, זה לא הם, זה אחרים" אני עונה לו. גבר כבן 60 בחולצה קצרה לבנה יוצא אלי החוצה, מחייך, עם כוס יין ביד. הוא שואל אם אני שותה רוזה ואני מופתע מהנדיבות ומהסס, מתבייש, אבל הוא מתעקש להציע ואני לוקח ושותה קצת. האיש נחמד בצורה בלתי רגילה וכך גם אשתו נורית שמצטרפת אלינו מיד. אני מסביר להם מי האנשים שעומדים שם בכניסה לרחבת הכניסה לביתם והם מיד מזמינים אותנו פנימה בנדיבות שמפתיעה אותי יותר מדקה לדקה. האיש מציג את עצמו "יוסי" ויוסף צוחק ואומר שזה גם שמו שלו. הילדים נכנסים גם ובעלי הבית מציעים להם להיכנס לבריכה היפה שלהם בחצר. הגה לא מרשה להם כי אין להם בגד ים והם מתביישים בתחתונים, או שהיא מסרבת, אני לא מבין נורבגית כל כך טוב.

הם מתכוננים למפגש משפחתי של שבת. האוכל הרב המוכן מעיד על כך. הם מספרים שהם בכלל מת"א אבל לנורית נעשה קצת מחניק שם אז חיפשה מקום להקים בו בית מחוץ לעיר. מצאו את המגרש הזה לפני כחמש שנים ועד אז היה עדיין חי מישהו בשכירות בבית הערבי המזרחי. היא מראה לנו אלבום תמונות מהימים בהם הגיעו למקום ולפני שבנו את הבית המפואר החדש. הם גם שיפצו את שני הבתים הערביים והקימו סביבם גינה פורחת.

הם מתעניינים בסיפור משפחתו של יוסף. הוריו עזבו בדיוק ביום הקמת המדינה. הם היו צעירים בגיל העשרה אבל כבר היו להם ילד וילדה קטנים מאד. הם מתו עם מיד אחרי העזיבה בגלל התנאים הקשים. כך שאת אחיו ואחותו הגדולים יוסף מעולם לא הכיר. גם אבי אימו מת בירושלים, התחנה הראשונה אליה נעקרו. 

יוסף יוצא החוצה לצלם את הבתים. הוא כמו בולע את כל מה שרואה ושומע. מתרגש אבל מצליח לשמור על קור רוח. יוסי שואל אותו איך הוא מרגיש כאן והוא עונה שעכשיו הוא לא יודע, רק סופג. "אח"כ, בערב, כשאחשוב על כל מה שקורה לו עכשיו, בוודאי אבכה הרבה מהתרגשות. זה ביקור ראשון שלי כאן אבל הראש שלי מלא בזיכרונות מקובאב, מהסיפורים הרבים ששמעתי על הכפר" הוא מספר.

יוסי, שואל אותי איך הגיעו אלי ואני מספר לו על עמותת זוכרות ושמצאו אותי בשיטוטיהם ברשת לקראת ביקור השורשים שלהם בארץ. אני נותן לו מפת נכבה והוא מעיין בה קצת. הוא מתקשר לידידו מרופאים לזכויות אדם ומספר לו בהתרגשות על המפגש המפתיע המתרחש עכשיו בביתם.

בינתיים מגיעים ביתם ובעלה יחד עם שני ילדיהם הקטנים. כולנו מברכים לשלום אלה את אלה כאילו אנחנו בני בית ומשפחה. הילד הגדול שלהם, כבן 3, מתפשט מיד ומבקש לקפוץ למים. נורית עוצרת אותו כי הוא חייב ללבוש מצופים שיגיעו עוד מעט. הוא אקטיבי מאד ופונה למשחק מכות ידידותי עם יונס. הם נראים כמו אחים או שכנים טובים.

יוסי מספר לי שהוא לחם באזור ב-67 ושהיה בצנחנים 30 שנה. אני לא מתרגם ליוסף ולהגה את הפרטים הללו. יוסי מציע לקחת אותנו לסיבוב על קו הגבול הישן, הקו הירוק. אנחנו נוסעים מאחורי הג'יפ הגדול שלו בדרך עפר שאינה ממש מתאימה לרכב המשפחתי הקטן ששכרו. נוסעים ליער לח"י, בכניסה אליו ניצב אתר זיכרון גדול ללוחמיו. מסביב שרידים רבים של קובאב. יוסף שאל את הישראלים שפגשנו אם יודעים איפה בית הקברות שהיה באזור מרכז הכפר. יהיה קשה לאתרו כיום. מסביב עצי פרי רבים – תאנה, זית, שקד, רימון ועוד - שנטעו תושבי קובאב לצד סברס רבים וגדולים.

עוברים את היער וממשיכים מזרחה ויוסי עוצר להשקיף על הנוף היפה של עמק איילון. הוא מספר לי שלפני 67 השתתף כאן בפעולות צבאיות שונות. אני שואל אם זה היה שטח ההפקר הידוע עד המלחמה והוא עונה שהם ידעו היטב כשחצו את הגבול. יוסף ממשיך לצלם כל הזמן בטאבלט שלו. את הסברס, את הנוף, את הכל. נראה שאם אפשר הוא היה לוקח איתו את כל מה שהוא רואה כאן בקנה מידה של אחד לאחד ומביא למשפחתו שנמצאת רק מרחק שעתיים נסיעה מכאן, אם הגבולות היו מאפשרים מעבר מהיר. אם היו בכלל מאפשרים מעבר.

נפרדים מיוסי בנפנופי שלום מחלון האוטו ועוצרים במבנה ערבי ליד הדרך הראשית שבו יצרו גבינות מ-1982, כפי שמודיע השלט הישן. לידו מבנה ערבי נוסף, שניהם במצב לא רע. במבנה הגבינות יש חדר קירור זהה לזה שהיה בקיבוץ בו גרתי. אותו מנגנון פתיחה בדיוק. צמוד לבית גדל עץ תות עצום והילדים מיד מתחילים לטפס עליו. אני מבקש מהם לעמוד כל המשפחה יחד לתצלום למזכרת על רקע הבית היפה הזה.

עוברים לצידו הצפוני של הישוב. בניין המזכירות אישר את ההבטחה. מדובר בבית מרשים עם מבואת כניסה מיוחדת ששני עמודי שיש עתיקים מעטרים אותה משני צידיה. את הבית הזה הם כבר ראו בעבר בתמונות שמישהו צילם בעבר והראה להם. אביו זיהה את הבית ואת משפחת בעליו. אמר שביתו שלו נמצא ממש כמה מטרים משם. יתכן, אומר יוסף, שהבית של יוסי ונורית בו ביקרנו הוא אפוא ביתם שלהם. אנחנו מסכימים שלא מפתיע שהיה לנו כל כך נעים שם.

מצידו השני של בית המזכירות איש מבוגר, בנו ונכדו דוחפים אוטו ישן והרוס. אנחנו מצטרפים לעזור ושוב מתפתחת שיחה על האנשים הללו שהגיעו מנורבגיה, שהגיעו אליה מכאן. הם מבקשים לצלם גם שני בתים ערביים נוספים אבל הסבא מציע להם להיזהר מכלבים בשטח הנחלה שלו.

ממשיכים הלאה, לעומק המושב, ומגיעים לאחד הבתים הערביים היפים ביותר שראיתי בארץ. זהו בית לא גדול כל כך אבל דלת הכניסה שלו היא מבנה מיוחד בפני עצמו. מולו באר מוקפת קיר אבנים שהתפקע כנראה בגלל לחץ השורשים של הזית ששתלו בתוכה.

אני צועק לאיש שמבחין בו בתוך הבית והוא עונה בחוסר רצון ברור לקבל אורחים לא קרואים בשבת בצהריים. אני מתעקש בעדינות להסביר לו מה רצוני והוא אומר לי שהם גרים פחות מחודשיים בשכירות בבית הזה ושהשבוע כבר ביקרו בו חמישה רוכשים פוטנציאליים שנאלצו להראות להם את הבית ולו בא לא יותר... אני מבטיח לו שאנחנו בעניין אחר לגמרי (אבל לעצמי חושב שגם כן קשור לשינויי בעלות על הבית הזה ושגם שינוי זה לא גרם קורת רוח לבעליו הקודמים). כשהוא מבין מי האנשים הנחמדים האלה שעומדים שם במעלה מדרגות הכניסה למתחם ביתו הוא מתרצה ואף מתנצל שלא היה מסביר פנים. הוא מבטיח לסיים לשטוף את הרצפה מהר ולהכניסנו פנימה. בת הזוג שלו יוצאת החוצה ואנחנו מדברים עליהם ועל האורחים שבו משם, מכאן. היא מתעניינת ואני נותן לה מפת נכבה כדי שתדע עוד. את שם הכפר שבבית שלו גרה לא ידעה. עכשיו היא יודעת.

אנחנו נכנסים לבית המדהים הזה. לא גדול מאד אבל הארכיטקטורה, גם המקורית וגם החדשה, מרשימה ביופיה. המרצפות מקוריות, בעלות דוגמאות טיפוסיות וצבעוניות. השיחה קולחת ויוסף מספר שוב את קורות משפחתו. הוא לא מפסיק לחייך. האיש, כבן 35, שומע מה שעברה משפחתו של יוסף ואומר לפתע, "אני מצטער על זה, אפילו שלא הייתי שם, אז". יוסף מופתע ונבוך. מודה לו ואומר שהוא לא צריך להתנצל. הם מספרים לנו על עסקת המכירה הנרקמת לגבי הבית ויוסף מתעניין במחירו. "מממ, 1.8 מיליון דולר? זה לא כל כך הרבה לכל השטח הזה". אני לא יודע למה אבל הרגשתי שהשיחה הזו על הבית הזה כנדל"ן לא עושה לא טוב. הוא מציע שנלך, גם כי לילדיהם ביקור השורשים הזה כבר מתארך יותר מידי זמן בחום הגדול.

לפני שנפרדים הגה מצלמת את שנינו יחד והוא מכריז שהם כבר שבועיים בארץ והיום זה היום הכי טוב! הם נותנים לי מתנה: תקליטור עם מוזיקת עם נורבגית. תודה לכם יוסף והגה שבאתם. גם אני התרגשתי ולמדתי הרבה מהביקור הזה.



ביקור שורשים בקובאב / Roots visit at Qubab

זוכרות ברשת