תוכנית פראוור אינה הגירוש הראשון בנגב
ערב עיון במעבדה למחקר חזותי של זוכרות במסגרת התערוכה בקון מאת איוב אבו מדיעם
מאת: איתן ברונשטיין אפריסיו
09/2013

27/8/2013. נכחו 20 איש/ה. מנחה: איתן ברונשטיין אפריסיו.

ד"ר מנצור נסאסרה, מרצה באוניברסיטת אקסטר, חקר את בעלות הבדואים על אדמותיהם והיחס של השלטונות העות'מאני, הבריטי והישראלי אליה:
חקרתי את הבעלות על האדמות בקרב השבטים הבדואים בעמק הירדן, בסיני ובנגב ובחנתי את יחסי השבטים הללו עם המדינה המודרנית במזרח התיכון. התמקדתי בסוף התקופה העותומאנית, בתקופת המנדט הבריטית, ובשנות החמישים והשישים, לאחר הקמת מדינת ישראל. ערכתי מיפוי מקיף באמצעות עבודה בארכיונים באנגליה, בישראל ובירדן. המחקר העלה שלבדאוים היו בעלויות מוסדרות על קרקעות ולא כפי שנטען בישראל שכביכול הם רק נוודים חסרי קרקע.

הבריטים מיפו את אזור פלשתינה בשנת 1881 ונתנו אינפורמציה מדויקת על פריסת השבטים הבדואים. בשנת 1913 נעשה מיפוי קרקעות על ידי הבריטים שגם כן מתעד את מקומות מושבם של הבדואים באזור. בשנת 1901 נבנה בניין הסראיה (הממשל) העות'מאני בבאר שבע תוך רכישת קרקע מהבדואים של עזאזמה. העדויות מאיסטנבול מעידות על בעלות בדואית על קרקע בארץ. קיים תיעוד של עימות בין השלטון העות'מאני לבין שיח' חמאד אל סופי מתראבין, שישב בבאר שבע, בסוגיית בעלות על קרקע. קיימים דיווחים על תשלום מסים מהבדואים לרשויות העות'מאניות משנת 1907. השגריר הבריטי בקונסטנטינופול (איסטנבול) מעיד שהבדואים בבאר שבע משלמים מסים על האדמות. כל אלה הן ראיות המוכיחות שהיתה בעלות בדואית על אדמות בארץ. 

המנדט הבריטי בארץ בין השנים 1917-1948 מכיר במערכת השבטית ובזכות הבדואים על האדמות. ב-1948 הגיע מספר הבדואים בנגב ל–90,000. בשנת 1921 וינסטון צ'רצ'יל והרברט סמואל נפגשו עם מנהיגי הבדואים בבאר שבע, מה שמעיד על הכרת המנדט בחוק הבדואי השבטי ובבעלותם על האדמות. ראיינתי בשנת 2009 את לורד אוקספורד, שהיה מושל באר שבע ב-1943. הוא ראה את באר שבע כרכוש של עזאזמה. הוא גם העיד שלבריטים לא היו חוקי קרקע והם קיבלו את החוקים העות'מאניים. הם הכירו בבעלות של הבדואים על אדמותיהם בלי שיזדקקו לרישום. בינואר 1940 מזכיר המדינה הבריטי מלקולם מקדונלד מאשר שהבדואים בבאר שבע שלמו מס לרשויות המנדט. ב-1947 ישנם דיווחים בריטיים על עיבוד חקלאי של הקרקע על ידי הבדווים, כולל נטיעת מטעי פרי.

אחרי קום המדינה מתוך 90,000 בדואים בנגב נותרו בין 9,000 ל-12,000, השאר נעקרו, גורשו אל מחוץ לגבולות המדינה שגם מנעה את שיבתם. הנותרים היו ממטות עזאזמה, תיהא ותראבין. במסמך מהארכיון הציוני (מ-1948) שנכתב ע"י המושל הצבאי כתוב שהבדואים שנשארו הם "ידידותיים" ורוכזו באזור הסייג, שגודלו כ-10% משטח הנגב. המדינה ניסתה לגייס חלק מהם לצבא. הוטל עליהם ממשל צבאי והם לא הורשו לעזוב את אזור הסייג בלי אישור מהמושל הצבאי. ע"פ דיווחים של האו"ם הרבה בדואים עזבו את הארץ ולא הורשו לחזור אליה גם אחרי המלחמה. בתוך שטח הסייג רוכזו בדואים מ-19 שבטים שונים. 14 מהם הועברו, נעקרו, לתוכו מאזורים אחרים בנגב. בדואים מ-5 שבטים חיו במקור באזור זה, הם מנו כ-3,000 נפש. לעקורים באזור הסייג הוקמו כפרים בהוראה של המושל הצבאי, אך רובם לא הוכרו עד היום. 

בשנים 1950-1951 גבתה ישראל מס מהבדואים על הקרקע בסך 19,000. מיכאל הנגבי, המושל הצבאי בנגב, נאלץ להחזיר מאוחר יותר את הכסף כדי שתשלום זה לא יהווה הכרה של המדינה בבעלות הבדואים על הקרקע. ועדה בראשות יוסף וייץ כתבה בשנת 1952: "הנישול של הבדווים מאדמותיהם לא שולל את בעלותם על קרקע זו." מסקנת הוועדה היו שיש להימנע מהכרה בבעלות הבדואים על הקרקע, גם אם יוכח שעיבדו אותה במשך תקופה ארוכה. וייץ עצמו מנע אפשרות לפתיחת משרד רישום אדמות בבאר שבע. הוועדה הכירה בכך שהבדואים אכלסו את הנגב לפני קום המדינה. בשנת 1958 התארגנו 11 שיח'ים בדואים מהנגב ושלחו איגרת לממשלה ובה כתבו שהם קיבלו הבטחות שונות והגיע הזמן לדון בבעלותם על אדמות. בתגובה הקימה המדינה ועדה זמנית כדי להתמודד עם טענות הבעלות. מסקנת הוועדה היתה לתת לבדואים פיצוי כספי על אדמותיהם. ב-1965 ארגנו הבדואים בנגב כנס בהשתתפות מאות שבמהלכו פגשו את רה"מ לוי אשכול. בתגובה הקימה הממשלה ועדה ממשלתית נוספת. 

לדעתי בעיית ההכרה בזכות הבדואים על הקרקע מקורה בחוק המקרקעין העות'מאני מ-1858. הם העבירו חוק אך לא ישמו אותו בעמק הירדן, בסיני ובנגב, בכך שלא רשמו את הבעלויות.

חיה נח, מנהלת פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי כתבה את הספר 'הכפרים שישנם ואינם': 
אני מבקשת להציג את המהלכים שהובילו לתוכנית פראוור. המהלך הראשון שעשתה ישראל אחרי 1948 הוא ריכוז הבדואים באזור הסייג. 

המהלך השני, לקראת סוף הממשל הצבאי, מתחילים לבנות עיירות ומתחיל תהליך של עיור כפוי. כתוצאה מכך, היום, מתוך 210 אלף בדואים בנגב, כ-125 אלף חיים בעיירות. אגב, חלקם רשומים למשל ברהט, אבל גרים בכפרים בסביבתה. מטרת העיור היא, בלשון המדינה, להחזיר שטחי קרקע, לספק תשתיות מוניציפאליות, למנוע את התפשטות הבדואים על שטחים רחבי ידיים.

המהלך השלישי הוא רישום של תביעות בעלות. ע"פ חוק מקרקעין משנת 1969, מאפשרים לבדואים להגיש תביעות בעלות. הוסדרו כ-400,000 דונם ונותרו כ-600,000 דונם שעליהם יש מחלוקת. מדובר בכ-5% משטח הנגב. עו"ד פליאה אלבק יזמה פשרה לפיה תוכר בעלות על 20% מהקרקע של כל תובע וגם זה רק "מטעמים הומניטאריים" ולא על בסיס של זכויות. 

המהלך הרביעי של הממשלה היה הכרה ב-11 יישובים חדשים. למרות שחלפו למעלה מעשר שנים מאז הוכרו, אין בהם תשתיות מלאות של חשמל, ביוב, מים וכו'. יש להם רק כביש גישה. גם בכפרים מוכרים אלו אין תכניות ואישורי בניה, לכן המדינה הורסת בהם בתים.

המהלך החמישי הוא ועדות שונות. ועדת גולדברג השתמשה ברטוריקה חיובית אבל ההמלצות לא היו טובות. המדינה דחתה את המלצותיה ומינתה את ועדת פראוור. היו גם ועדות עמידרור ובגין. 

המהלך השישי והנוכחי הוא הצעת החוק להסדרת ההתיישבות שלמעשה מבקשת לממש את המלצות פראוור. לתכנית פראוור שני מרכיבים: מרכיב קרקעי, שעוסק בפיצוי ובפינוי; מרכיב תכנוני שמטרתו להסדיר את ההתיישבות של הבדואים שיפונו והוא לא מופיע בחוק עצמו אלא בתוכנית מטרופולין באר שבע. 

החוק יוצר זיקה בעייתית בין ההכרה בבעלות על קרקע לבין התכנון. ההצעה עברה קריאה ראשונה בכנסת ב-24.6.13. אין בחוק "פתרונות התיישבותיים" – הוא עוסק רק בהסדרים קנייניים, בענישה ועוד. ע"פ החוק ההסדר על בעלות על קרקע צריך להיות תוך שלוש שנים. אם לא מגיעים להסדר, הקרקע עוברת לבעלות המדינה. יש הכרה ב-50% מהקרקע שהיתה מעובדת או שהתגוררו עליה. למעשה זה לא מאפשר להגיע אפילו לא ל-50%. בגין הציע תיקון לפיו ינתנו 25% על קרקע שלא התגוררו או עיבדו. כביש 40 הוא מחסום כלפי מערב כלומר שרק מזרחה לו יהיו פיצויים קרקעיים או יקומו ישובים. עראקיב, לדוגמא, נמצא מערבה לכביש 40.

ע"פ תכנית מטרופולין באר שבע (2012) הבדואים ירוכזו בעיירות או בכפרים המוכרים או כפרים צמודים אליהם ("צמוד דופן"). הקמת יישובים חדשים תהיה מוצא אחרון בלבד. הקריטריונים להקמת ישובים חדשים הם מיקומם ב"אזור חיפוש" מוגבל מאד, גודל קריטי לישוב וקיימות מוניציפאלית (תשלום מסים).

הבעיות בהסדר המוצע רבות וקשות. הוא חד צדדי, רוב הבדואים מתנגדים לו. הוא פוגע בזכויות הקניין וינשל את הבדואים ממרבית האדמות שלהם. למעשה כל היישובים הבלתי מוכרים יעקרו. 180 עד 200 אלף דונם בלבד ייוותרו בידי הבדואים. ההכרה בבעלות תהיה לאו דווקא במקום שבו הבעלים של הקרקע נמצא. יזיזו אנשים ממקומם כדי לא להנציח בעלות. התכנית לא מכירה בזכויות ההיסטוריות, הכל "לפנים משורת הדין". התכנית תביא להרס כפרים ולהעברה כפויה. היא אינה שוויונית. קיימות בתכנית סנקציות פוגעניות, תמורות פוחתות ככל ששיפועי הקרקע גדלים. ההסדר מותנה בשיתוף פעולה עם המדינה על הצעת החוק. מרכיב התכנון מפלה, אינו ע"פ קריטריונים אוניברסאליים. הכפרים החדשים לא יוקמו על אדמות היסטוריות, אלא רק ב"אזור החיפוש". הוא יביא לפינוי של כ-30,000 נפש לפי אומדני המדינה, כ-70,000 נפש לפי אומדני ארגונים מקצועיים. יהיה הרס של כפרים, של מרקם חיים כפרי, כלכלי וזהותי. 

הממשלה משקיעה משאבים עצומים בשיווק התכנית. בין השאר, היא מציעה פרויקטים של פיתוח לערים שאמורות לקבל את אוכלוסיית הכפרים. הציבור היהודי לא מבין את התכנית ולא מתעסק בה. הציבור הפלסטיני מבין שזו נכבה שנייה. הארגונים שנלחמים בתוכנית הם קטנים, עניים ומבודדים.

ד"ר עואד אבו פריח מוועד הפעולה של אל-עראקיב:
אני בא מהשטח הבוער. אתמול השיח' סייח מאל עראקיב ועוד שלושה תושבים נעצרו בהריסה ה-58 של הכפר. זו הריסה שלישית ב-10 ימים. הם עדיין במעצר.

נולדתי באל עראקיב. רכבתי על חמור לבית הספר. אח"כ למדתי כימיה. עשיתי BA בירושלים ודוקטורט בטכניון.

כרגע הדבר הכי חשוב לנו הוא צומוד. להמשיך לחיות שם, במקום שלנו, מול כל הגורמים שלא רוצים שנחיה שם. אל מול הרוח המזרחית והרוח המערבית והגשם והשמש, להמשיך לדאוג לילדים, ולהישאר שפויים. אנחנו עובדים בישובים היהודיים כי אין עבודה בכפר. אין כמעט חקלאות בדואית בנגב. אפילו את חלב הגמלים שאנחנו שותים, אנחנו קונים מיהודים. המים הם רק לשתייה ולמקלחת. הבדואים אף פעם לא עקרו עצים. הקק"ל עקר מעל 10,000 עצים באל-עראקיב. הבולדוזר התחיל מהחרובים של שיח' סייח. המאבק הוא מקומי, בנגב; מאבק ארצי, שכולל ערבים בצפון ויהודים; ומאבק בחו"ל, באירופה, אוסטרליה ובאו"ם. למרות שאנחנו קבוצת האוכלוסייה הכי מוחלשת במדינה, אנחנו עושים את המאבק הכי נחוש מולה כרגע. קשה להתארגן כי אנחנו לא ישובים מוכרים ולכן אין מועצה או ועד מוכר. צריך להתארגן עצמאית וספונטנית. אין מנהיגות אחת מאחדת. 

המאבק המשפטי אינו פשוט. יש לי מסמך המעיד שסבא שלי קנה את האדמה מאל עוקבי, עם בולים של העות'מאנים ושל הבריטים. כשאנחנו באים לתבוע את הקרקע אומרים לנו במדינה שהיא הופקעה ומציעים לקבל פיצוי, או שאומרים שהיא נקנתה  מאדם לא מוסמך למכור. בית המשפט אומר שהפנייה אליו אינה חוקית. 

אנחנו היחידים שעניינם נמצא כרגע במשפט. בבית המשפט המחוזי השופט החליט שאין לי שום זכויות בלי שראה אותי. שופטת אחרת שטיפלה בדיוק באותו עניין אמרה שיש קייס, וצריך לדון בזה. אני עירערתי לעליון, והמדינה עירערה לעליון בתיק של סייח. בעליון שלושה שופטים אמרו שאנחנו צודקים. יש על מה לדבר למרות חוק ההפקעה. המדינה התעצבנה כי זה תקדים, ועירערה לדיון בפני שבעה שופטים. כרגע מחכים לדיון. בינתיים שתלו יער על האדמות שלנו. השופט נתן לבולדוזרים להמשיך לעבוד באדמה שלי. כרגע כל האדמה שלי היא יער. הבדואים מעולם לא זכו בבית משפט ישראלי, ולכן זה נראה מאבק אבוד מראש. 

המאבק הציבורי מתנהל בכמה צורות. בכל יום ראשון מתקיימת הפגנה בצומת להבים. היו הפגנות גדולות בירושלים, בתל אביב ובצפון. נעשית עבודה בפייסבוק. 

אנחנו כבר מספר דורות ללא הכרה, זה מכאיב. מבחינת המדינה אין קשר בינינו לבין האדמה, השפה, החלום, העתיד. אנחנו כלום. אצלנו מספרים שכשאברהם אבינו הגיע לבאר שבע היו בדואים. קשה לשמוע מילים כמו "פזורה", "לא מוכרים", "השתלטות על הנגב". אנחנו נאבקים נגד הדימוי של גניבות ופשיעה. פראוור הפך אותנו לקבוצה עוינת שצריך להרחיק אותה מכביש ראשי, מגבולות עזה, מגבול הגדה, ולרכז אותה רחוק מכולם. צריך דמות ביטחונית כמו פראוור, כמו עמידרור, כדי לטפל בנו.

תכנון הבניה העתידי מתייחס רק למי שחיים היום. לא מדברים על הילדים, אין תכנון עתידי. האופציות הן עיור או הריסה. אין בחירת מרחב כמו ליהודים. חלק מהבדואים רוצים להיות חקלאים, אבל כלל לא שואלים אותם. הכפרים הבלתי מוכרים הם כמו בני ערובה. ראשי המועצות יכולים לקבל כסף מהמדינה עבור פיתוח רק בתנאי שיקלטו את הבדואים שייעקרו מכפריהם.

שאלות ותשובות:

יעקב איתן: איך אתה חי?

אבו פריח: הצומוד הוא נפשי. חייבים להישאר בני אדם. לא לשנוא אפילו את מי שהרס לנו את הבית. אחרת באמת לא קל.

מיכאל אלכסנדר: אתם ערבים או פלסטינים? האם בדואים הם פלסטינים?

אבו פריח: אנחנו ערבים, פלסטינים, בדואים, ערביי 48. בדואי זה אורח חיים בלבד. אנחנו חלק אינטגראלי מהערבים בישראל, פלסטינים לכל דבר. רהט למשל היא עיר בדואית כי התושבים חיו בעבר באורח חיים בדואי. גם בצפון יש כפרים בדואים למרות שאורח החיים השתנה.

ש: האו"ם לא הכיר בבדואים כאוכלוסיה ילידית?

אבו פריח: עדיין לא. אנחנו עובדים על זה, למרות שזה יכול להית בעייתי כי יש מי שיאמרו שזה עלול לפגוע בפלסטינים אחרים בארץ.

ש: איך לנצח במאבק הזה? פה או בחו"ל?

אבו פריח: כרגע יותר קל בחו"ל. מרגישים השפעה על הממשלה שמקבלת מסרים מחו"ל. אבל הממשלה הנוכחית אטומה. הם יעבירו את החוק, אבל לא יצליחו ליישם אותו. יצטרכו מיליון בולדוזרים ומיליון חיילים לצורך זה. לא בטוח שהממשלה תלך על זה. כרגע יש אצלנו התנגדות טוטאלית לחוק, ומי שמסכים לו מוצא מחוץ לקונצנזוס. המדינה טובה ב'הפרד ומשול'. אנחנו נלחמים נגד זה.



ד"ר עואד אבו פריח בזוכרות / Dr. Awad Abu Freih at Zochrot



ד"ר מנצור נסאסרה בזוכרות / Dr. Mansour Nsasra at Zochrot



דיון על תכנית פראוור / Diacussion on Praver plan

רשמה: מיכל אילן

זוכרות ברשת