משטרת המחשבות של הנכבה
"אם תרצו" פועלת במכללת ספיר בתגובה לשיעור בו הצגתי את מפת הנכבה
מאת: ד"ר אבנר דינור
05/2013

בסמסטר הנוכחי לימדתי במכללת ספיר קורס העוסק ב"זהות ישראלית". כחצי מהמשתתפים היו יהודים-ישראלים והחצי השני פלסטינים-אזרחי-ישראל, רובם בדואים. הלימוד כלל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המתח שבין דתיים לחילוניים, המתח שבין אשכנזים למזרחיים, תודעת השואה ועוד.

באחד השיעורים דיברנו על האירוע המכונן  – מלחמת 1948 ודנו  בנוכחותה של "הנכבה" בתודעה הישראלית העכשווית, גם אצל יהודים וגם אצל ערבים. בין היתר הצגתי את מפת הנכבה שהוציאה עמותת "זוכרות". לא דנו בשיעור בשאלה מי אשם במה שקרה, אלא בכך שהפלסטינים, כולל אלה היושבים בכיתה זו, רואים באירועים הללו את אסונם הגדול, המכריע את מציאות חייהם בהווה. האווירה בכיתה היתה מתוחה מאוד ונוצר ויכוח עז, שבו הסטודנטים הערבים כמעט לא השתתפו. 

בשיעור הבא, שבוע לאחר מכן, כשהגעתי לכיתה מצאתי חוברות של תנועת "אם תרצו" על שולחנות הסטודנטים ועליהן מתנוססת הכותרת "נכבה חרטא" (את החוברת כולה אפשר למצוא באינטרנט). מסתבר שלפני בואי לכיתה, כעשר דקות לפני תחילת השיעור, נכנסו פעילים של "אם תרצו", חילקו לסטודנטים שהקדימו לשיעור את החוברות, הציגו סרטון יוטיוב הטוען שמעולם לא היתה נכבה, אמרו כמה מילים, ומיהרו להסתלק בטרם אכנס לכיתה. 

נראה שתנועת "אם תרצו" מפעילה רשת של מודיעים הדואגת לכך שכל מרצה המעז לטעון שהיתה נכבה, יזכה לביקור הפחדה שגם ישים אותו במקומו, וגם "יאזן" את התמונה עבור הסטודנטים הנחשפים לצד אחד של הסיפור בלבד. 

מותר ורצוי להתווכח על הנכבה, לבדוק מי היו האשמים, מי היו הנפגעים, האם היו אלטרנטיבות לפעילותם של כוחות הפלמ"ח וצה"ל, ומהן הדרכים לתיקון מה שהתרחש. רוב הדברים שאמרו הסטודנטים בוויכוח בשיעור היו ענייניים בהחלט. אולם מכאן ועד להכחשת הנכבה המרחק רב, ובמיוחד נכון הדבר בהתחשב בעובדה שכחצי מהתלמידים בכיתה אומרים (כשהם מעיזים לומר) שאסונם הוא הנכבה. האם לדעת אנשי "אם תרצו" מותר להכחיש את אסונו של האחר? דומני שמיהודים בני זמננו נדרשת מידה רבה יותר של רגישות כלפי הכחשת אסונות. נראה שרגישות שכזו אינה הולמת את סגנונו של ארגון שפועל כבולדוג במסדרונות האקדמיה.

אני תומך בפעילות פוליטית בקמפוסים, גם של הימין וגם של השמאל וחושב שאפשר וראוי להפריד בין פעילות פוליטית זו לבין הוראה אקדמית שיש בה מימדים פוליטיים ברורים. הוראה פוליטית אינה הטפה לעמדה פוליטית זו או אחרת. בין דיון רציני על מלחמת 1948, גם דיון היסטורי וגם דיון זהותי-עכשווי, ובין משטרת מחשבות המפקחת על מרצים ומוודאת שיאמרו את מה שנוח לקונצנזוס הישראלי לשמוע, המרחק הוא רב.

זוכרות ברשת