נכבה - עכשיו התשובות
פעילויות וטקסטים ביום הנכבה 2013
מאת: איתן ברונשטיין אפריסיו
04/2013
יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב 2013 // אקטיבסטילס

יום הנכבה 2013 צוין זו הפעם השניה ברציפות באוניברסיטת תל אביב ביוזמת סטודנטים יהודים וערבים הלומדים בה. השנה הם כתבו והפיצו חוברת שאלות ותשובות על הנכבה, בעברית ובערבית, בסיוע עמותת זוכרות. כאן ניתן לקרוא ולראות כתבת ווידיאו על הטקס והניסיונות של ארגוני הימין הקיצוני לסכלו.

נועם שיזף כתב מאמר במגזין 972 (באנגלית) בו הוא מתאר היטב את כישלון המאמצים של המדינה ושלוחותיה להשתיק את השיח על הנכבה בישראל.

רשת אל ג'זירה באנגלית קיימה דיון בהשתתפות ישראלים על "הזיכרון הישראלי השבור". איתן ברונשטיין אפריסיו מזוכרות השתתף בו והתייחס לזיכרון הנכבה שכבר אינו נתן למחיקה בישראל למרות המשטר של המדינה היהודית.

תום פסח כתב טקסט מרתק במגזין 972 (באנגלית) על התפתחות ההבנה שלו כישראלי את הנכבה.

להלן הטקסט בעברית של חוברת השאלות ותשובות שהפיצו הסטודנטים. את קובץ המלא, הכולל ערבית, ניתן להוריד לעיל.

התקשורת ומערכת החינוך בישראל רוויות מיתוסים ודיסאינפורמציה אודות אירועי 1948 והנכבה הפלסטינית. יהודים רבים מתייחסים לכל אזכור שלהנכבה כקריאה להשמדת המדינה ותושביה היהודים, ובכך נופלים קורבן לשקרים וחצאי אמיתות שמקורם בבורות, התכחשות לזכויות אדם ובאינטרסים שלקבוצות שונות הנטועות עמוק בממסד ומקדמות גרסאות שונות של היסטוריה מכובסת, מעוותת ואטומה לכל ביקורת. אנחנו, פלסטינים ויהודים, מרגישים שייכים לארץ הזו: לאנשיה שכאן ושאינם כאן, לשפה ולתרבות, לבתים ולעצי הזית, להיסטוריה הקרובה והרחוקה, וכן - גם לנכבה. הנכבה, אסונו של העם הפלסטיני, היא חלק בלתי נפרד מהסיפור שלנו ושל משפחותינו ועמנו. לכבוד ה-15 במאי, יום ציון הנכבה הפלסטינית, ובתקווה לעתיד משותף וטוב יותר שלפלסטינים ויהודים בארץ הזו, כתבנו כמה שאלות ותשובות המבוססות על המחקר ההיסטורי המקובל ועל מחשבה פוליטית משותפת לגבי אפשרות לתיקון.

מה היא הנכבה? מה הוא יום הנכבה?
משמעות המילה נכבה בערבית היא אסון גדול. לצד זוועות המלחמה ומקרי הטבח והביזה, הנכבה היא הרס של מעל ל-500 יישובים והפיכתם של למעלה מ-750,000 מתושבי הארץ לפליטים. יום הנכבה חל ביום העצמאות של מדינת ישראל מסיבה היסטורית. בתקופת הממשל הצבאי על האוכלוסייה הערבית בישראל (שהוטל בזמן המלחמה והמשיך עד אמצע שנות ה-60') היה זה היום היחיד בשנה שבו ערבים היו רשאים לנוע בארץ ללא אישור מיוחד מהמושל הצבאי. העקורים הפנימיים – פליטים שנותרו בתוך גבולות המדינה – ניצלו עובדה זו לביקורים משפחתיים בכפרים שנחרבו ואליהם לא הורשו לשוב. כך התמסד יום העצמאות הישראלי כיום הנכבה, בנוסף לרובד הסמלי הכורך את הנכבה הפלסטינית עם הקמת מדינת ישראל. מאז סיום הממשל הצבאי וציון יום הנכבה גם על ידי הפלסטינים בתפוצות, התקבע התאריך הלועזי המקובל של 15 במאי כיום הנכבה הרשמי.

למה עזבו הפלסטינים? זה לא היה הוועד הערבי העליון שאמר להם לעזוב?
לכל יישוב יש את הסיפור שלו, וכל ניסיון לקבץ את כל הסיפורים תחת הסבר היסטורי אחיד יחטא למציאות. עזיבה בעקבות הוראות של מנהיגים צבאיים ופוליטיים, אם הוועד הערבי העליון או מנהיגים מקומיים, הייתה הסיפור באחוז קטן מאד של היישובים הפלסטינים ונופחה לכדי מיתוס בתעמולה הציונית. ברוב הגדול של המקרים, עזבו הפלסטינים כתוצאה ישירה של התקפות הכוחות החמושים של היישוב היהודי: לפעמים העזיבה הייתה כהגנה עצמית מפני האלימות, ולעיתים היא הייתה מתוך פקודות גירוש. עיון בתכנית ד' של 'ההגנה' מעיד על הוראות לרוקן ולהרוס את הכפרים הפלסטיניים בחלקים נרחבים של הארץ. בפקודות המבצע של חלק מהחטיבות נכתב לגבי הכפרים שיש "לתפוס, לבער או להשמיד, לפי שיקול דעתך" וכך פונו יישובים במישור החוף, אזור ירושלים והגליל. ההפרדה בין אוכלוסייה לוחמת ללא-לוחמת טושטשה, דבר שהוביל למקרים של טבח של נשים וילדים, כמו בדיר יאסין או בלוד, שבה ניתנה הפקודה 'לפתוח באש על כל הנראה ברחוב'.

בסדר, אז אולי קרו דברים במלחמה שלא היו צריכים לקרות כמו מקרי גירוש או טבח. אבל אתם יודעים, במלחמה כמו במלחמה...
זה נכון, במלחמה קורים דברים מזעזעים ולכן טבע ישאוכלוסייה לא-לוחמת תבקש להימלט באופן זמני מהיישובים שנמצאים תחת התקפה למקום בטוח יותר. במהלך המלחמה, תושבים פלסטינים עברו ממקום למקום וחלקם אף יצאו מהארץ. עם תום הקרבות ב-49', ובהתאם לחוק הבינלאומי, ביקשו התושבים הפלסטינים הנמלטים לחזור לבתיהם וכפריהם, ורובם לא יכלו לעשות זאת בשל מדיניות מכוונת של המדינה החדשה. לא פחות מארועי המלחמה, מניעת השיבה שלהפליטים לבתיהם לאחריה היא הנכבה. הגבולות נסגרו כדי למנוע את חזרת הפליטים, הממשל הצבאי ורשויות המדינה נקטו פעולות ענישה והפחדה, רכוש הוחרם באמצעות סדרת חוקים שנוצרו בדיוק לצורך זה, והממסד יישב בכפרים נטושים רבים תושבים יהודים חדשים. חוקים שונים, מדיניות של ייעוד קרקע, משטר צבאי והקצאת קרקעות לקרן הקיימת לישראל, שנטעה עליהם הרבה מהיערות הגדולים בארץ, היוו כלים שבאמצעותם מנעה המדינה מהפלסטינים לחזור. הדבר נכון גם לגבי העקורים הפנימיים, שגם אחרי קבלתה אזרחות הישראלית לא יכלו לחזור לכפריהם או לקבל פיצוי על הרכוש והבתים שהוחרמו מהם. יתרה מכך, בשנות החמישים והשישים היו שני מקצים של החרבה שיטתית של כפרים פלסטינים בכל הארץ ע"י הצבא ורשות העתיקות, במהלכם הוחרבו עד היסוד עשרות רבות של כפרים שעוד עמדו על תילם.

עקורים פנימיים? סליחה?
כן, עשרות אלפי פלסטינים שעזבו את בתיהם במהלך המלחמה הפכו לפליטים בארצם, תנועתם הוגבלה ע"י המשטר הצבאי והם נשארו חסרי אדמה ורכוש. יש כיום מאות אלפים של עקורים וצאצאיהם שהם אזרחים במדינת ישראל, ונמנעת מהם שיבה לכפרים בהם גרו לפני 48'. לדוגמא, הכפר מעלול שנמצא כשישה ק"מ מהעיר נצרת, התרוקן מתושביו ב-48' בעקבות התקפה צבאית של חטיבת גולני. תושביו של הכפר וצאצאיהם חיים עד היום בנצרת וביפיע הסמוכים, בעוד שאדמות הכפר והריסותיו מתחלקות בין הקרן הקיימת ושטחים צבאיים סגורים של צה"ל. על אף שהעקורים הם אזרחי המדינה, ישראל מסרבת להכיר בזכויותיהם כפי שהיא מכירה בזכויות אזרחיה היהודים.

טוב, אבל אם הם היו מקבלים את הצעת החלוקה של האו"ם כפי שהיישוב היהודי קיבל, כל זה לא היה קורה.
הצעת החלוקה של האו"ם חילקה את הארץ לשתי מדינות: 55 אחוז מהשטח, רוב הארץ הכולל את מישורהחוף, הוענק ליהודים שהיוו רק שליש מהאוכלוסיה בארץ: ברובם מהגרים שבאו לא מזמן, לעומת הפלסטינים שהיוו את האוכלוסיה הילידית. האם אתם הייתם מקבלים הצעה כזו אם המצב היה הפוך? וגם אם כן, הנכבה היא עוול אנושי שלא ניתן להצדיקו על ידי נימוקים שמייחסים אחריות למנהיגות זו או אחרת. חשבו על עצמכם: האם יכולה להיות איזושהי החלטה של ממשלת ישראל שבזכותה אפשר יהיה להצדיק מוסרית גירוש והחרמת רכוש של מאות אלפים מאזרחי המדינה על ידי מדינה אחרת? מלבד זאת, יש לזכור שהנכבה מתייחסת גם להחלטה הפוליטית של ממשלת ישראל בעקבות המלחמה להנציח את הפליטות על ידי מניעת השיבה של הפלסטינים. לאחריות הצדדים לפרוץ המלחמה אין כל קשר להחלטה הזו.

גם אם המעצמות החליטו לצאת לטובת היהודים ב-47' ולהקצות להם יותר שטח, ההנצחה של הפליטות הפלסטינית היא בעיקר באחריות הפלסטינים. מדוע הפליטים הפלסטינים לא מקבלים את היחס הרגיל שמקבלים פליטים בעולם: סיוע לדור הראשון בהשתלבות במדינה החדשה? למה הוקמה בנפרד אונר"א, סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים?' שממשיכה לסייע להם גם שלושה דורות אחרי 48? 
משמעות הכרת האו"ם במדינת ישראל הייתה קבלת זכותם של היהודים לשוב ולהתיישב ללא הגבלה בארץישראל לאחר אלפיים שנות גלות. מתוך ההבנה שקבל תזכות זו אינה הוגנת כלפי הפלסטינים תושבי הארץ, מתנה אותה החלטה 194 של האו"ם בכיבוד זכותם שלפליטי המלחמה הפלסטינים לשוב לארץ בהקדם האפשרי. אל מול 2000 שנות הגלות שלא הפריעו לאו"ם להכיר בארץ ישראל כמקום להגירת יהודים, שלושת הדורות שעברו מאז 48' הם זמן קצר לטאטוא בעיית הפליטים הפלסטינים.

מה עם 'הנכבה' של היהודים במקומות כמו גוש עציון ושכונות בירושלים?
מבחינת מי שחוו את הטראומה הקשה של עקירה ואובדן בית ושייכות, תחרות של כאב ושל עוול לא רלבנטית. עם זאת, חוסר הפרופורציה בין היעדר זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לזכות השיבה המוקנית ליהודים זועק לשמיים. גוש עציון נבנה מחדש אחרי כיבוש הגדה המערבית ב-67'. משכונות במזרח ירושלים מפונים תושבים פלסטינים לטובת יהודים עלסמך מסמכי בעלות על הבתים הקודמים ל-48'. כל יהודי, אפילו אם מעולם לא היה כאן, זכאי מראש לאזרחות ולמענקי קליטה, דבר שנמנע באופן מוחלט מפלסטינים שמשפחותיהם גרו כאן מאות שנים, ושחלקם גרים כאן כעקורים. הכרה בעוולות ההיסטוריות והמתמשכות, מתן פיצויים והשבת רכוש וקרקעות שנגזלו או ננטשו היא זכות ששמורה בישראל רק ליהודים, אבל מגיעה לכל תושבי הארץ הזו. התושבים הפלסטינים של הארץ ב-48', חלקם אזרחי ישראל, וחלקם תושבי השטחים הכבושים ופליטים החיים בתפוצות, לא זכאים אפילו להתחלה של תיקון. תיקון כזה הוא אפשרי גם מבלי יצירת עוול חדש, ולא כפי שנעשה במקרים של גוש עציון ומזרח ירושלים.

מה עם זכות השיבה למדינות ערב של היהודים שעזבו שם?
לכל פליט ופליטה הזכות לחזור למולדתם ו/או לקבל פיצוי על אבדן ביתם ורכושם, בלי הבדל מוצא. מזכות זו אמורים ליהנות גם יוצאי המדינות הערביות שהגיעו לארץ, וחלקם אף נהנים ממנה כיום באופן חלקי. יחד עם זאת, הפליטים הפלסטינים כלל אינם אחראים לגורלם של אותם יהודים, ולכן אין להתנות את פתרון בעייתם (הן מבחינת השיבה והן מבחינת הרכוש) בזו של יוצאי מדינות ערב. חשוב לזכור, שמדינת ישראל - שבמקרים רבים עודדה ואף יזמה את הגעת יהודי ארצות ערב לכאן - מעולם לא טרחה לדאוג להם לפיצויים או לסיוע. ההפך, עם הגעתם הם יושבו באזורי הספר ובנגב, כחיץ אנושי למול סכנת שיבתם של הפליטים הפלסטינים, ונוצלו ככוח עבודה זול. בשנים הראשונות שלאחר 48', המדינה ניסתה להצדיק את הפקעת הרכוש של הפליטים הפלסטינים באמצעות הרכוש שאבדו היהודים בארצות ערב, אבל אף אחד לא באמת קנה את הטיעון הזה, כולל מי שניסה לעשות בו שימוש.

למה אומרים שהנכבה נמשכת עד היום?
ראשית, כי הנכבה היא מניעת השיבה – וזו נמשכת גם כיום. "תאריך סיום" לזכות השיבה, ואיתו סוף מעמד הפליטות, הוא דבר שייקבע בהסכמים בין שני הצדדים, בהתבסס על אפשרות הבחירה של הפליטים. שנית, כי תהליך הנישול מבתים ומקרקעות נמשך, בכוח צבאי ובכוח ממסדי, בשטחים הכבושים ובתוך מדינת ישראל. דוגמאות עדכניות הן הריסת כפרים וגירוש תושביהם בדרום הר חברון, ההרס המתמשך ותוכניות העקירה של עשרות כפרים בדואים בנגב, ההתנחלויות והפקעת הקרקע במזרח ירושלים, הייהוד המתמשך בעכו ובערים מעורבות אחרות, ועוד ועוד ... שלישית, כי תהליך ההסתרה והמחיקה של פלסטין שלפני הנכבה ממשיך, והאוניברסיטה שאנו יושבים בה היא דוגמה חיה לכך. בעוד שברחבי תל אביב ישנם שלטים, כתובות ומוזיאונים מספרים את סיפורי המחתרות היהודיות בתקופת המנדט, הגעתו של נפוליאון ליפו ועיר הנמל הפלישתית מהמאה ה-12 לפנה"ס שנתגלתה ברמת אביב, ההיסטוריה הקרובה של האוניברסיטה מוחבאת ואינה מוזכרת אפילו בשלט. משטחי האספלט וכרי הדשא מסתירים את חורבות הכפר הפלסטיני שייח' מואניס, ממנו נותר רק 'הבית הירוק', שהיה בעבר מועדון הסגל וכיום משמש לאירועים.

למה כל הסיפור הזה בכלל צריך לעניין יהודים?
כי אי אפשר להמשיך לטמון את הראש בחול. כיסוי העבר הפלסטיני הוא גם כיסוי העבר היהודי, והנכבה קיימת בתודעה, במשפט, באזרחות, בפוליטיקה, בערים ובכפרים, בקיבוצים ובמושבים, ובכלל בחיי היום יום בארץ הזו. מדינה בלעדית ליהודים וללא פלסטינים היא אולי חלום של חלק מהיושבים כאן, אבל היא לא מוסרית והגיע הזמן להודות: על אף מאמצי הנישול ארוכי השנים, היא גם לא אפשרית. ברור כבר לכולם שמי שלא רוצה ערבים, כנראה לא צריך לגור במזרח התיכון. בארץ יש היסטוריה של חיים משותפים לצד סכסוכים ומחלוקות, ואפשר לחשוב על הרבה 'נרטיבים' ושמות שונים למקומות זהים. החיים המשותפים מתבססים על כבוד לשונות, אבל עם זאת את התיקון והשיתוף עושים ביחד. במקום לשמר את מה שקרה כאן ב-48', אלימות שהפכה את היהודים לאזרחים סוג א', את הפלסטינים בישראל לאזרחים סוג ב' ואת שאר הפלסטינים ללא אזרחים, אפשר לצאת נגדה באומץ. יחסי אי שוויון מובנים רעים לכל הצדדים, כפי שאדמת המקום הספוגה בדם יודעת לספר - האסון הפלסטיני הוא גם אסון ליהודים.

אז מה אתם מציעים לעשות? לזרוק את כל היהודים לים ולהחזיר לפה את כל הפליטים?
ממש לא. אנחנו מאמינים שהפתרון צריך להיות מותנה פעמיים: גם צריכה להיות פה הכרה בזכויותיהם של כל הפליטים, וגם לא צריך לפצות על עוול בעוול. בחלק מהמקרים אפשר להציע את הבית המקורי, במקרים אחרים ניתן לפצות בכסף, בחלקת קרקע או בזכויות אזרחיות, ובמקרים אחרים אולי כל מה שיידרש הוא הכרה רשמית באחריות של המדינה לנכבה ובזכות הסמלית של הפליטים לשוב לבתיהם. צריך לזכור שזה אף פעם לא הכל או כלום, והמצב מורכב מכדי למצותו בהינף קולמוס. חשבו על זכות השיבה שיש ליהודים וצאצאיהם במדינות אחרות: דרכון אירופאי, זכויות סוציאליות, הקלה בקבלת אזרחות, פיצויים ושילומים. חשבו על הארץ ומה שיש לה להציע: כפרים נטושים שעומדים בלב יער של הקרן הקיימת, שטחים פתוחים שלא נעשה בהם שימוש, זכויות אזרחיות המוקנות באופן אוטומטי לכל יהודי בעוד שפלסטינים שנולדו כאן לא יכולים אפילו לבוא לבקר. חשבו על העקורים הפנימיים של כפר כמו מעלול וכמה קל ונכון לתקן באופן מיידי את העוול שנעשה להם. חשבו עלאוניברסיטת תל אביב ועל מקומות נוספים בארץ, שההיסטוריה הקרובה שלהם נמחקת באופן מכוון במקום פעולות זיכרון ושימור הנפוצות בישראל להיסטוריה שכן מעוניינים לזכור. הפתרון צריך להיות החלטה משותפת של בני הארץ הזו, באמצעות כלים משפטיים ושלטוניים שמקובלים על כל הצדדים, אזרחים ולא אזרחים, מקומיים ופליטים, יהודים וערבים. הוא אפשרי, הוא נכון והוא נחוץ, כי -
אין לנו עתיד אחר אלא עתיד משותף!



יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב 2013 / Nakba Day at Tel Aviv University 2013



יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב 2013 / Nakba Day at Tel Aviv University 2013

זוכרות ברשת