לְמַפּוֹת את ההרס
השקת מפת הנכבה הראשונה בעברית - בזוכרות וברחובות תל אביב
מאת: איתן ברונשטיין אפריסיו
03/2013
ראו, זו מפת הנכבה

ערב יום העצמאות הישראלי, 15/4/2013, נוכחים בזוכרות 50 איש/ה

איתן ברונשטיין אפריסיו: 
אני שמח ומתרגש לפתוח את ערב השקת מפת הנכבה הראשונה בעברית. אחרי שאציג אותה יגיבו תמי ברגר וחנא פרח כפר ברעם. ערב זה מתועד כולו בוידיאו ע"י הטלוויזיה החברתית.

בחרנו לא לכתוב מבוא או הסבר על גבי המפה. יש בה מקרא שמסביר היטב מה היא מציגה. אבל כן הבאנו בראשה שני ציטוטים שהם מקורות השראה עיקריים למפה:
"בשביל אירופה עשויים אנו להוות שם (בפלשתינה) חלק מחומת המגן בפני אסיה, אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד הברבאריות." 
הרצל, מדינת היהודים, 1896."

(...) מלאך ההיסטוריה (...) מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו. (...) רוח סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל-כך (...). סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת." 
ולטר בנימין, תזות על מושג ההיסטוריה, 1940.

חשבתי שהחיבור בין ההבטחה של הרצל להיות חומת מגן של אירופה מפני הברבריות של אסיה, לאופן שבו ראה בנימין את הקידמה כערימת חורבות המתגבהת אל על, לוכד היטב את מה שמפה זו מתארת: הרס מסיבי של ישובים בארץ במאה ושלושים השנים האחרונות.

למפה שתי שכבות. שכבה דהויה, שהיא הרקע, היא מפת הישובים בארץ כיום. נמצאים בה כל הישובים, כולל ברצועת עזה ובגדה המערבית. מעליה מסומנים הישובים ההרוסים בארץ, ע"פ הקטגוריות השונות המוצגות במקרא:
678 ישובים שישראל הרסה בנכבה: ב-220 מהם חיו פחות מ-100 תושבים, ב-428 חיו 100 - 3,000 תושבים, ב-30 עיירות וערים חיו למעלה מ-3,000 פלסטינים/ות. 
22 ישובים יהודיים שנהרסו ב-1948, חלקם הוקמו מחדש באותה שנה;
14 ישובים פלסטיניים קיימים שעברו גירוש חלקי או זמני בנכבה;
62 ישובים פלסטיניים שנהרסו במהלך הקולוניזציה הציונית של הארץ לפני 1948;
3 ישובים יהודיים שנהרסו ולא הוקמו מחדש לפני 1948;
3 ישובים פלסטיניים שישראל הרסה במלחמה ב-1967;
127 ישובים סוריים שישראל הרסה ברמת הגולן במלחמה ב-1967.

שני שותפים עיקריים היו לי בעבודה על המפה: נגה קדמן, שקפדנותה והידע הרב שצברה לצורך מחקרה שפורסם בספר "בצדי הדרך ובשולי התודעה" היו מקור חשוב למפה זו. עלי אבו ריא עשה את המיפוי, אחרי שכבר פרסם מפות נכבה שונות מזו בערבית. עלי עבד בשעות משוגעות ביום ובלילה, יצר עבורנו למעלה מעשרים טיוטות עד שהביאהּ לתוצאה הסופית.

רוב המידע במפה היה קיים לפניה. יש בה רק מעט מידע חדש לגמרי. החידוש העיקרי הוא בעריכה שלה, בכך שבחרנו לסמן בה את כל הישובים ההרוסים בארץ מראשית הציונות ועד למלחמה ב-1967. אין מפה כזאת, לא בעברית ולא בכל שפה אחרת. חשוב להבהיר שנמצאים על המפה הישובים שנהרסו כתוצאה ישירה מהקונפליקט הציוני פלסטיני. יש ישובים אחרים שנהרסו בהקשרים אחרים לכן בחרנו לא לסמנם. למשל ישובי הטמפלרים וישובים יהודיים קטנים מהעשורים הראשונים של הקולוניזציה הציונית, שבחרו להתפנות מכיוון שלא הצליחו להחזיק מעמד.

עיקר ההרס נעשה כידוע ב-1948, בנכבה, כשישראל הרסה 678 ישובים פלסטינים. מתוכם 220 ישובים קטנים, בהם עד 100 נפש. הקפדנו שישובים קטנים יהיו בקטגוריה זו כדי לא להטעות ולהציגם כישובים ממוצעים. ב-428 ישובים חיו בין 100 ל-3000 נפש. רשימה זו דומה למה שוליד ח'לידי מציג בספרו All that Remains. בקטגוריה של יישובים גדולים, של בני למעלה מ-3000 תושבים סימַנו שלושים עיירות וערים. כולל הערים הגדולות יאפא וחיפא, שנהרסו כערים פלסטיניות, למרות שבתיהם ברובם לא נהרסו פיזית.

במקרים כאלה, כדי להראות שמדובר באותו מקום ממש, סימנו את יאפא, למשל, בעיגול אדום, המייצג ישוב פלסטיני הרוס, שהוא כמעט חופף ליפו של היום, המסומנת בריבוע אפור. באופן דומה כל המקומות בארץ בהם ישוב של היום יושב על מרכז ישוב פלסטיני בעבר, כמו סאסא וסעסע לדוגמא, מסומנים בשני עיגולים כמעט חופפים.

ב-1948 נהרסו גם 22 ישובים יהודיים והם מוצגים במפה. זו בחירה שעשויה להיראות כלא מובנת מאליה לעבודה של זוכרות. יכולות להיות לכך פרשנויות שונות אבל הישובים הללו נהרסו כחלק מהקונפליקט שהתפתח בארץ מראשית הציונות ולכן חשוב שהם יהיו על המפה. חמישה מהם הוקמו מחדש באותה שנה והם היו מיועדים מלכתחילה להיות במדינה היהודית. קיבוץ גזר למשל נכבש ע"י כוחות ירדניים אבל נכבש מחדש ע"י צה"ל באותו יום והוקם מאוחר יותר מחדש. גם מסדה ושער הגולן נכבשו ונהרסו לחלוטין ע"י הסורים ונכבשו מחדש ע"י צה"ל. כל זה מופיע בטבלה מיוחדת בחלק האחורי של המפה המודפסת. 

יש המדגישים את העובדה שכל מקום יהודי שהערבים כבשו ב-1948 נהרס לחלוטין. זה נכון אבל חשוב גם לזכור שרוב המקומות הללו היו מיועדים להיות בשטח המדינה הערבית ע"פ תכנית החלוקה. נוסף לכך, אף אחד מ-22 הישובים היהודיים שנהרסו ב-1948 לא נכבש ע"י פלסטינים, כולם נכבשו ע"י צבאות ערב השונים. בחלקם השתתפו פלסטינים בביזה לאחר הכיבוש.

קטגוריה נוספת במפה זו, והיא חידוש שלנו, היא סימון ישובים פלסטיניים קיימים עד היום, שעברו גירוש חלקי או זמני ב-1948: ראמה, דיר אל עסד ובענה, תרשיחא, ג'ש, עילבון, שיח' דנון, עכברה, טובא – זנגריה, כפר יאסיף, נחף, עילוט, שעב. יש פירוט עליהם בטבלה מיוחדת בחלק האחורי של המפה. שייח דנון לדוגמא, תושביו גורשו ללבנון ואת בתי הכפר מאכלסים מאז הנכבה פליטי ע'בסיה וישובים הרוסים אחרים. בשעב ובעכברה קרה דבר דומה. שלושת הכפרים הללו מתאימים לקטגוריה של הישובים ההרוסים וגם לקטגוריה זו של ישוב קיים שעבר גירוש חלקי או זמני. בחרנו לכלול אותם בקטגוריה השניה, באופן קצת שרירותי. עילבון הוא מקרה יותר ידוע שכל הכפר גורש אחרי הטבח שבוצע בו ולאחר חודש ניתן לכולם לשוב מלבנון. מעניין היה לגלות שרבים, גם בקרב הפלסטינים בישראל, אינם מודעים למקרים אלה. בקרב היהודים בישראל אני מניח שמיעוט זעום יודע את סיפוריהם מ-1948. לכן היה חשוב במיוחד לציינם על המפה.

עד כאן ההרס ב-1948, שנת הנכבה, בה התרחש עיקר הרס הישובים בארץ מאז ראשית הציונות. אבל הרס ישובים התחיל לפני הנכבה ונמשך עד היום למעשה.
ציינו על המפה 62 ישובים אריסים פלסטינים שנושלו במהלך הקולוניזציה הציונית מראשיתה. נדמה שמלאבס, היכן שפתח תקוה, היה הראשון. בויקיפדיה יש מידע די מפורט על מלאבס ורכישת הקרקע ע"י יהודים אבל לא מוזכר במפורש שהיו שם אריסים שנושלו מאדמתם אחרי הרכישה. את המידע הזה מצאנו אצל אריה אבנרי, "ההתיישבות היהודית וטענת הנישול".

חיפשנו ישובים יהודים שנהרסו לפני 1948. בויקיפדיה בעברית ניתן למצוא עשרות כאלה, אך מתברר שהמידע שם אינו מדויק בלשון המעטה. קבענו שיופיעו על המפה רק ישובים שנהרסו ולא הוקמו מחדש לפני 1948, בדיוק כמו ישובי האריסים הפלסטיניים שנהרסו לפני 1948. אולי הכי ידוע, מהם הוא הישוב היהודי בחברון, שנהרס ברובו אחרי הטבח ב-1929. יהודים חזרו לעיר ונותרו בה עד האירועים האלימים ב-1936. וגם לאחר מכן, יש עדויות על כך שמשפחה יהודית אחת, לא ציונית, נותרה לגור בעיר עד 1948. בנוסף לכך כפר השילוח התימני בירושלים ואוכלוסיה יהודית בעזה פונו ע"י הבריטים בעקבות אלימות כלפיהם ב-1929 ו-1938. אולי יהיו שישאלו מה לגבי תל חי שנכבש ונהרס ב-1920. הוא לא על המפה כי מספר חודשים מאוחר יותר נבנה מחדש. כעבור שנים ספורות החליטו אנשיו להתפנות ולעבור לכפר גלעדי.

במלחמה ב-1967 ישראל כבשה מסוריה את הגולן והרסה בו 127 ישובים. אין על כך כל מיפוי בעברית ולכן התרומה של המפה כאן חשובה. לא מצאנו שום פירוט כתוב באנגלית לגבי ישובים אלה. קיבלנו מידע מסוים על 32 ישובים בגולן מאת תייסיר מרעי ואימן אבו ג'בל מעמותת גולן לפיתוח הכפרים הערביים. מידע על מספר כפרים נוספים, בעיקר צ'רקסים, קיבלנו מאלאונור מרזה שעבודת הדוקטורט שלה היא על הצ'רקסים בישראל. הטבלה עליהם מופיעה מאחור.

ישראל כבשה והרסה במלחמה ב-1967 את שלושת כפרי לטרון: עמואס, בית נובא ויאלו. זוכרות למעשה נולדה באזור זה עם הרעיון להוסיף שלט חסר ב"פארק קנדה" שהקימה קק"ל. השלטים בפארק אזכרו היסטוריות שונות של האזור אך התעלמו משלושת הכפרים הפלסטיניים ששרידיהם בולטים בשטח. בטבלה בחלק האחורי של המפה מצוין כעת ששלט של קק"ל מאזכר כפרים אלו, בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישה זוכרות. בנוסף לשלושת כפרים אלו ישראל גרמה הרס נוסף בגדה המערבית במלחמה ב-1967 אך יש לגביו מידע סותר. בכל מקרה, כנראה שלא מדובר בישובים שלמים אחרים שנהרסו ומה שנהרס נבנה רובו ככולו מחדש.

בחלק האחורי של המפה המודפסת טבלאות שונות המוסיפות מידע מגוון על הישובים המסומנים במפה: הישובים הפלסטיניים שישראל הרסה בנכבה; אתרי טיולים ותיירות על חורבות ישובים פלסטיניים שנהרסו בנכבה; ישובים פלסטיניים שישראל הרסה במלחמה ב-1967; ישובים יהודיים שנהרסו ולא הוקמו מחדש לפני 1948; ישובים פלסטיניים קיימים שעברו גירוש חלקי או זמני ב-1948; ישובים יהודיים שנהרסו ב-1948 (חלקם הוקמו מחדש באותה שנה); ישובי אריסים פלסטינים שנהרסו במהלך הקולוניזציה הציונית של הארץ לפני 1948; מידע על חלק מהישובים הסוריים שישראל הרסה ברמת הגולן ב-1967.

מהיום המפה נמצאת גם באתר באיכות גבוהה וגם ניתן להזמינה ולקבלה בדואר.

שאלה מהקהל:
הישוב ההרוס חמה בדרום הגולן מסומן כפלסטיני. האין הוא סורי?

איתן: 
אכן, עלי סימן אותו כפלסטיני מה שהעלה תמיהות אצל נגה ואצלי. עלי הראה לנו את המפה מ-1923 שלפיה חמה בשטח המנדט הבריטי, בפלסטין. גם הישוב תאופיק במזרח הכנרת היה פלסטיני.

שאלה: 
מה עם ישובים שנהרסו בשנות ה-70?

איתן: 
זה חורג מגבול הזמן של המפה שהוא 1967.

אפרת אבן צור:
איך מתייחסים לגירושים בשנות החמישים המוקדמות?

איתן: 
כן, הכוונה למג'דל, זכריא ועוד כמה. אלה גירושים מאוחרים שנחשבים לחלק מהגירושים בנכבה. בני מוריס מכנה זאת "הגל הרביעי". סימַנו אותם באדום, כישובי נכבה לכל דבר.

תמי ברגר: 
ערב טוב. הדברים של איתן מבהירים עוד יותר ממה שהבנתי, מההסתכלות המוקדמת על המפה במחשב, באיזה פרויקט יסודי ומושקע מדובר. כל הכבוד!
אנחנו כאן עכשיו מתכנסות בזוכרות כי אנחנו לא רוצים ולא יכולים לקחת חלק בחגיגת העצמאות בחוץ. אנחנו לא יכולים שלא להתבונן באופן ביקורתי על מה שקורה שם בחוץ. כשאני ניגשת לאובייקט כמו מפה זו אני מיישמת גם כלפיו את המבט הביקורתי. מבט כזה הנחה את הקריאה שלי במפה.

אני רוצה להתחיל מכך שראיתי מפה דיגיטלית, במחשב, ולא על נייר. זו עובדה טריוויאלית כביכול אבל בעצם לא. מה שחסר בתצוגה הדיגיטלית זה המפה הכללית, המבט הכללי עליה כעל יחידה אחת שלמה. מצד שני הדיגיטליות מאפשרת להוסיף עוד אינספור חתכים לעומת מה שניתן לראות בנייר. המרחב של המפה הדיגיטלית הוא אינסופי. נעשתה כאן בחירה ללכת לפְּרִינְט עם המבט הכללי על מפת הארץ. יש בכך אמירה: זוהי המפה ואין בילתה. יש אופציה אחת ברורה, פשוטה (לא מבחינה רגשית או היסטורית) אבל בחירה חדה. בבחירה הזו נעלם עולם שלם של עובדות, שאם רוצים לדון בסכסוך הוא עולם רלוונטי מאד. עולם שמתקשה להיות נוכח כאן. הערתי הראשונה היא אפוא על חשש של רדוקציה. זו שאלה שצריך לשאול, לא שיפוטית.

איתן: מה הכוונה ברדוקציה?

תמי:
פישוט, או פישוט יתר. לא כטענה, אלא מעלה שאלות. ועכשיו קביעה: זו מפה של חורבן, של קטסטרופה. המפה מעַבַּה את תמונת החורבן בנכבה ומוסיפה ישובים שעברו גירוש חלקי, ישובים סוריים, ישובים יהודיים וצועדת אחורה מ-1948 לראשית הקולוניזציה ציונית. חשוב לדעתי ללכת לאחור, לפני 1948. זה מהלך מבורך.

במובן זה שהיא מפה מעובה של חורבן, אני חייבת להגיד שהיא מזכירה לי את הטיולים למחנות בפולין, בדיסטופיה שלה. היא מפה אידיאולוגית. לא פחות ממפות ציוניות. אידיאולוגית במובן זה שמתקיים בה פער עמוק בין מה שהיא מציגה לבין המציאות. מה שמסומן בה חרב, הוא אינו חלק מהמציאות הממשית, ובנוסף לכך ממדים שלמים של המציאות לא נמצאים בה. יש בה הצבה של כל מיני סוגי מידע על קו אחיד. כמובן שכל מפה היא פעולה אדירה של סלקציה וזה הגיוני, מותר להיות אידיאולוגי, אבל צריך להגיד את זה.

כמו בכל מפה גם בזו גיליתי לאט לאט כל מיני דברים שלא מבחינים בהם מיד. ראשית, עניין גלגול השמות. שמות מקראיים, שהפכו לשמות ערביים, שהפכו מחדש לשמות עבריים ציוניים. מהלך מוכר. יש מעט מזה ברמת הגולן.

עובדה אחרת: המפה לא מסמנת את הקו הירוק, ולמרות זאת הוא מאד קיים. לא היתה (כמעט) נכבה מעבר לקו הירוק.

עוד עובדה מעניינת: כל מה שמופיע באפור מוּשטח למשהו אחיד. למשל, אם הייתי מבודדת את ההתנחלויות, היתה נוצרת דינמיקה מעניינת בין מפת טרום נכבה למפת ההתנחלויות. מעין חורבן ותקומה. ההתנחלויות קפצו לי לעין כהתרסה אל מול מעשה השחזור.

מעניין לשים לב "ישוב קיים שעבר גירוש חלקי או זמני" קיים רק בגליל. מעניין לחקור מדוע.

הכוח של הכבישים, כנתון גיאוגרפי מרחבי חזק. יש להם נטייה לשרוד יותר מבתים. ובאמת אני מנסה לבדוק יחס בין ישובים משוחזרים לבין כבישים באמצעות מפה ישנה שאני בודקת. אפשר ממש לשחזר את ההיסטוריה של הקולוניזציה דרך מפת הכבישים.

רואים עד כמה מישור החוף היה מיושב וכעת הוא מרוקן ברובו. הנגב צפוני גם כן היה מיושב וכיום הוא מרוקן ברובו. מירוחם דרומה היה מרוקן כמעט לגמרי ואולי היתה שם התיישבות בדואית שקשה לסימון. רוב השמות במפה מנוקדים, זה חשוב.

ולסיום, חזרה לחורבן. המפה אומרת לנו: אני מלאך ההיסטוריה. פני המלאך אל תל החורבות של ההיסטוריה. תשוקתו היא לבנות מחדש אבל רוח עזה הודפת אותו לאחור. רוח הסערה הזו היא הקידמה. הציטוט הזה של בנימין לא מספיק. ניתן להוסיף עוד מושג בנימיני המשלים את תמונת העולם האוטופית שלו: ההווה העכשווי. זהו מצב חזוני אוטופי בו העבר כולו מוכל בהווה. הוא לא מחוק, הוא אינו ערימת חורבות. בעינַיי מלאך ההיסטוריה הוא גיבור גדול. אי אפשר להסתפק במלאך ההיסטוריה של בנימין אלא לחבר אליו את התשוקה החזונית הזו. בנוסף, ב"עידן השעתוק" הוא מדבר על הקידמה, על הקולנוע והצילום כבעלות כוח ממשי ואוטופי, כוח משחרר, וזו עסקת החבילה הבניימינית שאסור לשכוח אותה.

חנא פרח כפר ברעם: 
מצטרף לתמי על הברכות על המפה האדירה הזו. המון תודה. היא מעבירה מידע חשוב לציבור שבד"כ לא קורא כתבים באנגלית וערבית על הנכבה.

חסר לי במפה מה שהיה מחוץ לגבולות הארץ. בתקופת המנדט הבריטי היו נוסעים לכל הארצות מסביב. סבא סיפר לי על כך.
אני רוצה להקריא שיר של מחמד עלי טהא.(...)

מכאן הדיון פתוח. מכל הישובים שנבנו והכפרים שנחרבו, הטרקטור הוא המדבר.

רבקה: 
בקשר לישובים הבדואים בדרום. מסמכים מ-1905 מראים שישובים כמו אל עראקיב ואחרים היו קיימים.

איתן: 
סיפור קטן וחשוב על עראקיב. במשפט של נורי אל עוקבי נגד המדינה, בו הוא מבקש לקבל חזרה חלק מאדמתו, העידה פרופ' רות קרק מטעם המדינה. כפי שעזרה למדינה בעבר, כעדה מומחית, לנשל בדואים רבים מאדמותיהם, כך טענה שעראקיב אינה מצוינת בשום מפה. "אפילו לא במפה באתר של זוכרות", הדגישה. ובכן, לידיעת פרופ' קרק, עראקיב על המפה הזו וגם עודכנה באתר של זוכרות.

דבורה זילברשטיין:
חשוב לי רק לומר שמפה זו היא השיבה של המודחק הישראלי. עבודה נפלאה!

שאלה:
יש לי הרגשה לגבי הציטוט של בנימין שבמובן מסוים הוא מנוגד לנכבה. הוא מתאר הרס ובנייה שתמיד קיים. כך גם הכפרים הפלסטינים נבנו אחרי שהרסו ישובים קודמים. בנכבה יש יחוד שהאוכלוסיות היהודית והפלסטינית הוחלפו בזמן קצר.

איתן:
אני מסכים לביקורת של תמי לפיה ההתייחסות העיקרית של המפה היא לחורבן. אני לא בטוח שהכיבוש הערבי היה תוך הרס מסיבי. יש ישובים פלסטינים שהוקמו על שרידי מבצרים צלבניים, למשל, בלי להרוס אותם. הדפוס הציוני הוא אחר לגמרי. אני שמח שתמי מזכירה את הפן של האופטימיות הבנימינית, כי גם אצלי הוא קיים. אני רואה במפה זו הרבה אופטימיות כי היא מהווה  מהלך חשוב וחיובי לחברה.

ליאת: 
תודה לאיתן על כל העבודה. השאלה שלי, אתה כמי שמזמין אנשים לדמיין את השכבה הבאה של המפה, את השיבה, האם מתוך עבודה על המפה אתה מזהה בה פוטנציאל, או תובנות לגבי פיתוח אפשרויות של שיבה?

איתן: 
לא עבדתי על המפה מהפרספקטיבה של תכנון שיבה. אבל אני חושב שזה לא מקרי שהיום, 65 שנה אחרי הנכבה היא יוצאת לאור. אני חושב שהזמן עובד לטובתנו ולא ההיפך. אנחנו יותר מפוכחים כיום ומעיזים להביא את זה כל ההרס כפי שהיה. עצם מבט העל הזה שתמי הזכירה, בצורה כוללת, טענה די פשוטה על ההרס של הציונות, מאפשרת להגיד "זה מה שזה וזהו. בוא נשאיר את זה שם. ועכשיו נחשוב על בניה". בנוסף, מפה זו היא כלי חינוכי ותכנוני שיסייע לקוראי עברית לתכנן שיבת פליטים פלסטינים. 

עלו לי גם שתי מחשבות על מפות אפשריות נוספות: אחת היא מעין נגטיב למפה זו, מפת הישובים שנבנו בארץ מראשית הציונות. היינו רואים בה את ההיפוך – הישובים שנבנו הם יהודיים כמעט באופן בלעדי. מפה אחרת שהזכירה את מה שחנא אמר. מפה שמראה את הישובים שישראל הרסה מעבר לגבולות הקיימים היום.

שאלה:
האם אתם באים במפה זו להזכיר או להאשים? יש לכם עמדה או אתם רק רוצים שידעו עובדות? אני בעד שידעו. האם אתם מאשימים? מדברים על פשעים? כי לשם כך צריך להכיר את כל העובדות.

איתן: 
המפה מסמנת ישובים הרוסים. כל אחד יכול לקרוא אותה איך שהוא רוצה. למשל, יש האומרים שטוב שכל "ישובי הפורעים" נעלמו ואינם. או כמו שאני למשל חושב, שנעשו פה הרבה פשעים. מבחינה מספרית הרבה יותר פלסטינים נהרגו ונפגעו במעשי פשע. לנו חשוב יותר לדבר על האחריות שלנו, ופחות על האשמה. חשוב לזכור שאם אני מצדיק טיהור אתני או מניעת שיבה של פליטים אז אני אחראי לזה גם היום. השאלה העיקרית עבורי היא מה האחריות שלי היום. כי מי שלא היה שם ב-1948 לא יכול להיות אשם בשום דבר שנעשה.

שאלה:
האם המפה מתייחסת להרס שקורה היום בשטחי C?

איתן: 
לא. המפה אינה מתייחסת להרס אחרי 1967. קיימים מיפויים של ארגונים אחרים. אבל אפשר לראות במפה זו מקורות של אירועים אקטואליים. למשל שיח' ג'ראח וההיסטוריה היהודית של שכונות נחלת שמעון ושמעון הצדיק שנהרסו ב-1948.

רועי: 
הערה על בנימין. על האלימות בהיסטוריה, על אי מוסריות. אני מרגיש שהנכבה היא חלק מההיסטוריה בה קרו מקרים לא מוסריים, טכניקות פחות חשובות לי. ההבדל המהותי הוא האחריות. מה שקובע הוא האם מנסים להטיל/לקחת/לברוח מאחריות.

איתן: 
יכולנו להוסיף כאן משפט יפה אחר של בנימין: ההיסטוריון מבריש את ההיסטוריה בניגוד לכיוון הפרווה. כשמברישים בניגוד לכיוון הפרווה מגלים לעיתים כל מיני דברים לא נעימים. בישראל המידע שעל מפה זו מודחק לחלוטין. חוץ מהישובים היהודים שלגביהם נעשה מאמץ רב לזכור אותם.

חנא:
אני מבקש להוסיף למי ששאל על אשמה. אם זו רק אינפורמציה בלי דרך וכוונה אז חבל על הזמן והמאמץ. מפה זו מראה היטב את ההיסטוריה של הציונות. אפשר לראות כיצד התחילה ולאן הולכת עד היום. אני כפלסטיני נמצא כל הזמן על הכוונת. הזהות שלי לא מוגדרת. בתעודת הזהות אני לא קיים, אני "ערבי". לא מדובר בהאשמות אלא באחריות, ומה הדרך הלאה. אם אני החזק והקובע, ועושה את החוקים שהחלש לא יכול להתמודד מולם, איזו אחריות זה מטיל עלי?

אפרת: 
איתן, אולי תספר על המפה עם "ההרוס"?

איתן: 
זו סדרת מפות שהוציא המרכז למיפוי ישראל בשנות החמישים. הם לקחו מפות בריטיות באנגלית מ-1942 והוסיפו עליהן שכבה בצבע סגול ובעברית. אלה מפות בקנ"מ 1:100,000 והסימון האפור מראה כבישים וישובים יהודיים חדשים בארץ. בנוסף לכך, סומנו ישובים פלסטיניים רבים שנהרסו בנכבה עם המילה "הרוס" בסוגריים מתחת לשמות הישובים הללו. הם נוכחים על המפה אבל גם ההרס שלהם כבר נוכח בה.



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew



השקת מפת הנכבה בעברית / Launch of Nakba Map in Hebrew

רשמה: מורן בריר

זוכרות ברשת