עת לנטוע ועת לעקור נטוע, לאו דווקא בסדר הזה
וגם עת לחשיפת השקר סביב הקרן הקיימת לישראל
מאת: מורן בריר
01/2013
קולאג' קולוניאליסטי

לא זכור לי רגע אחד מסוים בחיי בתור רגע ההתפכחות. ההתפכחות שלי היא אוסף של המוני רגעים והיא נמשכת כבר כמה שנים. אני עדיין נדהמת, כמעט כל פעם מחדש, לגלות עוד פיסה בפאזל השקרים שגדלתי לתוכו. שקרים של מחיקה, השכחה, השתקה, פוליטיזציה של זיכרון, הכול מעשה ידי הציונות, להתפעל. רק לפני כמה ימים עמדתי על גשר הצופה על ההרים שסביב עירי החדשה, מעל ליפתא היפה וההרוסה, נחל שורק פרוס לפני, ופתאום קלטתי: וואו. כל ההרים כאן מיוערים. ייעור. כל הארץ הזאת עברה ייעור מסיבי ואגרסיבי. האדמה החצי מדברית חצי ים תיכונית עליה אני חיה נאנסה לקלוט לתוכה מאות מיליונים של עצים זרים. וכל זאת כדי לטשטש את עקבות הריסת הכפרים הערביים בסוף שנות הארבעים, למנוע אפשרות של שיבת הא/נשים לאדמותיהם ולסמן באופן חד צדדי בעלות יהודית על הקרקע. המחשבה הזאת מכאיבה לי בבטן.

בסוף השבוע האחרון ראיתי שני סרטים בסינמטק ירושלים. גם בשישי וגם בשבת. הראשון היה סרט אירופאי קטן, מקסים, מלא רגישות ומצמרר על יחסי אב ובנו ויחסי האירופאים למהגריהם (השבועה, בלגיה, 1996). השני היה סרט ישראלי פומפוזי, מייגע, במידת מה מאכזב ובמידת מה חשוב, ובמידת מה מועמד לאוסקר האמריקאי (נו אתם יודעים איזה. לא, לא זה עם המצלמות השבורות. השני).

לאחרונה עלתה לי למודעות שאלת המחיקה של הזיכרון ועיצובו מחדש גם סביב מבנה הסינמטק עצמו, לאחר ששמעתי לא מזמן שהוא נבנה על בית פלסטיני. באתר הסינמטק, האינטרנטי כמו הממשי, לא מוזכר דבר על המבנה המקורי, ובכלל ההתייחסות ההיסטורית-פוליטית למקום בו הוא פועל דלה ביותר. וכך כתוב באתר האינטרנט על בחירת המיקום של הסינמטק: "הרצון להפריח את גיא בן הינום, למרגלות חומות העיר העתיקה, הוביל את הקבוצה אל האתר המושלם". אני קוראת את המילים "הרצון להפריח את גיא בן הינום" והן שקופות לי. אני רואה דרכן. רואה את השקר נשקף מעברן השני. "להפריח", כאילו היה שומם ולא פצוע מלחמה, כאילו רק חיכה לגאולתם של גואלי ציון. אינני יודעת מהו עברו של מבנה הסינמטק, ואולי עוד אצא לחקור בדבר, ובכל מקרה ניתן לראות בהתייחסות שלהם על המקום בתור עוד מקרה פרטי של מיתוס הפרחת השממה השקרי של כל הארץ. יש עוד מקרים כאלה, כמו הסינמטק, של מוסד המתיימר לייצג ערכים של שמאל, אמנות משנת-תודעה, מחקר בלתי מתפשר, ביקורתיות, אוניברסליזם, דו קיום, שאיפה לשוויון אזרחי, ועוד, כאשר הבניין עצמו יושב על בית פלסטיני שתושביו גורשו ב-48', והמוסד ה"ביקורתי" מתעלם התעלמות מוחלטת מההיסטוריה המורכבת של הבניין. דוגמאות לכך הם מוזיאון "על התפר" במוסררה, אוניברסיטת תל אביב, מוזיאון הסובלנות שמתעתד להיבנות על בית קברות מוסלמי בירושלים, ואני מעלה סימן שאלה לגבי מבנה המוזיאון לאמנות באסלאם בירושלים.

עם כל המחשבות הטעונות הללו – על מחיקה ועיצוב מטעה של הזיכרון, על גילוי חלקים נוספים ומטרידים בפאזל שהסתירו ממני, תסכול מהאינסופיות של שכבות השקרים ואיך לעזאזל אפשר לקלף אותן מעלינו – עם כל המטען הזה הגעתי לסינמטק. ירדתי לקומה מינוס שתיים בדרכי לאולם המקרין את הסרט, וכשחשבתי שירדתי הכי נמוך, גיליתי את זה: על הקיר מתנוססת, ואולי מתבוססת, תערוכת כרזות קרן קימת לישראל לט"ו בשבט 2013. כמו שניתן לראות בתמונה המצורפת: קק"ל קיימה תחרות כרזות לכבוד ט"ו בשבט 2013 בשיתוף האגודה למעצבים גרפיים בישראל. אני משפשפת את עיני, לא בדיוק מבינה מה אני רואה. חשבתי שאולי זו תערוכת וינטאג' משנות השמונים, אבל זה לא. השנה "2013" חזרה בעקשנות בכל אחת ואחת מהכרזות. חשבתי שאולי מדובר בפרודיה אבל זה לא, שהרי אחד הפלקטים הכריז על המנצחים והפרסים. בייאושי חיפשתי טיפת חתרנות, ביקורת פנימית, הטלת ספק, אך כל שראיתי זה רק צייתנות מוחלטת. כאילו לקחו המעצבים הגרפיים את הציורים שלהם מכיתה ג' שדרגו אותם קצת מבחינת העיצוב והגישו לתחרות.

הסתובבתי לי עם חמיצות כל היום, נעצבתי שהתודעה השקרית הזאת, של קק"ל ירוקה, כל כך נפוצה עדיין. קק"ל יצרה קיר ברזל משוגע, בכוחה הפוליטי הדרקוני, לפיו מלמדים אותנו מגיל אפס על מעלותיה כביכול של קק"ל, על החשיבות בנטיעת עצים, על איך שהקרן הקיימת מיטיבה עם הארץ ותושביה, וכל הדברים האלה נצרבים בנו עמוק. מסתירים היטב את הגזענות שמאחורי הגוף הזה. צובעים אותו בירוק. ואם הסינמטק והמעצבים הגרפיים משתפים ככה פעולה עם קק"ל, ללא כל מודעות וביקורת, אזי שהסוד כנראה עודו שמור היטב. למחרת כשהגעתי בשנית לסינמטק עלה בי הרעיון לצלם את הכרזות ולכתוב את הפוסט הזה עם הסבר למה קק"ל עושה לי צרבת. גם אם כל שבידי הוא פטיש קטנטן, אני אנסה לנפץ את הקיר הזה. אז הנה, שירות לציבור, כמה דברים שלא סיפרו לנו – בגן מינה בשעת ריכוז, או בכיתה א', או בטקסי ט"ו בשבט, או במנגל של יום העצמאות, או כשנטעו עץ על שמנו מסיבה כזו או אחרת ביערות קק"ל או בטיולים השנתיים (וכו' וכו') – על הקרן הקיימת לישראל:
1. קק"ל נוסדה ב-1901 בהחלטה של הקונגרס הציוני במטרה לקנות אדמות בפלשתינה/ארץ ישראל למען העם היהודי.
2. כיום, משזכה העם היהודי להכרה ועצמאות מדינית על אותן אדמות, קק"ל מתעסקת בעיקר בפוליטיקה מלוכלכת באופן לא גלוי, ובשמירת אדמות הלאום באופן מוצהר. כלומר בייעור הארץ. כלומר בייהוד הארץ.
3. קק"ל לא מסתירה שהיא לא מוכנה למכור לערבים דירות שיושבות על אדמותיה.
4. קק"ל כן מסתירה הרבה דברים אחרים, כמו למשל פרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון שלה. ויש שם הרבה מה להסתיר לגבי התנהלות של כספים ושל מינויים. כלומר מדובר בגוף שלא נותן חשיבות לערכים כמו שקיפות ואחריותיות, כלומר, גוף שאינו דמוקרטי בעליל.
5. הגוף הלא שקוף הזה מחזיק בכ- 13% מאדמות המדינה.
6. מאז הקמתה ועד היום נטעה קק"ל מאות מיליוני עצים בעשרת יערות מלאכותיים, כשפעמים רבות זה נעשה על הריסות כפר פלסטיני שתושביו ברחו/גורשו ובתיו הופצצו ע"י צבא ההגנה לישראל. פרקטיקה מטונפת של "שמירת אדמות לאום".
7. קק"ל לא עצרה עם הפרקטיקה הזאת ב-48', אלא ממשיכה בה עד עצם היום הזה. הדוגמה הבולטת והמכוערת ביותר היא הכפר הבדואי בנגב אל-עראקיב. מאז 2010 הכפר נהרס כבר 46 פעמים, באדיבות מנהל מקרקעי ישראל ידידה הטוב של הקק"ל, בעוד הקרן דואגת להפוך את אדמותיהם של הילידים ל"ריאות ירוקות" למען תושבי הארץ המובטחת. כך הוקם על אדמותיהם ועל אף מחאות רבות ב-2005 "יער השגרירים" ולאחרונה שוקדים על נטיעת "יער טלוויזיית האלוהים" (נשבעת שכך קוראים לו) בעזרתם האדיבה ובאינטרס משותף של אוונגליסטים המאמינים כי ייהוד ארץ ישראל הוא הדרך לגאולה משיחית. נשמע מופרך אבל אני שוב נשבעת שהדברים נכונים.
8. מעבר למתן זכויות לילידים, אלף-בית של החוק הבינלאומי, תחשבו רגע, למה לעזאזל צריך יער בנגב?!?
9. רבות כבר נכתב והוטח בקק"ל על הנזק הסביבתי שנטיעותיה גורמות, הן בגלל הזנים הזרים והמזיקים שהיא נוטעת, והן בגלל שיטות הייעור ההרסניות לצמחייה הטבעית.
10. קק"ל היא לא גוף ירוק! זה השקר הגדול שלה! אני גדלתי בתחושה שקק"ל היא מינימום גרינפיס, ובא לי עכשיו לזעוק אלף פעמים עד שזה יישמע ייטמע בי ובכולם – קק"ל היא לא גוף ירוק! לא גוף ירוק! לא גוף ירוק! תנסו לומר את זה. מתעתע קצת בהתחלה, אבל משחרר. תנו לשקר רגליים כדי לצאת מהארון.

בתמונה המצורפת עשיתי קולאז' ממספר כרזות שהשתתפו בתחרות והוצגו על גבי קירות הסינמטק. מצרפת הערותיי עליהן, מימין למעלה ובכיוון השעון:
"רואים רחוק רואים ירוק" – מבט קולוניאליסטי, מבעד לעדשת המשקפת של הכובש, על שטח הררי שיוער ע"י קק"ל. מזכיר לי את נחל שורק ואת הערתי מהפסקה הראשונה.
האיצטרובל. כמו הרבה סמלים שקריים מעולם הטבע המתיימרים לייצג את כל מה שיפה בישראל, גם הוא מלא סבטקסט על כל מה שמכוער וקולוניאליסטי-דורסני בה (בדומה לתפוז, לצבר ולזית).
"נצבע את ישראל בירוק" מעניין… מתרגמת בחופשיות לאנגלית "green-washing", כלומר שימוש תעמולתי בסוגיית שמירה על הסביבה כדי ליצור מראית עין ערכית או מתקדמת (בדומה למושג pink washing המתייחס לשימוש תעמולתי בסוגיית זכויות להט"ב)
"240 מיליון עצים" וכו'. הטקסט הזה נכתב על גבי אחת מכרזות התחרות, והוא מצוטט מאתר קק"ל. אוברוולמינג. כיום אגב, יש כ- 120 מיליון עצים בישראל. "קק"ל הפכה ארץ שוממה לירוקה" שוב השקר על ארץ שוממה: כ-720,000 ערבים גורשו מבתיהם וכ-500 כפרים נהרסו במלחמת כיבוש הארץ. בנוסף, חדשות מפתיעות, מדבר הוא לא שממה. וגם ככה לא כל הארץ הייתה מדבר. "…ריאות ירוקות התורמות לאיכות הסביבה" שוב השקר שמטפטפים לנו מגיל אפס, למטה יש קישורים של כל מיני ביקורות חמורות על קק"ל והנזקים שהיא מסבה לטבע בארץ.
"קק"ל. הריאה הירוקה של כולנו". אם לשפוט לפי התמונה עם תשע הדמויות המניפות ידיהן באושר, "כולנו" מתייחס לאוסטרלים או דנים. כלומר, כולנו הלבנים היפים והאמיצים.
"פה יש פרפרים…" אתם שומעים את ההדגשה של המשפט כמוני? בניגוד ל*שם*, *פה* יש פרפרים. בניגוד לאיפה? אתם יודעים את התשובה, נו, איפה שאין פרפרים. משואה לנטיעה.
"זכות קדימה לטבע". הפוסטר הזה מגדיר יפה את סדר העדיפויות של המדינה ביחס לתושבים הילידים של הארץ. התמימות השקרית הזאת קורעת את לבי. בדיוק על זה גדלתי. שום אפשרות לדעת שהקסם הזה הוא בעצם שקר גדול. הייתי צריכה לחכות 25 שנה לגלות את זה לבד.
והאהוב עלי ביותר – הפוסטר הזוכה מבחינתי – "עת לנטוע". אני מרגישה את ההדהוד של החץ הננעץ באלימות בפתק הזה כאילו זה הרגע קרה, על גבי העץ *הכרות* המוצג בתמונה, כשהחצי של המשפט זועק באי קיומו כנוכח-נפקד "…ועת לעקור נטוע". זה מסכם יפה מאד את קק"ל, מטרותיה ופעילותה בשטח: את מי שהיו נטועים בארץ הזו – והעץ פה הוא רק משל – כבר עקרנו. ואף נטענו אחריהם יערות אמריקאים כדי להשכיח את מה שהיה – להשכיח מהם, מאתנו, מהדורות הבאים ומהעולם כולו. ההוראה שבכרזה מזמינה אותנו להמשיך לנטוע באובססיה, כדי שלא יהיה לנו זמן לעצור רגע ולפקפק בשלמות הסיפור שאנו מספרים לעצמנו.

מאמר זה פורסם ראשית באתר הגדה השמאלית ב-3/2/2013
מורן בריר היא עורכת וידיאו וחברה בעמותת זוכרות

זוכרות ברשת