מרחב מסוכסך
על "אומרים ישנה ארץ"
מאת: דנית שחם
09/2012
תמונת שער אומרים ישנה ארץ, מדריך סיורים

ספר הוא תמיד אמירה בפני עצמה. מספיק שהוא מונח שם בקצה השולחן או במדף נראה לעין והינה יש לך אמירה תרבותית, או מעמדית או פוליטית או גם וגם. להבדיל, המרחב, המיוצג במפות, מסלולי טיולים, שלטים – נתפס על פי רוב כאובייקטיבי. נייטרלי. בלתי מוכפף ליחסי כוח חברתיים, היסטוריים או אחרים.

"אומרים ישנה ארץ", בהוצאת פרדס וארגון זוכרות, הינו ספר טיולים המשלב את השניים ומבקש לקעקע את הניטרליות מעל המרחב ולחשוף רובד מושתק של המציאות שלנו. הוא חושף עד כמה הניטראליות היא מדומה, ועד כמה המרחב שלנו מעוצב ונשלט, באמצעות יחסי הכוחות הלאומיים הבלתי שוויוניים. בסיורים שהוא מציע למשוטטת הסקרנית נראה כי המרחב מגוייס דרך קבע למאבק על יצירת סיפור הגמוני של חברה ישראלית עם רצף התיישבותי יהודי לאורך הדורות, כפי שמוצג בספרי ההיסטוריה והאזרחות של משרד החינוך. הוא חושף כיצד המרחב מעוצב באופן כזה המשתיק עשרות ומאות סיפורים פלסטינים, וכך משמש כלי נוסף בהבניית התודעה הקולקטיבית היהודית על חשבון הקולקטיב הפלסטיני.

הספר מציע 18 סיורים מאלזיב (אכזיב) בצפון ועד באר אלסבע (באר שבע) בדרום. הוא כתוב בשתי שפות, עברית וערבית, אם כי תוך הפרדה שמאפשרת סדר וקריאה זורמת בכל אחת מהן. וכך בפעולה שעשויה בכל הקשר אחר להיתפס כלגיטימית ואף רצויה ובלתי מאיימת, הוא מציע טיולים שמאפשרים לאט לאט לקוראת להכיר בסיפור של פלסטין. האם זו כפירה בסיפור הציוני? האם זו הכרה שיכולה להתקיים במקביל לסיפור הציוני? עד כמה ההכרה הזו מאיימת על מטיילות ישראליות? אני סקרנית. 

לכאורה זה עניין אישי שתלוי בכל קוראת וקורא, למעשה, היות והסיפור הזה מושתק ברמה הלאומית, אני חוששת שהקמפיין הישראלי נגד היכולת להשמיע סיפור מקביל או חלופי יטיל מורא על אנשים רבים, ואני כבר מדמיינת לעצמי איך מטיילים פוטנציאלים נרתעים מלדפדף בין דפיו של הספר, ואם עושים זאת, זה נעשה בתחושת בגידה.

הופתעתי למצוא שגם אמל אקעיק, הכותבת אחרית דבר לספר בשם "לא סוף דבר", תוהה לגבי המימד הרגשי, מנקודת ראות ישראלית-יהודית, והחוויה הפוליטית שיחווה מי שייעזר בו: "ביסודו של דבר, סיור נכבה כרוך בדמיון ביקורתי כמו גם בבחינת כליות ביחס לשאלה מה הקשר שלי לזהות הלאומית? הסיור גם כרוך בנקיטת עמדות אתיות ומוסריות כלפי העבר והעתיד. כמה ישראלים יהיו מוכנים אם כך להשקיע את המאמץ הנפשי, החברתי והשכלי הכרוך בכך דווקא בשבת?" אולם היא גם מציינת ש"אזכור העבר הפלסטיני והוקרתו מבטאים גם מחויבות מוסרית יהודית לצדק ולפיוס".

ציפיתי לספר טיולים סטנדרטי שיוביל אותי למקומות מוכרים מתוך סיפור לא מוכר, שייקח אותי בין עצים, שבילים ושברי הריסות של תקופה שאותה לא מזכירים, לפחות לא בעברית. מצאתי כלי מדהים לחינוך ויצירת דיאלוג שפותח פתח למציאות שאם נוכל להכיר בה, כפי שנוכל להכיר במציאות המתנהלת היום בישראל, נוכל ליצר שיח אחר, שיש בו יותר הקשבה ופחות התמקחות.

למען הגילוי הנאות, אספר שעדיין לא הספקתי לצעוד במסלולים המוצעים בספר. אולם, הקריאה בו קולחת בפני עצמה. הספר ממוקד, קל לקריאה, ומביא, נוסף למסלול המוצע, נתונים דמוגרפים של הכפר הפלסטיני שהיה במקום עד 1948, הערות ומידע על החוק, הרקע ההיסטורי והמצב כיום. כל זאת לצד הסברים מדויקים כיצד להגיע ואיך לצעוד במסלולים. 

קשה להישאר אדישה לתיאורים, גם לאלו המוגשים בטון נייטרלי המזכיר כל ספר טיולים אחר. עצם חשיפת השכבות מייצרת בה בעת רגשות מעורבים של הבנה, כאב וכעס. כך בסיור הראשון לגילוי זיב, שמתחיל במקום המכונה היום הפארק הלאומי אכזיב, מצאתי עצמי שוב מתקוממת על המצב המוזנח בו מתוארים הקברים. זאת במיוחד כמי שטורחת בכל מדינה בעולם בו היא מבקרת להגיע לבית קברות יהודי, ומצפה לראותו מטופח, לקרוא מעל הקברים את שמות המתים ונסיבות מותם כמו גם את ההקדשות הייחודיות והיפות שבחרה כל משפחה ליקיריה.

הסיורים גם אינם פוסחים על מורשת הקרב הציונית של 48' וחושפים את המתחים הקיימים מראשית ימיו של הישוב היהודי ביחס לקהילות הפלסטיניות שחיו פה, בשל המאבק על תפיסת הקרקע. מאבק שנמשך עד ימינו, תוך הבנייה של שיח לאומי חד צדדי שאינו מכיר במצוקות של האנשים שישבו פה בשטחי פלסטינה באותה התקופה, ומאז במשך עשרות שנים הם "נפקדים" בארצם ופליטים במדינות השכנות.

פירוק יחסי הכוח להם אנו רגילות בא לידי ביטוי גם במקורות המידע מהם שואב הספר. אלו מקורות מגוונים הכוללים ראיונות, ספרים, מאמרים ועדויות מאתרי אינטרנט. יש בכך גם אמירה משמעותית עבורי כקוראת שרגילה רק למקורות רשמיים המוכרים כבעלי סמכות. לפתע אני נחשפת לסיפורים האישיים ולעדויות שנאספו מראיונות כמו גם מאתרי אינטרנט, וגם אלו מקבלים חשיבות ומקום כעדות מוצקה.

ההיסטוריה, זה ידוע, נכתבת על ידי המנצחים. היא לעולם איננה סיפור אובייקטיבי. לכן המשימה שלקח על עצמו ארגון "זוכרות" ביצירת ספר טיולים שיחייה את הסיפור ההיסטורי של הפלסטינים, מבין דפי הספר כמו גם באמצעות רגלי הצועדות בשבילים, הוא יותר מאנקדוטה מקסימה - הוא אבן דרך חשובה כדי ליצור ערוץ אמיתי להכרה בסיפור נוסף שהתקיים בשטח הזה עד 1948 ומתקיים גם ברגע זה בלבבות של מיליונים במזרח התיכון ובעולם כולו.

כדי לאזן את הביקורת האוהדת שיש לי לעצם מעשה הספר, אציין שבעברית (אינני יודעת לקרוא את הערבית) ההגהה אינה במיטבה מבחינת שגיאות כתיב, ניסוחים, ועומס פרטים בכמה מהמסלולים. אולם אלו בטלים בשישים ביחס לתוכן האמיתי שהספר מציע. הספר הזה מרענן, מעניין, מאתגר ומשמש בפני עצמו ככלי להסתכלות נוספת על המציאות שלנו. כמו שכותבת רחל לאה ג'ונס בסיור על הכפרים עין חוד, עין הוד ועין חוד אלג'דידה: "כאן נרכיב משקפיים דו-מוקדיים שיאפשרו לנו לראות את רובדי ההיסטוריה על סתירותיה. איננו מבקשים לראות רק את מה שהיה ולהעמיד פנים כי ניתן להעלים את ההווה. ראייה דו-מוקדית משמע לראות את ישראל/פלסטין בעת ובעונה אחת: כמו ישראל/פלסטין, מה שנראה יפה הוא יפה מאוד – ובה בעת מכוער נורא, מתוק במיוחד ומר להחריד. יש דרכים רבות לגשת אל המציאות הזו, וזו המוצעת כאן היא רק אחת מהן." 

ממליצה בחום.



סיור בביר אלסבע / אומרים ישנה ארץ // جولة في بير السبع / حكاية بلد



סיור בעין חוד, עין הוד ועין חוד אלג’דידה / אומרים ישנה ארץ / جولة في عين حوض، عين هود وعين حوض الجديدة / حكاية بلد



סיור בפארק קנדה / אומרים ישנה ארץ // جولة في متنزه كندا / حكاية بلد



סיור ביפו / אומרים ישנה ארץ // جولة في يافا / حكاية بلد



סיור בכפריה הפלסטיניים של צפון תל־אביב / אומרים ישנה ארץ / جولة في القرى الفلسطينية في شمال تل أبيب / حكاية بلد



סיור באלמג’ידל ומעלול / אומרים ישנה ארץ // جولة في مجيدل ومعلول / حكاية بلد



סיור לכפרים פלסטיניים בבקעת אונו / אומרים ישנה ארץ // قرى فلسطينية في سهل أونو / حكاية بلد

דנית שחם היא רכזת מחלקת חינוך לזכויות אדם באמנסטי אינטרנשיונל ישראל

זוכרות ברשת