לצלם את שרידי היישובים מהנכבה: אירוע נעילה לתערוכה "מה שאיננו"
צילמו אל פלנדרס ותמירה סווצקי
מאת: איתן ברונשטיין אפריסיו
08/2012
אם זינאת / אל פלנדרס ותמירה סווצקי

יום חמישי 20/9/2012 במעבדה למחקר חזותי בזוכרות.
השתתפו: סהר רוחאנה, אריאלה אזולאי, מיקי קרצמן, עודד ידעיה.

איתן ברונשטיין אפריסיו, אוצר התערוכה:
היום אנחנו נועלים את התערוכה שמציגה תצלומים של שרידי יישובים שישראל הרסה בנכבה. איכשהו מעולם לא דנו בנושא הזה למרות שזוכרות קיימה סיורים לעשרות יישובים הרוסים ויש אצלנו אלפי תצלומים של שרידים שלהם. לאחרונה אף הוצאנו לאור את מדריך הסיורים "אומרים ישנה ארץ" שיש בו הרבה מאד תצלומים של ישובים מהנכבה.

סהר רוחאנה, צלמת חובבת שתיעדה עשרות יישובים פלסטיניים:
אינני צלמת מקצועית והתחלתי לצלם רק לפני ארבע שנים, אחרי שהילדים התבגרו. לפני שנתיים התחלתי במין מסע שורשים ולימוד באמצעות צילום של מקומות הרוסים. אני יוצאת פעם בשבוע לצלם מקומות שאינני מכירה כלל. התחלתי מחיפה ואבו סנאן, שבו נולדתי. גיליתי עד כמה אינני יודעת על המקומות ההרוסים, שחלקם מדהימים ביופיים. שמעתי סיפורים מהמשפחה על מקומות שונים והלכתי לצלמם. כך תיעדתי כבר 80 יישובים. אינני מבחינה בין יישובים בארץ לבין הגדה המערבית. באמצעות התצלומים אני מחברת בין אנשים למקומות. אם אין אנשים שקשורים בתצלום אז הוא מוחק אותם. התחלתי לצלם ופרסמתי בפייסבוק. מהר מאד הוצפתי בפניות למידע נוסף ותמיכה. כיום כבר 20,000 עוקבים אחרי הפעילות שלי ברשת. המון פליטים מחפשים את הבתים שלהם. צילמתי מסגד שהיה בכפר זיבּ ומישהו בשם מאזן, פלסטיני פליט בסוריה, הראה לאביו והם ישבו יומיים וכתבו את הזכרונות של אבו מאזן על הכפר שלו. יומיים ישבו, האב דיבר ובכה וסיפר הרבה על הבתים ליד המסגד שצילמתי. סיפר שהיה חאן שבו התארחו אנשים ליד המסגד. והמדרגות האלה שעדיין קיימות, הוא גם זוכר אותן. מובילות מחנות הדגים לחוף. היו שם גם בריכות לייבוש מלח. כשצילמתי באל-בסה הופיע הירח. בסעסע (שבקיבוץ סאסא) צילמתי בית ובעל הבית הפלסטיני שלו כתב לי שהוא חי באתונה. שלחתי לו את התמונה. במעלול היה רגע מרגש במיוחד כשבאו זקני הכפר, הפליטים, וצלצלו בפעמוני הכנסיה. במעאר עברתי ביום הנכבה והיו שם אנשים בבית הקברות של הכפר אז עצרתי לצלם. כאן איש שבכל שנה מחזק מחדש את שמות הקבורים. אני מצרפת את השמות של האנשים לתצלומים וכך צוברת תגובות. כאן דימה מנגנת בכינור. בכפר לאם צילמתי את בית המחתאר. הנה בוסתאן חיאט, מדרום לחיפה. משפחת חיאט בנו אותו כדי לבוא אליו בקיץ. הם הפכו לפליטים. יש עמותה שמטפחת את המקום והמון מבקרים בו ונהנים מהפירות בעצים והמים הזורמים. בעין חוד (כיום עין הוד) צילמתי את המבנה שהפך למסעדת "דוניה רוסה", כי זה היה מסגד הכפר עד הנכבה. בטירת חיפה, היום טירת הכרמל היו שני בתי ספר. גם כיום המבנה שבתצלום משמש כבית ספר. ביה"ס של הכפר אג'זם נבנה ב-1880. כיום הוא בית כנסת בכרם מהר"ל. בקאקון הילד הזה צולם בדיוק במקום בו סבו הצטלם כשהיה ילד בכפר. הסבא לא חזר מעולם לבקר בכפר מאז שגורש ממנו, אבל ביקש שכך יצטלם נכדו. בבריכה בליפתא חרדי קפץ למים והגלים יצרו השתקפות של הבית של ליפתא כך שנראה כאילו זועם. יאנון הוא כפר בגדה שהמתנחלים לקחו כבר כ-80% מאדמותיו. הם מגורשים כמו בנכבה. יש כאלה שיצרו מוזיקה בהשראת התצלומים שלי ושלחו לי את היצירות.

מיקי קרצמן, צלם ומורה לצילום:
לפני ארבע שנים התחלתי לצלם יחד עם בועז ארד מקומות שהתרחש בהם טבח ב-1948. קשה לנו לצלם במקומות הללו והפרויקט די תקוע. בספר "אומרים ישנה ארץ" יש כמה הצעות טובות לכך אבל במצגת של סהר אני מוצא הצעה אף טובה יותר. כי מה שסהר עושה זה לייצר היסטוריה וידע על המקומות הללו. מעניין שגם הנדל"ניסטים מוסיפים ידע ותצלומים על היישובים ההרוסים בתצלומים שהם עושים. בספר יש צילומים שנעשו בפארק קנדה שמראים כמין הוכחות לנוכחות הכפרים שם בעבר. בליפתא יש תיעוד של זיכרון, כלומר של מי שזוכר את הכפר שלו. רוב התצלומים בספר הם נראים כמו תצלומי מטיילים. יש איזו דחיפות לצלם כדי לתעד את מה שעדיין כאן ולא נהרס. אבל האופציה של הצלבת מידע כמו בפרויקט של סהר זה הנימוק הטוב ביותר לצלם. צריך לציין שהתצלום הוא תמיד מאוחר, אחרי, אף פעם לא של ההווה.

סהר:
בדיוק בעניין זה של תצלום אחרי.... צילמתי בכפר דיר אַסַנַה, ליד רמאללה, אין לי כאן את הצילומים האלה. היה שם זקן שיצא לקראתי וסיפר בהתלהבות על כפרו. פרסמתי התמונות כעבור שלושה ימים והתחלתי לקבל תגובות "אללה ירחמו". הוא מת יום אחרי שצילמתי אותו ורבים מבני משפחתו הודו לי על התצלומים הללו.

אריאלה אזולאי, אוצרת, תיאורטיקנית של צילום ובימאית דוקומנטרית:
אנחנו בתקופה חדשה של אזרחים נגד המדינה שתבעה מונופול על הידע. התצלומים בתערוכה כאן ואלה של סהר ופרוייקטים כמו זוכרות ואחרים הם כתיבה חדשה של הידע. האינפורמציה שסהר אוספת היה בוודאי נפסל ע"י ארכיונים רשמיים. התצלומים של אל פלנדרס וטמירה סווצקי מבטאים מאמץ לייצר ארכיון חלופי נוסף וכל המהלכים האלה מצטרפים למהלך כולל נגד אופני כתיבת ההיסטוריה הממוסדים. אני זוכרת בזמנו כשקראתי את All That Remains מאת ואליד חאלידי ומצאתי שהוא הסתמך בלעדית על בני מוריס, כי לא היה משהו אחר אז. מוריס היווה אלטרנטיבה מסוימת אבל מאד חלקית. אני לא מצלמת בעצמי אבל מסתכלת הרבה על תצלומים של אחרים ויצרתי ארכיון של תצלומי הרס ומה שמעניין הוא שלעיתים רבות אני לא מזהה את מה שנראה בתצלום. התחלתי לפרק את התצלומים לרכיבים הקטנים שלו. גיליתי שיש עקבות להרס ויש טיפוסים של הרס. למעשה יש בארץ פרויקט של הרס שבא לביטוי בתצלומים בתערוכה "מה שאיננו" ובתצלומים אחרים של הנופים שלנו. הנוף הזה הוא חלק ממה שניתן ללמוד על הנכבה. פעולת הצילום מאפשרת פרקטיקה של מקום שאנחנו מנסים להחזיר אליו בעלות נגד הבעלות של המדינה, לכן יש כאן עוגנים לעתיד מבעד לאלימות שהושקעה בהפיכת פלסטין באלימות של חוק ההרס לישראל.

עודד ידעיה, צלם ואוצר:
נולדתי בחניתה וטיילנו הרבה פעמים ליד שרידי הכפר אלבסה. קיבלנו כמובן מאליו את ההרס הזה ואת מה שקרה ב-48. גם קיבלנו את הסיפורים מראשוני חניתה שלפיהם ב-38 הערבים ירו והרגו בהם ותו לא. מאוחר יותר אחד מזקני הקיבוץ סיפר כיצד הם ירו ב-48 מעל הכפר כדי להבריח את תושביו. את מוזיאון על חומה ומגדל של חניתה אבי הקים ומודגש בו שאדמות הקיבוץ נקנו כולן. אני עצמי אף התחתנתי במוזיאון הזה כי חדר האוכל היה תפוס. וגם ביפו אני לא רוצה להזכיר איפה גרתי... במנשר, בי"ס שהקמתי, עשינו פרויקט עם סטודנטים לצילום ובמסגרתו הם צילמו את בפריי ת"א ההרוסים מ-48. תלמיד אחד ממוצא רוסי העמיד את חברתו מחזיקה בדגל ישראל בכל אחד מהכפרים וצילם. זה הוצג בזוכרות והיה מעניין הדיון שנוצר סביבו. אני מצלם בעצמי בגדה המערבית בהפגנות נגד הגדר ומה שמעניין אותי זה מה שמזכיר לי את הזכרונות שלי.


טל הרן:
אותי מעניין איך זה שההרס של הכפרים מ-48 אינו טוטאלי. תמיד דיברו על גילוח הארץ אבל היא נותרה מלאה זיפים. לדעתי זה מתוך רוע שהשאירו בכוונה שרידים. ברמת הגולן היה הרס של בתים באופן שגרמו לגגות לקרוס שלמים לארץ. ההרס הזה נותא שם המון זמן ולא הבנתי למה. אני חושבת שזה כדי להראות את ההרס לאלה שהרסו להם.

גיל מועלם דורון:
בחוף הים, בין ת"א ליפו, הרסו לפני כשנה את שרידי הבית האחרון של הכפר ארשיד, ליד מנשיה. העירייה עשתה זאת בלי להודיע על כך מראש. אח"כ הודו שם שהקבלן לא קיבל אישור לכך. גם את כפר הדייגים, על שפך הירקון, העירייה הרסה ולא הותירה זכר ממנו.

אפי בן-דוד:
צילמתי עבור הסיור למעלול בספר "אומרים ישנה ארץ" וחששתי לפרסם תצלומים שאולי יגרמו להרס של שרידי הכפר. שנים הדחקתי מהתודעה את השרידים הללו וחייתי בבועה. בתצלומים האלה זו היתה לי פעם ראשונה לבקר במקום הרוס מ-48 ולא הכרתי כלל את ההיסטוריה של המקום. השוק הגדול היה עם הסיור של זוכרות למעלול שהיה מאד מרגש. שמעתי הרבה סיפורי חיים על המקום שמאחורי התצלומים שעשיתי. זה היה קצת מוזר שכאילו ניכסתי לעצמי את המקום הזה אבל בסיור נוכחתי לדעת למי באמת הוא שייך. אבל האם באמת יש שייכות על מקום כלשהו?

אלישבע סמית:
הייתי לפני שנים בטיול בגליל המערבי והמדריך דיבר על ההיסטוריה של התנַאים בלא להתייחס כלל לעשרות הכפרים הפלסטיניים באזור. לכן השתתפי כצלמת בספר הנהדר "אומרים ישנה ארץ". צילמתי בטנטורה בהנחיית ידידי תדי כץ והרגשתי שהיה שם טבח, צילמתי את מגרש החניה וחשתי שהיה שם טבח.



אם זינאת / Umm Zinat / סהר רוחאנה



זיב / Zeeb



זיב / Zeeb



בסה / Bassa



ליפתא / Lifta



טירה / Tira



מעאר / Miar



סעסע / Sa'sa



מעלול / Ma'alul



עין חוד / Ayn Hod



קאקון / Qaqun

רשם: איתן ברונשטיין אפריסיו

זוכרות ברשת