סיור אחר בכפר אלבסה
מטרתו של הסיור הייתה להציג לישראלים דוברי העברית את מה שלא יהיה להם סיכוי ללמוד לעולם במסגרת ממלכתית של משרד החינוך או מדינת ישראל, המטרה הייתה להפגיש אותנו עם ילידי המקום, התושבים שנעקרו, שנושלו ושחלקם גם נרצחו בטבח שבוצע בכנסיה ועקבותיו לא נחקקו בשום ספר היסטוריה, ורק בני כפרם, נושאים בזכרונם את סיפורם.
מאת: שירה בן שחר
06/2012
סיור בכפר אלבַּסָּה

ביום שבת ה- 14.7.2012 יצאנו, בעלי ואני, לכיוון בצת. בבצת חיה עד היום דודתי מינה, ילדיה וילדיהם, מהיום שבו היא הגיעה לישראל, מרומניה, אחרי עצירה של מעל שנה במחנה פליטים בקפריסין. היא לא הגיעה לבד. איתה הגיע בעלה ז"ל, הילדה שנולדה לה בקפריסין ועוד בני משפחה רבים שהשתקעו בבצת, במעונה, בשומרה ובנהריה. מינה ומשפחתה התחילו בבצת כחקלאים, עד שמבחינה כלכלית כבר לא יכלו להתפרנס מחקלאות. כשאנחנו מבקרים אותה היא עדיין נותנת לנו פומלות ענקיות, אבוקדו, עלי גפן והכל מתוך השטח החקלאי הקטן והנטוש שמסביב לביתה. אבל הפעם לא חזרנו עם פמלות ולא עם עלי גפן. הפעם גם לא נסענו למינה וגם לא לבצת. הכיוון היה אותו כיוון ומינה הייתה רק מעבר לכביש, אבל הפעם נסענו לאלבסה.

מוזר, מינה המקסימה היא הדודה שאני הכי אוהבת. היום היא היתה רק מעבר לכביש ואני מאוד הייתי רוצה לראות אותה. לא תמיד יש לי הזדמנות להגיע אליה ויוצא שאני רואה אותה רק פעם בכמה חודשים, למרות שהייתי רוצה לבקר הרבה יותר.

מינה ושאר משפחתי, כולל סבא וסבתא שלי ובנם דב, הגיעו לישראל באניית מעפילים לא חוקית מרומניה. כמעט כל הגברים החיים במשפחתי הם ניצולי שתי רכבות המוות, פטנט רומני ייחודי, של רכבות משא אטומות לאוויר ודחוסות ביהודים מהעיר יאשי, הנוסעות לאיטן בחום כבד וללא מטרה במשך ימים ולילות כאשר מטרתה היא להמית את היהודים בחנק בתוך הרכבת. סבא שלי היה אחד מ-7 הניצולים של הקרון שלו. הנשים מבני משפחתי, שלא נטבחו בפוגרומים ובטבח גדול שהתרחש בתחנת המשטרה בעיר יאשי ברומניה, הגיעו בסופו של דבר לישראל. 

אותם דודים ודודות, סבים וסבתות וילדיהם השאירו הכל מאחוריהם והגיעו לארץ חדשה. עד סוף ימיהם הם דיברו יידיש וכמעט ולא שמעתי סיפורים על רומניה או על רכבות המוות. אפשר להגיד שהיו אלו עשרות שנים של שתיקה. עד שיצא לפני שנה הספר של שלמה ולדמן "דראקולה לא ניצח אותו". שלמה ולדמן, שאביו ז"ל גם הוא היה ניצול רכבת המוות הרומנית, רצה לחקור את הטבח הזה שכמעט נעלם מדפי ההיסטוריה. לא רק שהוא נעלם, אלא שאפילו באנציקלופדיה "בריטניקה לנוער" נכתב שלא הייתה שואה ברומניה. ספרו של ולדמן הזר, חולל היסטריה במשפחתנו. שמות של בני משפחה הופיעו בספר, עם שמות הרכבות שעליהן הם עלו, פרטי פרטים ועדויות הופיעו גם הם והופיע עוד תצלום של רחוב מרוצף ושוקק חיים בעיר יאשי, העיר בה נולדו רוב רובם של בני משפחתי.  לא היה כמעט מי שלא קנה לעצמו עותק מהספר וקרא אותו בנשימה עצורה, ולאט לאט נפתחו מצרים חסומים והתחלנו לדבר על זה. בני משפחה ניצולי שואה סיפרו סוף סוף בפרטים מי נלקח לכיכר העיר, מי נורה שם, מי ברח, מתי ואיך ומי עלה על רכבות המוות והומת שם: "אחות של סבא, שרה ואבא של סבא ואבא של סבתא נרצחו בתחנת המשטרה", אמרה מינה. "לקחו אותנו קילומטרים מהעיירה ביבולר ברגל, חלק נרצחו בדרך, חלק בתחנת המשטרה וחלק ברכבות המוות". סיפרה טוני, אחות של סבא שלי.

היום, לקחו אותנו עמותת זוכרות ביחד עם "מדריכים", שהם מעקורי הכפר הגדול, העשיר והמשגשג שהיה אלבסה, היום הם לקחו אותנו למסע בזמן אל אותה תקופה שבה ניצולים מגיעים לישראל ובאותו הזמן ניצולים אחרים, ילידי המקום מדורי דורות, מסולקים ממנה. נסענו ל-1948.

המבוגרים בין עקורי אלבסה שהגיעו לסיור הם פחות או יותר בגילה של דודתי מינה. הם הגיעו במכוניות, לבושים יפה, כמעט מחויט, לסיור שאותו הם הכינו היטב מראש. מפתיע מעט שהם לא דיברו כמעט כלל על האדמות ועל השטח שנגזל מהם, על הפרנסה ועל מפעלי חיים שנחרבו, ואפילו הטבח שבוצע לפי עדויות ממקור ראשון בכנסיה, לא היה במוקד הסיפור. זה לא שלא היה כאב. הוא היה והיה אפילו מורגש לאורך כל הסיור, אבל המטרה הייתה אחרת. הם הגיעו לדבר על הילדות שלהם. על המלון שהיה שייך לאברהים ח'ייאט, דודו של ח'ליל עאסי יליד אלבסה מ1937 ועל בית הקפה שהיה בקומה הראשונה, על המיץ הקר שח'ליל הגיע לשתות שם אחרי ביה"ס, הם דיברו על בתי הספר שלהם, על המורות מגרמניה, הם דיברו על היבול הפורה והקישואים המעולים שהיו גדלים שם. הם דיברו בגאווה על ביתם ועל מולדתם. והיה להם במה להתגאות. מסתבר שאלבסה, לא כמו בצת של מינה היום, ובוודאי שלא כמו שלומי הנזקקת, נשא היטב על כתפיו חקלאות מקומית מדרגה א', לא רק זאת אלא שאלבסה סיפק מקומות עבודה אפילו לתושבי לבנון. הוא היה עשיר ולכן גם מודרני. הוא סיפק ללא קושי את הצרכים של עצמו. בצת הקטנה שהחקלאות בה גוועה וחיה על צימרים ותיירות ושלומי הכושלת הייתה פעם עיר גדולה ומשגשגת, עיר שסיפקה לכל האיזור מקומות עבודה! וחיו בה אנשים! מעט לפני מינה ומטי, לפני בטי וינקו, לפני סבא וסבתא שלי, חיו שם אנשים אחרים, שדיברו שפה אחרת והיו להם חיים אחרים, שנגדמו או יותר נכון להגיד, שדממו. האם זהו סוף הסיפור של אלבסה? אם הייתם שומעים את אליאס וקים אולי הייתם מרגישים משהו אחר. הוא אמר: אם תשאלו את הילד הקטן שלי מאיפה אתה, למרות שאנחנו גרים היום בכפר אחר, הוא יגיד, ללא כל ספק, שהוא מאלבסה.

ומהו אלבסה היום מלבד זיכרון ומבנים נטושים, מתפוררים, שהמדינה מתחמקת מלתת אישור לקהילה המקומית לשמרם על חשבונם? מהו אלבסה חוץ מהשלט שנטענו בשני מקומות בדרך, שלט צהוב שעליו כתוב אלבסה בעברית ובערבית? ומצד שני, מהם שלומי, לימן או בצת ללא הזיכרון הזה, ללא ההיסטוריה האמיתית שלהם? ומי לא רוצה לדעת את ההיסטוריה של עצמו?

כי הסיפור של אלבסה זה גם הסיפור של המשפחה שלי וכששני סיפורים של אותו מקום ואותה תקופה לא מתחברים, שני הצדדים מפסידים.

מטרתו של הסיור הייתה להציג לישראלים דוברי העברית את מה שלא יהיה להם סיכוי ללמוד לעולם במסגרת ממלכתית של משרד החינוך או מדינת ישראל, המטרה הייתה להפגיש אותנו עם ילידי המקום, התושבים שנעקרו, שנושלו ושחלקם גם נרצחו בטבח שבוצע בכנסיה ועקבותיו לא נחקקו בשום ספר היסטוריה, ורק בני כפרם, נושאים בזכרונם  את סיפורם. אבל כשהלכנו שם איתם, בין מחוזות ילדותם השבורה והחרבה, הרגשתי שאנחנו לא באמת המטרה. הם היו שם, באלבסה, בשביל עצמם. עדיין הילדים של הכפר הגדול והמשגשג של שנות ה-40, וזה לא היה משנה להם כלל אם מישהו מאיתנו מבין או לא, מאשר את סיפורם או לא, זו הייתה ילדותם וחייהם ושורשיהם ואף אחד לא יקח את זה מהם וגם לא מילדיהם ונכדיהם שהצטרפו לסיור שלנו לצד הוריהם.

כשח'ליל עאסי הצביע על צמחיה חרבה עם מעט שרידים של מבנה ואמר: "כאן היה הבית שלי, כאן על האדמה הזאת, מול הכנסיה", נזכרתי במינה לפני כמה חודשים, אוחזת בספר של שלמה ולדמן בדף שם היה התצלום של רחוב ביאשי, תצלום שחור לבן ומטושטש שצולם בשנות ה-40, בתצלום רואים רחוב מרוצף יפהפה ושוקק אנשים עם חנויות ועגלות סוסים, ואומרת לי בנימה שלא אוכל לשכוח לעולם: "זה רחוב סטיכי. הבית שלי היה בסטיכי 9. סבתא שלך גרה בסטיכי 5. אבל היום כבר אין רחוב, הם הרסו אותו ובנו כביש".

יולי 2012

לדיווח מפורט על הסיור באלבסה, לחץ כאן

זוכרות ברשת