"מתקנות את הנכבה"
ראיון עם נועה לוי על ארגון טקס הזיכרון לנכבה באוניברסיטת תל אביב
מאת: נועה לוי ואיתן ברונשטיין
06/2012
יום הנכבה 2012 באוניברסיטת תל אביב

איתן: איך נולדה היוזמה לקיים טקס זיכרון לנכבה ביום הנכבה?

נועה: כחודש לפני יום הנכבה, ישבנו בערב ב"מנזר", בר במרכז תל אביב, אני ס'אפי קעדאן ודן ואלפיש, שלושתנו פעילים בתא חד"ש באוניברסיטה. ס'אפי החל לדבר על תוכניות ליום הנכבה. הוא העביר ביקורת על כך שבדרך כלל נוטים להשאיר את הארועים בנושא בערבית, ולערבים בלבד, ולא מנסים להגיע גם לציבור היהודי ולתודעה הציבורית הרחבה בישראל. ואז התחלנו להעלות הצעות לפעילות הנכונה כדי לשנות זאת. דן הציע להכין באנר ענקי, באורך 20 מטרים, ובו שאלות ותשובות על הנכבה, והציע לפזר לידו מחצלות וחומר עיוני על הנכבה, ולעודד סטודנטים לשבת ולדון. ס'אפי הציע חולצות עם שאלות פרובוקטיביות המעודדות סטודנטים לשאול על הנכבה, מהי, מה המשמעות של ציונה כיום וכו'. אני הצעתי לארגן טקס זיכרון, בדגם של טקסי הזיכרון הישראליים.

איתן: איך התחלתם לפעול?

נועה: גם אני וגם דן חשבנו מיד על שיתוף פעולה עם זוכרות- דן בשביל חומרי ההסברה והאינפורמציה, עבור הבאנר והדיונים שרצה לארגן, ואני בשביל ייעוץ ובנייה משותפת של הטקס. הנחתי שאם יש גוף שצבר נסיון בציון הנכבה בחברה הישראלית, הרי זה זוכרות. כמובן שגם העובדה שאני משתתפת השנה בקבוצה של זוכרות, הדנה בתכנון שיבת הפליטים ליפו, השפיעה עלי לפנות לזוכרות. בקבוצה זו אנחנו מנסים להפוך את זכות השיבה מרעיון מופשט, עיקרון שנכתב על שלט ונשאר ריק מתוכן קונקרטי, אותו ניתן לדמיין ולדרוש לאחר 64 שנים, לרעיון ומודל מציאותי.

איתן: ואיך התקדם תכנון הטקס?

נועה: התקשרנו אליך כדי להציע את הרעיון ולבדוק אם שיתוף הפעולה יכול להתקיים בפועל. משקבלנו את ברכתך, חשבנו כיצד לתכנן אירוע שיחדור את האטימות הישראלית הרווחת. סיכמנו מראש על כך שהדגש יהיה על הכרה בסבל הפלסטיני ולא על האשמה את הישראלים. חשבנו שהכרה בסבל האנושי של הנכבה היא שלב ראשון והכרחי לפתיחת שיח על הנכבה ועל השיבה. חילקנו בינינו תפקידים, אני הייתי אחראית על תוכן הטקס.

איתן: שני מנחים בטקס זה חיקוי למודל הנהוג בבתי הספר?

נועה: לא בדיוק. כשישבנו ב"מנזר" באותו לילה ראשון, התחלנו להעלות רעיונות ראשונים לגבי הטקס, במטרה לחשוב כיצד לפרוץ איתו לתקשורת, לציבור ולתודעה. סדר הדברים היה פחות או יותר כזה: הטקס חייב להיות בשתי השפות, גם ערבית וגם עברית. על הבמה חייבים לשים שני מנחים, יהודי וערבי, וגבר ואישה, באיזושהי קומבינציה. למנחה פלסטינית בחרנו את רולא ח'לאילה, סטודנטית שמשפחתה גורשה ב-48' והצליחה לחזור, "להסתנן" כפי שקראו לכך אז. התלבטנו מי יהיה המנחה היהודי, ואז מיד שאלת המנחה התחברה לשאלת הפרסום ואמרנו - אולי סער סקלי ירצה. 

איתן: הברקה, אין ספק.

נועה: נכון. סער יצא רק שבועות ספורים לפני אותה ישיבה משלושה וחצי חודשים ארוכים בתוכנית הריאליטי "האח הגדול". בתוכנית הוא הצליח להציג עמדה פוליטית קונסיסטנטית בשלווה, ברוגע, ותוך כדי שמירה על יחסים טובים עם כל משתתפי התוכנית. הוא הפך דמות מאוד פופולרית, והוערך על השיח האינטיליגנטי שהביא איתו לתוכנית, שכלל דיונים פוליטיים, קטעי שירה ותאטרון ונסיונות לחתור תחת חוקי התוכנית בשידור חי. הוא כיכב כדובר השמאל שמסרב לעמוד בשירת ה"תקווה", שהקהל אוהב על אף דעותיו. ידענו שסער ישמח להשתתף משתי סיבות: ראשית, בדיוק עבור מטרות כאלה נכנס סער לתוכנית מלכתחילה - על מנת לעשות שימוש ברייטינג לקידום הערכים והאידיאולוגיה בהם הוא מחזיק. שנית, סער ידוע כחובב טקסים. בפעילותו האמנותית השתתף ב"תנועה ציבורית", קבוצת אמני מיצג שעושה ארועי מיצג המוניים הקשורים בפרקטיקות המייצרות ממלכתיות, פרקטיקות של המרחב הציבורי ויחסים עם הרשויות. כסטודנט לתואר שני בתאטרון סער עוסק ברעיון של טקס כפעולה סימבולית שמייצרת מציאות, ולא רק מדברת עליה. סער אישר את השתתפותו כבר באותו הלילה, ובשיחות הבאות שלנו הוא התייחס אל הפעולה הטקסית ככזו ההמהווה "speech act", מושג המתייחס לפעולת דיבור המייצרת את האמיתות של עצמה, להבדיל מדיבור על משהו, שערך האמת שלו נמצא מחוצה לו. כשאומר מנחה בטקס "יזכור עם ישראל" - בעצם האמרה התוכן נהיה נכון, האמירה מקיימת את המטרה שלה בעצם אמירתה. כמובן שבטקס הפכנו את "יזכור עם ישראל" הקלאסי ל"יזכור עם ישראל, יזכור עם פלסטין, נזכור, בני אדם". 

איתן: למה חשבתן לערוך טקס זיכרון "כמו ישראלי"?

נועה: השיח הישראלי היה בעבר סגור כמעט לכל הדרישות שהציב הציבור הפלסטיני. רק לא מזמן רעיון המדינה הפלסטינית נחשב לבגידה, רעיון חלוקת ירושלים היה מחוץ לתחום, ודיון על סמלי המדינה היהודיים כמעט ולא התקיים כלל. כיום רעיון המדינה הפלסטינית מקובל גם על הימין, ולנו השמאל נשאר לדון בשאלה איזו מדינה פלסטינית נראית לנו צודקת, והאם היא עדיפה באמת על מדינה אחת. חלוקת ירושלים גם היא נושא לגיטימי לדיון, ולאחרונה גם הסמלים היהודיים של המדינה הפכו מושא לגיטימי לביקורת. נושא הפליטים עדיין לא קיים בשיח הישראלי. זכות השיבה נחשבת עדיין כשוות ערך להשמדת ישראל והפיכת היהודים לפליטים. לכן חשוב במיוחד למצוא את הדרך לפתיחת השיח בחברה הישראלית, להבנה שבהתעלמות והשתקה הבעיה לא נעלמת, אלא רק תופחת.

איתן: מתי הבנת שחשוב להנכיח את הנכבה במרחב הציבורי?

נועה: רגע חשוב מבחינתי היה ביום הנכבה בשנת 2008 באוניברסיטת תל אביב. בשנה זו אגודת הסטודנטים החליטה לקיים את יום הסטודנט ב-15/5 שהוא יום הנכבה. הייתי אז נציגה באגודת הסטודנטים, ונאבקתי נגד החלטה זו בכל כוחי, אבל נכשלתי. אגודת הסטודנטים מזמן הפכה לגוף כלכלי גדול, וחברת הבת שלה, "נכס" לא הסכימה לשקול את שינוי התאריך, שיעלה לה במחיר כלכלי כבד מול החברות השונות שכבר חתמו עימה על הסכמים. לכן החלטנו אז, תא חד"ש בשיתוף עם קואליציית הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, לקיים הפגנה החוסמת את הכניסה הראשית ליום הסטודנט. באותו הבוקר קיים ועד הסטדונטים הערבי משמרת מחאה שקטה בכניסה לאוניברסיטה, בה השתתפו מעט סטודנטים פלסטינים עם דגלים שחורים. כשאחד מהם הניף דגל פלסטין, הוא הותקף מיד על ידי מפגין ימין, שהותקף מצידו מיד על ידי שאר הסטדונטים הערבים, והמשטרה עצרה את הסטודנטים הערבים ושחררה את המתפרע הימני. המתנו לערב בחשש כבד. הכנו פלאיירים, עליהם כתבנו כי אין לקיים את יום הסטודנט ב"יום האבל הלאומי הפלסטיני". להפתעתנו, תגובות הקהל שהגיע ליום הסטודנט היו שונות מאוד מהמצופה: הרעיון של קיום פסטיבל, מסיבות והופעות ביום אבל לאומי רשמי צרם לכולם, גם אם לא הסכימו עם מהות האבל עצמו. מכאן נבע הרעיון שלי על טקס במודל הישראלי. הבנתי שישראלים מבינים היטב ברמה הרגשית את החוויה של אבל, של טראומה לאומית, של היסטוריה כואבת שקובעת את העתיד. בסופו של דבר לא לשווא ישראל היא השיאנית באנדרטאות לק"מ, ובטקסי זיכרון בבתי ספר. הממלכתיות של האבל האנושי היא מצע משותף אותו יכולים ישראלים להבין, לקבל ולראות. הרעיון להשתמש ב"יזכור", בדקת דומייה, בטקס המרפרר ישירות למודל הישראלי, הלך והתגבש כבר בשיחה ההיא. היה ברור לנו שסוג הויכוח והדיון סביב טקס כזה יהיה שונה לגמרי, הוא אינו טקס שמשרטט נרטיב פוליטי או לאומי מובנה, ובכך מחזיר את הישראלי הממוצע להתנגדות הטבועה בו, אלא מצביע על אסון ועל סבל באופן רגשי וסמלי, שכל אדם יכול להזדהות עימו. ידעתי גם שהדבר יעורר תשומת לב רבה בתקשורת - לעומת דיון, סיור או הרצאה פוליטית. טקס רשמי מצטלם מצויין, מייצר כותרות מעצם הקישור שלו לאסונות הלאומיים היהודיים, ומהווה כניסה של הנכבה למרחב הציבורי הישראלי.

איתן: מה היו הדילמות לגבי התכנים של הטקס?

נועה: רוב הרעיונות זכו להסכמה מיידית - כתיבת "יזכור" אלטרנטיבי, הקראת רשימת כפרים עקורים, הקראת שיר של מחמוד דרוויש והכי חשוב - שישה פליטים פנימיים מבין הסטודנטים הפלסטינים באוניברסיטה שיעלו ויספרו את סיפורי משפחותיהם. דילמה ראשונה לגבי התכנים בטקס נגעה לשאלה האם לשיר במסגרתו את ההמנון הפלסטיני או לא. אני, נאמנה לרעיון הטקס הקלאסי, חשבתי שמתבקש לשיר את ההמנון הפלסטיני. ראיתי בניתוק סיפור הנכבה מההמנון הוצאה מהקשר, ובחיבור האסון עם ההמנון מהלך טבעי ומובן לכל שומע. סער טען אחרת - כי כאן בדיוק צריכה לבוא לידי ביטוי האלטרנטיבה שלנו לטקסים הציוניים, הממהרים לגייס כל אסון וכל טראומה לעגלה של הנרטיב הלאומי, בלי לתת כבוד לאסון כאסון, לסבל כסבל ולאנשים כאנשים. בגרסה הציונית הסבל הופך כלי תעמולה ביד הלאום. כשהוא סיים להציג את טיעוניו כולנו השתתקנו, ואז הצעת כי בדיוק את ההסבר הזה ייתן סער על הבמה. איש לא ערער על הרעיון הזה, ובדיעבד אני חושבת שהיה זה השיקול הנכון, שאיפשר לכל באי הטקס להזדהות איתו, וגם העמיד את סדר החשיבות נכונה: בני אדם הם התכלית, הלאום הוא רק אחד האמצעים. דילמות קטנות נוספות עלו בשלב כתיבת העדויות עם הסטודנטים. דילמות כמו: כיצד להתייחס למעורבות הכפר בהתנגדות המזויינת לפני הגרוש? כיצד להסביר את העזיבה של תושבי כפר שנמלטו, ולא גורשו באופן ישיר ואקטיבי?

איתן: מה היה המקום של חד"ש ביוזמה?

נועה: היוזמה לארגון הטקס עלתה בתא הסטודנטים של חד"ש (או: הקאדר). הקאדר מארגן ארוע לציון יום הנכבה כל שנה. חלק מרכזי בפעילותה של חד"ש בקרב סטודנטים באוניברסיטאות הוא סימון הנרטיב הלאומי הפלסטיני והטמעתו בקרב סטודנטים פלסטינים. הקאדרים בכל האוניברסיטאות מקיימים בכל שנה ארוע לציון יום הנכבה, ארוע לציון טבח כפר קאסם, ארוע לציון ההזדהות עם הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים, ארוע ליום האישה וארוע לכבוד האחד במאי. ארועים אלה מתקיימים במתכונת של ארועים פוליטיים ותרבותיים, המשלבים בדרך כלל הצגה, סרט או הופעה מוסיקלית עם נאום פוליטי של פוליטיקאים מהמפלגה. הרעיון הבסיסי הוא שבמקום בו החברה הפלסטינית בישראל חסרה את המנגנונים ליצירת, שימור והפצת הנרטיב הלאומי, תאי הסטודנטים מופקדים על כך, בנוסף על פעילות פוליטית שוטפת, הפגנות, מאבקים וכו'. הסטודנטים הפלסטינים באוניברסיטאות חסרים מאוד מסגרות תרבותיות בשפה הערבית אשר מתייחסות לתרבות הערבית, והארועים התרבותיים \ פוליטיים האלה זוכים בדרך כלל להשתתפות רחבה מאוד. אולם חד"ש, כידוע, היא מפלגה ערבית - יהודית, לכן חשוב לנו במיוחד להנגיש את התכנים והנושאים של פעילויותינו לשני הקהלים. בדרך כלל היינו מסתפקים בתרגום לעברית בארועים הרשמיים האלה, שממילא נבנו ותוכננו יותר לפי הצרכים של הקהל הפלסטיני. הקושי ביצירת פוליטיקה משותפת לשני העמים הוא בדיוק בצרכים הפוליטיים והתרבותיים השונים, המבחינים בינינו גם כשהמטרות והאידיאולוגיה משותפות. השנה החליט ס'אפי קעדאן, חבר מזכירות התא, לקדם ארוע נוסף ליום הנכבה, לצד הארוע הראשי והמסורתי, שינסה לפנות לשני הקהלים יחד, בדגש על הקהל היהודי, דובר העברית. בפגישה שתארתי בבר במרכז תל אביב הוא רצה שנעלה, אני ודן, חבריו לקאדר, רעיונות לדרך חדשה לציין את יום הנכבה בדרך שתפתח את ההתייחסות לנושא גם עבור הסטודנטים היהודים. מצורך זה נבע הרעיון של טקס פומבי ליום הנכבה. בלילה שלפני יום הטקס הזמנו את חברי הקאדר המעוניינים לעזור לפגישת התארגנות של הרגע האחרון. הגיעו עשרים סטודנטים יהודים וערבים, נרגשים ומתוחים, לדירה של ג'ואד אבו אלהיג'א ברמת אביב. פרוטוקול הישיבה מתחיל בשורת עדכונים: הרקטור מסר לנו כי משרד החינוך מנסה לכפות את ביטול הארוע, וכי אם האישור יבוטל, הוא מקווה כי ניקח את הנושא לבית המשפט ונכפה על האוניברסיטה את קיום הארוע בדרך משפטית. האגודה לזכויות האזרח מסרה שתשמח לייצג אותנו בתיק כזה, וכי היא מעוניינת לייצג אותנו גם בנושא מימון האבטחה שהושת עלינו, המארגנים. בבוקר תהיה ישיבה בועדת החינוך של הכנסת, ובה, סביר להניח, ייקבע האם אישור קיום הארוע עומד בתוקפו או מבוטל. אנחנו מתכוננים לקיים את הארוע, וקובעים חזרה גנרלית בבוקר למול מצלמות- שתאפשר פרסום בפייסבוק גם אם הארוע יתבטל, או יתקיים תחת הפרעות שלא יאפשרו לקהל לשמוע את התוכן. המצב באוניברסיטה - כבר ימים שלא מדברים במסדרונות על אף נושא אחר. כל שולחן בכל קפיטריה מתווכח את אותו הויכוח: חופש ביטוי - התקפה על המדינה. כאבם של הפליטים - בגידה במדינה. צפוי להיות סוער. אם אישור קיום הארוע יתבטל ברגע האחרון, סיכמנו, נתאסף בכיכר ונצא לצעדה בתוך האוניברסיטה, כשעל פינו מסקינטייפ שחור המסמן את ההשתקה. התקיים ויכוח על תוכן הפלאייר המזמין שיחולק בשעות שלפני הטקס. דן ואלפיש כתב טקסט שמסביר מה תוכן הטקס ומה תוכן יום הנכבה, ומה הוא לא (לא מזימה להשמדת המדינה). פאדי יאסין התנגד בכל מאודו לתוכן המתנצל של הפלאייר, ושכנע את כולנו שעלינו להסביר מהו יום הנכבה ומדוע אנו מציינים אותו, בלי להסביר שאין לנו אחות, שאיננו מתכננים להשמיד את המדינה או לגרש אף אחד מביתו. לאחר דיון קצר וסוער, רוב הקולות תמכו בהצעתו של פאדי, והטקסט שונה. חילקנו בינינו את התפקידים, ויצאנו לעבוד על הכנת הטקסטים והתפאורה של הטקס. קבוצה של סטודנטים ערבים היתה אחראית על נושאי ביטחון - מציאת דרכי מילוט בכיכר למקרה של התנפלות אלימה מצד הימין הקיצוני, ארגון שרשרת סטודנטים שתחצוץ בין הצדדים ותמנע ממתלהמים משני הצדדים להתחיל מהומה, ותאום ולחץ על המאבטחים של האוניברסיטה.

איתן: מעניין. גם אני דאגתי שבני לאנדרו יבוא כסוג של מאבטח אישי.

נועה: בפגישה האחרונה של תא חד"ש, ב-/6/2012 סיכמנו את הארוע והסכמנו שהדרך היצירתית שלנו לציין את הנכבה בקמפוס היתה פריצת דרך. דקת הדומייה גברה בכוחה על צעקות הפגנת הנגד הפשיסטית, וחדרה לכנסת ולממשלה, בזעקה ודרישה עיקשת להכרה. סטודנטים רבים שאינם מזוהים עם חד"ש באו לומר שזה היה ארוע משנה מציאות מבינתם: המרחב של הקמפוס הרגיש שונה, הערבים הרגישו שייכים ונוכחים בו, היהודים והערבים הרגישו מחוברים בו, והקוים המפרידים בינינו שינו את כיוונם. חשוב רק לציין שלמחרת הטקס התא קיים גם הארוע הפוליטי המסורתי לציון הנכבה, באולם, עם הרצאה פוליטית של מוחמד ברכה, דגל פלסטין ודגלים אדומים, והצגה של סלים דאו. הארוע התקיים באולם הגדול ביותר באוניברסיטה, ובו 500 כסאות. האולם התמלא וסטודנטים רבים נאלצו להישאר בחוץ ולשמוע את הארוע מהמבואה. כך שלשמחתנו, הדרכים השונות לציון יום הנכבה לא באו זו על חשבון זו.

איתן: מה לדעתך ההשפעה של זוכרות על קיום האירוע הזה?

נועה: עבורי אישית, העבודה עם ארגון זוכרות היתה מקור ההשפעה העיקרי בבחירה להשקיע מאמצים ומחשבה על ההכרה בנכבה ברחוב הישראלי. השיח הפוליטי תמיד שימר את ההפרדה הקלאסית: עם היהודים מדברים על נושאים שלא מפחידים את היהודים, על שתי מדינות ועל סיום הכיבוש, ואולי גם על שוויון לערבים בתוך ישראל, ורק עם הפלסטינים מדברים על הנכבה, על השיבה ועל אנטי ציונות. ארגון "זוכרות" הכניס אותי למעגל של עשייה וחשיבה על הדרכים בהן ניתן לשנות את השיח הזה, ולייצר את המרחב אחרת.

איתן: איך את מתייחסת לזכות השיבה? 

נועה: אני לא עובדת על זכות השיבה מתוך אמונה שמחר ישובו הפליטים, ולא כי אני מאמינה כי דרישות המקסימום אותן אנחנו מקפידים לשרטט יהיו הפיתרון בסופו של הכיבוש הישראלי, אלא מכיוון שאי התעסקות בנושא מונעת התקדמות במחשבה המשותפת על העתיד באזור. הכיבוש הישראלי חילק את העם הפלסטיני והפריד בין חלקיו השונים, וגם בין המאבקים שלהם. מבחינתי, המאבק נגד הציונות באמת כולל את המאבק לשוויון, לסיום הכיבוש בשטחים, ולשיבה. האג'נדה של עמותת זוכרות היא אג'נדה של מדינה אחת, ובעבודתי בזוכרות נשאלתי לא פעם ולא פעמיים איך אני יכולה לקדם את פתרון שתי המדינות ואת זכות השיבה במקביל. אני לא מתנגדת לפתרון המדינה האחת באופן עקרוני, אלא שאני חושבת שכל עוד הפלת השלטון הציוני בישראל רחוקה מהתגשמות, חובה עלינו להאבק קודם כל נגד הכיבוש בשטחים, שהוא האכזרי והדכאני ביותר בהווה. אולם כדי שניתן יהיה לומר באמת שהמאבק נגד הכיבוש בשטחים באמת אינו דוחק את שאלת הפליטים מחוץ לזירה, עלינו להרתם למטרה זו במקביל. בתור פעילים בתוך ישראל, יהודים וערבים, אנחנו נדרשים למצוא פתרונות יצירתיים ודרכים להניע את הויכוח גם לנקודות הכואבות והקשות שלו: לנכבה ולבעיית הפליטים. עמותת זוכרות תמיד היתה השראה בנושא זה. עד לפני עשור אפילו בשמאל מעטים ידעו מהי הנכבה, והכפרים ההרוסים נתפסו כשארית לעולם קדום, ולא לחטא קדמון. עבודת זוכרות הכניסה את המודעות לעבר המוכחש, שקיים כהווה כואב מאוד עבור מיליוני בני אדם, לשיח בישראל ולשמאל בפרט. השילוט בכפרים העקורים, הסיורים לכפרים העקורים, הדיונים, הכתיבה, חדרו קודם כל לשיח האקדמי והמקצועי. ההצטרפות והפרסום של צעדות השיבה ושיתוף הפעולה עם ועד העקורים איפשרו למודעות החדשה הזו להפוך למקור של מאבק משותף, יהודי ערבי, מאבק נגד המחיקה וההשתקה של הנכבה. מכאן נבעה ההחלטה ליצור קשר עם עמותת זוכרות מיד ברגע העלאת הרעיון לארוע, לקבוע את ישיבות ההתייעצות שלנו במשרדי העמותה ובהשתתפות מייסדה, אתה. לכן גם ביקשנו ממך לעלות על הבמה בטקס כדי להקריא את עדותה של מג'דולין בידס, פליטה משיח' מוניס, הכפר שעל אדמותיו נמצאת היום אוניברסיטת תל אביב. שיתוף הפעולה עם עמותת זוכרות היה חיוני עבור הארוע בעיקר מכיוון שעמותת זוכרות היא היחידה שצברה ידע ונסיון ארגוני בנושא. אין עוד גוף או תנועה בארץ שהקדישו מחשבה ועשייה רבה כל כך לעניין זיכרון הנכבה בישראל, ובבואנו לציין את יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, ובפרט כאשר אנחנו בעצם מקימים מוסד חדש, מוסד של טקס ציבורי ופתוח, חשוב היה לנו ללמוד ככל שנוכל, ולשתף פעולה עם העמותה גם כדי לשמוע הזהרות במקומות הנכונים, וכדי שהפעולה שלנו תיכלל במסגרת הפעולה של הארגון העוסק בנושא.

איתן: מה היו התגובות של האוניברסיטה? אישורים, נסיגה מאישורים, אישור להפגנת הנגד...

נועה: הפרוצדורה של אישור ארועים ציבוריים \ פוליטיים באוניברסיטה מורכבת משני חלקים: דיקן הסטודנטים מופקד על מתן אישור תוכן, מהות, מקום זמן וכו', ויחידת הבטחון מוסמכת לבחון את כל מה שקשור לאבטחת הארוע לאחר שזכה לאישור הדיקן. את הבקשה לאישור הגשנו כמעט חודש מראש, והיא אושרה על ידי הדיקן, אבל העברת האישור בכתב התעכבה מסיבות שונות שלא קשורות אלינו, ולכן לא יכולנו להעביר את הבקשה ליחידת הבטחון. רק בשבוע שלפני הטקס קבלנו פנייה מהדיקן המבקשת מאיתנו לשנות את מועד הארוע, להקדימו ביום או לדחותו ביום. כשהסכמנו, התברר שגם המקום שאותו ביקשנו (הדשא שמול בניין מדעי הרוח (גילמן) באוניברסיטה) תפוס באותו היום (14/5/2012). ביקשנו מיקום חלופי והדיקן אישר לנו לקיים את הטקס במקום חלופי (רחבת בניין מדעי החברה (נפתלי)), עם הגברה רק בזמן ההפסקה, וללא במה. מכיוון שאישור זה לקח כמה ימים, והיה ברגע האחרון ממש, התחלנו להילחץ. אני יצרתי קשר אישי עם הדיקן, ושמעתי ממנו שמכיוון שההתקפה התקשורתית היתה רחבה, וההתקפה מהימין והממשלה היתה צפוייה, הוא העביר את הדיון על האישור להנהלת האוניברסיטה. זו דנה בבקשת האישור, התייעצה עם מחלקת הביטחון, עם המחלקה המשפטית, והחליטה לאשר לנו את הארוע במיקום ובתנאים הללו – בתנאי שאנו נעמוד בתשלום על האבטחה בעצמנו, כדי שהאוניברסיטה תהא מובטחת שלא ניתן יהיה להאשימה מאוחר יותר בלקיחת חלק בארגון ארוע הסותר את התוספת החדשה לחוק יסודות המימון, הידועה בכינוייה "חוק הנכבה".

איתן: מה יש לעו"ד נועה לוי לומר על כך?

נועה: מבחינה משפטית, חוק הנכבה אוסר למעשה על כל מוסד המקבל מימון מהמדינה על "ציון יום העצמאות כיום של אבל". ראשית, ניתן לטעון שציון יום הנכבה שונה מציון יום העצמאות כיום של אבל. (א) לא מדובר באותו היום, (ב) האבל אינו על עצמאות המדינה, אלא על הגרוש והעקירה, (ג) לא האוניברסיטה מארגנת את הארוע, אלא סטודנטים שלה. לפי עמדת האגודה לזכויות האזרח, ולפי פסק דין קודם שהתייחס למימון ציבורי של אבטחת ארועים פוליטיים, פרשנות החוק הדורשת מהאוניברסיטה להמנע מאבטחת הארוע היא פרשנות שגויה. חובת המוסד הציבורי לאבטח כל פעילות חוקית המתקיימת בשטחו. מכיוון שטקס הנכבה מאורגן על ידי סטודנטים של האוניברסיטה, ומכיוון שאין בו משום חריגה ממגבלות החוק על חופש הביטוי, מדובר בפעילות ציבורית מותרת. ככזו, חובה על האוניברסיטה לאבטחה. אין לזהות בין מימון האבטחה לארגון הארוע על ידי האוניברסיטה, משום שחובת האוניברסיטה לאבטח את המתרחש בשטחה חלה גם על פעילויות שלא היא מארגנת. כשיחידת הבטחון קבלה את האישור של הדיקן כדי לחתום עליו, היא הכניסה בו שינויים שלטענתנו לא היתה מוסמכת להכניס. לפי דברי הדיקן, היתה התייעצות על יחידת הבטחון כבר בשלב אישור הארוע על ידי הנהלת האוניברסיטה, אז לא ברור מדוע היא היתה מוסמכת לשנות שוב את פרטי הארוע. יחידת הבטחון בחרה להעביר את הארוע מרחבת הפקולטה למדעי החברה לכיכר אנטין, הכניסה הראשית של האוניברסיטה, כיכר הנמצאת מחוץ לשערי האוניברסיטה פיזית. בנוסף, יחידת הבטחון ביטלה את האישור שניתן לנו להשתמש בהגברה בארוע. בזמן הארוע, בשטח, אישרה יחידת הבטחון להפגנת הנגד להשתמש בהגברה כנגדנו, ובכך היא למעשה הבטיחה שהטקס שלנו יישמע חלושות, בעת שהפגנת הנגד שלמולנו תישמע למרחוק. יחד עם זאת, עלי לציין לטובה את עמידת אוניברסיטת תל אביב לימיננו. דיקן הסטודנטים, פרופ' יואב אריאל, השתתף בדיון בועדת החינוך בכנסת בעניין הארוע ואמר חד משמעית – כל עוד פעילות סטודנטיאלית מצויה בגבולות חופש הביטוי המוגדרים בחוק, אני כדיקן לא אתערב ולא אמנע אותה. האוניברסיטה עמדה והתנגדה בכל כוחה ללחצים הכבדים על האוניברסיטה ממשרד החינוך והמל"ג. בסופו של דבר גם הרקטור הצטרף לקהל והשתתף בטקס. מבחינת האוירה באוניברסיטה, רציתי לתת דוגמא אחת. בשעור שהשתתפתי בו בפקולטה למשפטים, כמה ימים אחרי הטקס, קמה סטודנטית מנותקת וא-פוליטית ושאלה בכיתה – "אבל לא היה עדיף אם לא היינו סוגרים את הגבולות ישר אחרי מלחמת העצמאות? כלומר ניצחנו והכל, אבל למה ליצור את הבעיה הזו של הפליטים שיושבים במחנות ומחכים לחזור לארץ שלהם..." אני בטוחה שהסטודנטית הזו לא היתה מעלה את הנושא לולא טקס יום הנכבה באוניברסיטה, כי רוב הסיכויים שלא היתה שומעת וחושבת על אותם הפליטים, אם ידעה על אודותיהם. בדרך זו מהווה הטקס, דווקא באקדמיה, המשך ישיר לפועלה של עמותת זוכרות.

איתן: איך התפתח העניין התקשורתי?

נועה: בהתחלה קבענו שנוציא הודעה לתקשורת ימים ספורים לפני הארוע. אולם העלנו את הארוע לפייסבוק ב-6/5/2012, ושעות ספורות לאחר מכן התקבלה שיחת הטלפון הראשונה מהתקשורת, היה זה ערוץ 7, רדיו הימין הקיצוני. מקור ראשון מיהרו להגיע אליך בזוכרות מיד לאחר מכן, ושאר התקשורת החרתה – החזיקה אחריהם. בחרנו לתת את הראיון המקיף הראשון לעיתון "הארץ" ולעיתונאית שהכרנו, טלילה נשר, על מנת לזכות בהצגה תקשורתית הוגנת אחת לפני שיבוא מבול ההתקפות. והוא אכן לא אחר להגיע. יותר מ-40 כתבות בעברית, סיקור ודיון בכל ערוצים הרדיו והטלויזיה, בכל העיתונים ואתרי החדשות, ללא יוצא מן הכלל, עסקו בטקס יום הנכבה במהלך השבוע שלפניו, נוסף על כתבות ופרסומים בערבית ואנגלית, ברדיו ובערצי טלוויזיה בעולם הערבי. גם אם חלק מהעיתונים והערוצים ראיינו אותנו בטון תוקפני ושלילי, הרי שרבים העדיפו לדון בעניין בדרך העימות, והעמידו אחד מאיתנו, המארגנים, למול נציג של הימין הקיצוני. היתרון בהעמדה זו הוא שהעמדה השוללת ציון של יום הנכבה הוצגה כעמדה קיצונית על ידי דוברים גזענים ופשיסטים המוכרים ככאלה, והמראיין, הלוקח בדרך כלל את עמדת קול המאזניים, לקח ברוב המקרים עמדה ציונית מתונה המכירה בזכות לאזכר ולזכור את הנכבה.
בעקבות עימות טלויזיוני שכזה פרסם ירון לונדון, מבכירי העיתונאים בישראל, טור בידיעות האחרונות, העיתון הגדול במדינה, המסביר מדוע הציונות צריכה להיות בטוחה בעצמה מספיק כדי לשמוע ולהכיר גם בקורבנות, באלה שסבלו מ"נצחונה הצודק". מבחינתינו היה זה הישג, על אף שאנו הבענו כמובן עמדה אחרת, לפיה חובה לא רק לשמוע את הסבל של הצד השני, אלא גם לחפש לו פתרונות ולתקן את העוול.מבחינתנו המטרה בקיום הטקס היתה להחדיר את הדיון לשיח הישראלי. אם המיינסטרים הישראלי יאמר – עלינו לשמוע ולהכיר, אך עדיין לא לתקן, הרי שנימצא את עצמנו בנקודת פתיחה טובה בהרבה לויכוח על זכות השיבה. אני מאמינה שהדיון הציבורי סביב הטקס היה צעד חשוב לעבר מטרה זו. הסיקור התקשורתי הראה שהרעיון שלנו צלח – סמלי הזיכרון הקולקטיבי הישראלים היו הגשר על גביו צועדים, וממנו יכולים רבים לראות לראשונה את האבל הפלסטיני והאבדן הפלסטיני. אבדן זה עודו מעורר התנגדות וחשש, אולם העמדה הדורשת את השתקתו הפכה מקונצנזוס שאין לערער עליו, לשאלה פוליטית הנידונה במרכז השיח הציבורי.

איתן: איזה דיון התפתח בעמוד הפיסבוק של האירוע ואיך הרגשת/הגבת לזה?

נועה: עמוד הפייסבוק יצר זירה פתוחה לביטוי בנושא הטקס. מיד עם עלייתו החלו ההתקפות. אנשי ימין נכנסו לארוע בפייסבוק והחלו לכסות אותו בהתקפות קשות, גסות ובוטות על מארגני הארוע ועל ערבים בכלל. כמובן שרצינו לאפשר דיון פוליטי בפייסבוק, אך הטונים היו ירודים ומעליבים מדי, וסטודנטים מהקאדר החלו לבקש מאיתנו להתערב ולמחוק תגובות פוגעניות, אלימות וגסות. ס'אפי קעדאן, שהיה אחראי על ההפצה בפייסבוק, ביקש את עזרת כולנו, והוסיף כעשרה מנהלים לארוע בפייסבוק, כדי שכולנו ניכנס כמה פעמים ביום ונמחק תגובות פוגעניות. בעוד אנו מוחקים תגובות פוגעניות, סטודנטים וסטודנטיות בני שני העמים החלו להיכנס ולכתוב את רגשותיהם הם לגבי הארוע. שרשורים ארוכים בני עשרות תגובות ניסו לקיים דיון בשאלה האם מותר לקיים ארוע אבל שחורג מהסטטוס קוו, האם האבל הוא על קום המדינה והאם מותר להתאבל על קום המדינה, מה בדיוק קרה ב-48', וכו'. הדיון הופסק כל הזמן על ידי פרצי קללות ואיומים מימין, שגרמו לרבים לחשוש מהעתיד להתרחש ביום הטקס – שהיה עלול להתדרדר לאלימות ממש. בעקבות זאת החלטנו בישיבת ההכנה של הקאדר בלילה לפני הטקס לגייס כשלושה סטודנטים גברתנים ומנוסים שיהוו צוות אבטחה פנימי שלנו, יפרידו בגופם בינינו לבין הפגנת הנגד, יכינו דרכי מילוט למקרה של אלימות חמורה, ויתאמו עם המאבטחים של האוניברסיטה כדי למנוע חיכוך ככל האפשר.

איתן: איך התארגן הימין לאירוע ומה היו תחושותיך לגבי זה?

נועה: התארגנות הימין התפצלה לשני מוקדים: בתחילה, לא ניתן אישור לקיים הפגנת נגד בכיכר אנטין עצמה, ולכן "אם תרצו" קבלו אישור לפעילות הסברתית בתוך הקמפוס, בעת שאנחנו קיימנו את הטקס מחוץ לשער הראשי. הם הקימו דוכנים באוניברסיטה והפיצו את החוברת שלהם "נכבה חרטא". זו היתה דרך פעולה מצויינת עבורם, מכיוון שפעמים רבות חלוקת חומרים משלך יעילה בהרבה מקריאת קריאות נגד לארוע אחר. אולם פעילותם לא הצליחה לקבל את הפוקוס ותשומת הלב באופן עצמאי לארוע שלנו, שהיה גדול ומרכזי מכדי להתעלם ממנו. קבוצה אחרת, ובראשה ראש מחלקה מאגודת הסטודנטים, החליטה להפגין נגדנו, אף על פי שלא היה אישור לכך, בכיכר אנטין עצמה. הם הובילו הפגנת נגד שבסופו של דבר משכה גם את פעילי "אם תרצו" (רובם ככולם – לא סטודנטים מהקמפוס), ואת חברי הכנס של הימין. ברגע האחרון, ביום ההפגנה ממש, הם הצליחו ללחוץ על האוניברסיטה ולהשיג אישור להפגנת הנגד שלהם. למרות שאנו דרשנו אישור חודש מראש והם רק באותו היום, משום מה הם הגיעו עם הגברה, בעוד שעלינו אסרו אותה. כשניגשנו לאנשי הבטחון של האוניברסיטה ושאלנו כיצד יש להתייחס לכך, והאם אנו יכולים להביא הגברה כדי שישמעו את תוכן הטקס מעבר לצעקותיהם, נענינו בגסות כי מחלקת בטחון אישרה לצד השני הגברה במקום, ולנו עדיין אין אישור, ואם נפעיל את ההגברה נפונה. כמובן שהדבר היה מכעיס ומקומם. השימוש שעשו פעילי הימין בהגברה היה אמנם מזיק, ורבים מהפעילים שהגיעו לטקס שלנו התלוננו על הקושי לשמוע את תכני הטקס, אולם המסרים של הפגנת הנגד היוו בעיקר חיזוק לטקס שלנו. עוד לפני תחילת הטקס הם פרצו בשירה נרגשת של גרסה חדשה לשיר הקלאסי "הבאנו שלום עליכם", היא- "הבאנו נכבה עליכם". כמעט לא התאפקנו מלומר להם – טוב ששני הצדדים מסכימים לגבי הנרטיב ההיסטורי! הם המשיכו בקריאות הסתה לאלימות וגזענות, שרק הבהירו טוב יותר עבור העוברים והשבים מי "הטובים" ומי "הרעים" – אלה שמנסים לקיים טקס זיכרון מכובד, בו עולים סטודנטים ומספרים סיפורים אישיים ומשפחתיים, למול אלה שקוראים קריאות גנאי ואיומים בגרוש ואלימות. אחד ממפגיני הנגד אף עלה על המדרגה הגבוהה בכיכר, שייצגה את הבמה, וקרע את הבריסטול השחור ששימש כרקע לטקס. על הבריסטול נכתב "נכבה" בערבית, אנגלית ועברית, ומתחת כתבנו "since 1948", לסימון ההמשכיות של הנכבה עד עצם היום הזה. אנשי האבטחה של האוניברסיטה קפצו על המפגין והרחיקו אותו מהארוע, לא לפני שעצרו את הסטודנט הפלסטיני שקפץ עליו מהקהל כדי להרחיקו מהבמה. האחראיות על התפאורה, שדא עאמר והגר ברתנא, לא בזבזו רגע, ומיד השטיחו את הבריסטול על הארץ, שלפו נייר דבק והדביקו את השלט הקרוע, כשסביבן המוני מצלמות של כל רשתות התקשורת האפשריות. סטודנטית יהודיה וסטודנטית ערביה מתקנות את הנכבה הקרועה, זו ללא ספק אחת התמונות הסמליות היפות שיצאו מהטקס. לאחר התיקון השלט שהורם שנית כרקע לטקס הכיל קרע גדול שלא הסתיר את הכיתוב, ורק הדגיש עוד יותר את האלימות מצד מחנה הימין, למול האסון, הנכבה הפלסטינית.

איתן: איך היתה הדינמיקה בצוות המארגן? האם יש לך התייחסות מיוחדת לגבי הדינמיקה בין יהודים לערבים?

נועה: הדינמיקה בצוות המארגן היתה טובה באופן מיוחד. קודם כל, הדינמיקה נסמכה על יחסי העבודה השוטפים בתוך הקאדר של חד"ש. רולא, ס'אפי, דן ואני עובדים ביחד בקאדר באופן מתמשך והדבר מקל מאוד על ארגון ארועים מסוג זה. אין צורך בבדיקה מחודשת של הערכים והעקרונות של השותפים, כמו בארגון פעילות עם פעילים אחרים. יש לכולנו היכרות די טובה עם המערכות שמולם אנו פועלים, אם אלה מערכות של האוניברסיטה, ואם אלה ארגוני השמאל, הימין, וגם עם יכולת ההתארגנות של החברים שלנו, היהודים והערבים. סער אמנם לא פעל במסגרת הקאדר לפני כן, אבל הוא נכנס לארגון הטקס כגורם חסר אינטרסים, שלא נכנס כדי להאבק על כוח או על הכרה. אתה, מזוכרות, נכנסת לצוות המארגן בתור הגורם החיצוני לקמפוס שהיה מעורב בארוע, ולקחת עמדה תומכת וחסרת אינטרסים ארגוניים סותרים, המעוררים לעתים מתחים בצוותים מארגנים של פעולות פוליטיות מסוג זה. בישיבות ההכנה השיחות לא הגיעו לטונים גבוהים, ההקשבה זה לטענותיו והסתייגויותיו של האחר היתה מדהימה. הטקס היה ארוע שרצו בו מאוד גם היהודים וגם הערבים. גם בנקודות שעלולות היו להיות רגישות, כמו הדיון על דגלים והמנונים בטקס, הויכוח לא נחצה בסופו של דבר בין יהודים וערבים. האמון המתמשך בינינו והמסגרת האידיאולוגית המשותפת הפכו זאת לקל וברור יותר לשתף פעולה.

איתן: אילו תגובות מעניינות קיבלת בעקבות האירוע ובמהלך ההכנות לקראתו?

נועה: הארוע עורר תגובות עצומות בכל פורום אליו הגעתי בשבועות שלאחריו. במסיבת עיתונאים בנושא הבחירות להסתדרות והמאבק החברתי ביקש ממני מנהיג איגודי עובדים פלסטיני לדבר על "הנכבה של העובדים" אליה מובילה ממשלת ההפרטות, כהמשך לטקס. סרבתי, לא חשבתי שיש לי זכות לעשות שימוש כזה בנכבה. פעיל זכויות להט"ב אמר שעלי לשנות את שמי בפייסבוק ל"נועה נכבה לוי". הברכות וההתרגשות נבעו מכל מרכזי הפעילות בארץ, יהודים וערבים, מארגונים ותנועות שונות. סטודנטית פלסטינית דתייה ניגשה אליי ולחצה את ידי, וביקשה להודות לנו על ארגון הטקס, שהיה אחת החוויות המשמעותיות שלה במהלך התואר. סטודנטית צעירה בת 18 סיפרה שמעולם לא הגיעה לארוע פוליטי לפני כן, וכי עמדה בטקס ובכתה מהתרגשות. סטודנטים פלסטינים וישראלים פעילים פוליטית התקבצו בקפיטריה של בניין "גילמן" והתחבקו בהתרגשות אחרי הטקס, חיבוק קבוצתי גדול. פעיל יהודי מהקמפוס כתב בפייסבוק: "הזרות היומיומית התפוגגה לנגד עיני אחרי הטקס, בקפיטריה של גילמן, שפתאום שוחררה לה בלי להתכוון, והפכה להיות בית-לרגע; כאילו לשנייה קטנה אחת, התהווה לו מעין בית משותף ליהודים וערבים, עקורים ופליטים, פעילות ופעילים. בית, שלכולם יש את המפתח אליו חקוק על ליבם." התגובות לא איחרו להגיע גם מקמפוסים אחרים – ארוע הנכבה של תא חד"ש באוניברסיטת חיפה בוטל במקום, ארוע הנכבה הסגור של תא חד"ש באוניברסיטת ירושלים הומר בארוע פומבי וציבורי – ובשל בעיות באישורים מזכיר התא זומן לועדת משמעת והארוע פוזר מעט לפני סופו. סטודנטיות מסמינר הקיבוצים פנו אליי כדי להתייעץ לגבי ארוע מקביל, ולבסוף החליטו על שיחה פתוחה בנושא הנכבה. לאחר אינספור התערבויות של הדיקנית בתוכן הארוע, החל מהחלפת שמו ל"תקומה ונכבה – הילכו יחדיו" וכלה בצרוף נציג משרד החינוך לפאנל, האישור לקיום הארוע נשלל שעה ספורה לפני תחילתו, והפאנל התקיים בסופו של דבר בחורשה הסמוכה לסמינר הקיבוצים, בחושך. בעקבות גל המאבקים הקמפוסיאליים הללו סביב הנכבה, שנבעו כולם מהטקס שלנו, הוזמנתי לפגישה בחיפה עם נציגי ארגונים וקבוצות שונים בנושא חופש ביטוי בקמפוס, בעיקר בהקשר של סטודנטים ערבים ופוליטיקה לא ציונית. קבוצה זו, הכוללת נציגים מהאגודה לזכויות האזרח, עדאללה, חיראק – העמותה למען השכלה גבוהה בציבור הערבי, נציג התאחדות הסטודנטים הארצית, ומרצים מאוניברסיטאות שונות, מתכוונת לצאת בפעילות בנושא בקרוב. תגובות לא אחרו להגיע גם מהפוליטיקאים של הימין. ח"כ אלכס מילר, שיזם את חוק זכויות הסטודנט, במסגרתו מוקנה לסטודנטים "חופש להתארגן ולהפגין בכל תחום ונושא", יזם תיקון לחוק הנכבה שיאסור על מימון מוסדות השכלה גבוהה המאפשרים ביטוי ופעילות השוללים את אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, ויאפשר הטלת סנקציות בנושא על ידי ראש המל"ג, שהוא גם שר החינוך, בימינו – גדעון סער. כמובן שהדבר פותח ויכוח על האם ציון הנכבה עולה לכדי אי הכרה באופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, אולם עבורינו, פעילים אנטי ציונים, הדבר חמור לא פחות מהאיסור על ציון יום העצמאות כיום של אבל. בינתיים הצעת חוק זו, שדורשת למעשה לסתום פיותיהם של סטודנטים בתוך האוניברסיטה, עדיין בשלבי חקיקה ראשוניים.

איתן: איך זה היתה לך אישית כל החוויה הזו? פחדים, התרגשות, לחץ, כתיבת תכנים.

נועה: כתיבת התכנים המשותפת היתה חוויה מוצלחת מאוד. בפגישה הראשונה ב"זוכרות" הגענו די בקלות לנוסחה כללית של מבנה הטקס ומה שייאמר על הבמה. אני, בתור אחראית התוכן, נפגשתי עם רולא כדי להכין איתה את התכנים שלה, נפגשתי עם סער וס'אפי כדי לכתוב את הטקסטים של סער, ביניהם ה"יזכור" שזכה לתגובות וציטוטים רבים כל כך, ושוחחתי עם ששת הסטודנטים שעלו לספר את סיפוריהם המשפחתיים מהעקירה של 48' על הבמה, כדי להכין איתם את העדות אותה יקראו בטקס.

איתן: ספרי על כתיבת ה"יזכור" החדש

נועה: הכנת ה"יזכור" היתה מעניינת במיוחד. ישבנו אחרי הפגנת ה-1 במאי בבר במרכז תל אביב, ס'אפי, סער ואני, ובחנו את קטעי ה"יזכור" שמקריאים בטקסי יום הזיכרון ויום השואה. בתחילה, ניסינו להתאים אותם באופן מדוייק, כלומר לשנות את התוכן אך להישאר צמודים מאוד למבנה. אבל נתקענו, הטקסט לא זרם, לא התאים, וההרכבה נראתה מלאכותית. התחלנו בדיון על מה בעצם אנחנו רוצים לזכור, והאם עם ישראל ועם פלסטין באמת זוכרים את אותו הדבר כשהם זוכרים את הנכבה. לאחר מכן סער התחיל להגיד מה חשוב לזכור בעיניו. אני, הממונה על הפרוטוקול, כתבתי את מה שהוא אמר תוך הגבהת השפה לשפה טקסית: "את ההרוגים, את המגורשים מכפריהם, את הנסים על נפשם, שלא ניתן להם לשוב לבתיהם, שהפכו לפליטים בארצם, ובמחנות הפליטים בניכר". לאחר שהקראתי לבנים את השורה הזו, צינור היצירתיות נפתח, והתחלנו בזה אחר זה לומר את המשפטים שהרכיבו את טקסט היזכור המצוטט בכל כלי התקשורת.
"התכנסנו כאן היום, יהודים וערבים, כדי לזכור את האסון הפלסטיני, את הנכבה.
את ההרוגים, את המגורשים מכפריהם, את הנסים על נפשם, שלא ניתן להם לשוב לבתיהם, שהפכו לפליטים בארצם, ובמחנות הפליטים בניכר.ביום זה, אנו מציינים 64 שנים לכאב ולהשתקה, להצמדות לקרקע ולהקרעות מעליה, לאיבוד צלם האנוש, לרמיסת הזכויות של אלה שכאן ושל אלה ששם.530 כפרים פלסטינים נעקרו. חלק מתושביהם גורשו. חלקם נהרגו. חלקם ברחו מאימת ההרג, ולא אפשרו להם לחזור. 95% מאוכלוסיית הערים, ובסך הכול יותר מ 750,000 הפכו לפליטים. בתי הקולנוע נשארו מיותמים. בתי הדפוס הערביים נחרבו. אולמות התאטרון והמועדונים נתרוקנו. מספרי הסיפורים בבתי הקפה נדמו. המרחב הפוליטי והתרבותי במזרח התיכון נקרע ופוצל, ערבית הפכה שפה זרה בארצה. זהו האסון שכונן את מצב המלחמה בו אנו חיים. זהו האסון שנאסר עלינו להכיר בו, שעם השלכותיו לא התמודדנו עד היום. בעקבותיו החלו המשטר הצבאי, הפקעת האדמות, האפליה, הנישול והדיכוי הפוליטי, משטר של שווים ושווים פחות, של אזרחים ואזרחים סוג ב'. ובנוסף לכל אלו, התמלאו מחנות הפליטים. אנחנו מסרבים לשכוח את הפליטים. כבני אדם מוטלת עלינו החובה לזכור ולא לשכוח. כי הסיפורים של כולנו שונים, אך החיים והחירות של כולנו קדושים. יזכור עם ישראל, יזכור עם פלסטין, נזכור, בני האדם."

איתן: וביום הטקס עצמו?

נועה: ביום הטקס ההתרגשות שלי היתה עצומה. הגענו לקמפוס, ופעילי הקאדר היו מפוזרים בכל הקמפוס במטלותיהם השונות: אלה מכינים את התפאורה, אלה מדפיסים את הטקסטים, אלה מתכוננים לחזרה הגנרלית, אלה מחלקים הזמנות לסטודנטים, אלה מדברים עם התקשורת. קומץ הציונים עם דגלי ישראל החל להתאסף שעות לפנינו וקרא קריאות הסתה שגרמו לקהל שלנו לנוע באי נוחות.ברמה האישית הטקס היה מהפעילויות הפוליטיות המוצלחות שהייתי מעורבת בהן. היו לי חששות כבדים שהארוע ידרדר לאלימות, שקורבנותיה יהיו בעיקר הסטודנטים הפלסטינים. ביום שלפני הארוע שיתפתי את דן בחששותי: "אנחנו כאן דוחפים ודוחפים את הארוע הזה, אבל לא אנחנו נהיה אלה שנחטוף מכות אם דברים לא יסתדרו כמצופה". בסופו של דבר בארוע, כאמור, המאבטחים של האוניברסיטה ובעיקר אחראי הבטחון הפנימיים שלנו הפרידו היטב את מפגיני הנגד מאיתנו, ומנעו חיכוך.
אני חושבת שמצד אחד התחלנו כאן מסורת שתמשיך אחרינו על ידי פעילים אחרים, שלא יוותרו למנגנוני ההשתקה. מצד שני עבורי גם אם התחלנו מסורת חשובה חדשה, שמשמרת ומייצרת מחדש את ההתייחסות לנכבה בשיח הישראלי, בפעילות הבאה נצטרך כבר לחשוב על האתגר הבא. כיצד להכניס את זכות השיבה לשיח, את הפליטים, את האדמות. לא בטוח שיום הנכבה הוא הצינור המתאים היחיד לכל התכנים האלה, אבל הוא בהחלט היה בגדר פריצת גדר.

זוכרות ברשת