שינוי המשטר עובר בנקודת האפס שלו, ב-1948
עדי אופיר משיב לאיתן ברונשטיין על חשיבות הפעולה של זוכרות
מאת: עדי אופיר
05/2012
הכלבים נבחו והשיירה עברה

אתה יודע שבתהליכים חברתיים-תרבותיים מסובכים כמו אלה שאנחנו מתנסים בהם אין לאף אחד מונופול על שום דבר ולכל דבר יש כנראה יותר סיבות ממה שאנחנו יכולים לנחש. אבל גם אם מביאים את זה בחשבון, קשה להמעיט בחלקה של זוכרות בשינוי השיח והתודעה בעניין הנכבה. אתם לא יצרתם את התנאים שהפכו את הקול שלכם משמעותי כל כך אבל הייתם שם לספק משהו שהוא יותר משפה וסיפורים. אני חושב שזאת עמדת סובייקט חדשה של שמאל יהודי בישראל (אני לא יודע הרבה על התרומה שלכם לשינוי התודעה בקרב פלסטינים ישראלים, אבל אני בטוח שגם היא משמעותית ביותר). כשאני התחלתי להיות 'פעיל שמאל' ואחר כך 'פעיל שמאל קיצוני' או 'פוסטציוני' העמדה הזאת היתה יכולה להתקיים בלי לעבור דרך 1948. זה לא שלא אמרנו דברים על 48, זה לא שהכחשנו את הנכבה, אלא שהנכבה לא היתה ציר מרכזי והכרחי בעמדת הסובייקט שלנו. בירושלים של סוף שנות השמונים, למשל, הרדיקלים היו אנשי "די לכיבוש" או המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, והם עסקו כמעט רק בהתנגדות לשליטה הישראלית בשטחים שנכבשו ב-67. היום, בקרב רוב פעילי השמאל המתנגדים לכיבוש הגבלה כזאת כמעט בלתי אפשרית. נניח שבטקס יום הזיכרון לנכבה באוניברסיטת ת"א היו 1000 איש, לפחות 600 מהם יהודים. אני מנחש שבשביל כל אחד מהם היחס לנכבה היום הוא כמו סף או מבחן שאותו צריך לעבור כדי להזדהות כ'שמאל', פרספקטיבה שאיתה חושבים, מרחב לשוני ונרטיבי שעל הרקע שלו מבינים את מה שקורה עכשיו. והדבר הזה קרה בזכות עבודת הזיכרון שלכם. אם יש מובן לצירוף הזה, עבודה וזיכרון, אתם מדגימים אותו בצורה האפקטיבית והברורה ביותר.  

אפשר לנסח את זה באופן אחר. אם סימן היכר מרכזי של ההבדל בין שמאל רדיקלי לשמאל 'מתון' או ציוני היה בשנות השמונים והתשעים התמיכה ב'סרבנות שטחים' היום הוא מצוי בעמדה ביחס לשאלת הנכבה. יש לכם אחריות גדולה להתקה הזאת של השיח. המשמעות שלה חורגת ממתן זיהוי לשמאל הרדיקלי. שכן, גם פעילי שמאל שדבקים עדיין בחזון שתי המדינות ומתנגדים להחזרת הפליטים לשטחי 48, מנסחים את תפיסתם אחרי "שעברו דרך" הנכבה. התפיסה שלהם מנוסחת "למרות הנכבה", ובשום אופן לא מתוך התעלמות או הכחשה שלה. השלמה עם תוצאות הנכבה היא עבורם ערובה להבטחת המשטר הישראלי כ"יהודי ודמוקרטי", וזה אומר שהם קושרים את ההעדפה הפוליטית שלהם בשאלה המשטרית ומבינים שהעמדה שלהם כאנשי שמאל מחייבת אותם לגעת בשאלת המשטר ובפצע הפתוח של כינונו. הנכבה איננה רק פרק בסיפור "שלהם" שאין טעם לעסוק בו אלא בעיה המחייבת הכרעה.  

אני חושב ששינוי כזה יכול היה לקרות מפני שהמשטר הישראלי, ומרכיב הכיבוש בתוכו התפתחו באופן כזה שהחזיר אותנו מחדש ל-1948. הכיבוש הפך לצורת שליטה קבועה, ההתפשטות הקולוניאלית גלויה לעין בכל הברוטליות שלה, האפרטהייד דה-פאקטו כמעט מוצהר ולפעמים אפילו מנוסח דה-יורה, והאינטגרציה של המרחב היהודי בשטחים לתוך ישראל כמעט מושלמת. התגובה של השמאל, בעיקר בקרב הצעירים היא משהו מהנוסח: אם הימין רוצה למחוק באופן סופי את חלוקת הארץ, הוא יקבל את זה יחד עם הפשע שליווה את החלוקה ואִפשר אותה. ובנוסח אחר, אם הימין מתעקש על כל הארץ, אנחנו מתעקשים על כל הזמן – כל ההיסטוריה הציונית, לא רק הפרק האחרון שלה מ-1967, היא עכשיו בסימן שאלה. ואתם הייתם שם כדי להציב את 1948 כציר בתפנית הזאת.

השמאל יכול היה לשכוח את הנכבה כל זמן שאנשים היו יכולים לספר לעצמם שהגירוש היה חלק בלתי נמנע ממלחמה ומחיר הכרחי של חלוקת הארץ, וזו חיונית מפני שהיא מבססת את הרוב היהודי בחלק היהודי לטובת המדינה היהודית ומאפשרת את הדמוקרטיות שלה. כדי להגן על המדינה הזאת כיהודית ודמוקרטית היה צריך לפי תפיסת השמאל רק לחלק מחדש את הארץ ולהשאיר מחוץ לסיפור – לסיפור שלנו לפחות – את הפליטים, הם עצמם וההיסטוריה שלהם, והכפרים שלהם והרכוש שלהם, הישראלי לפחות. לכל היותר אפשר להכיר בהם כבעיה של המדינה הפלסטינית. אבל המשחק הזה נגמר. אנשים שעדיין מדברים בשפה הזאת היום מקדימים עכשיו לדיבור שלהם איזו הסתייגות בנוסח 'אני עדיין מאמין ש...', שתפקידה לאותת על כך שהדובר לא מוותר על החלום שלו אבל מודה שהוא כבר לא בטוח שמדובר בתוכנית פוליטית, שהוא מכיר בזה שיש כאן בעיה.  

ההתעסקות בבעיה, פרובלמטיזציה שיש לה קווי מתאר ברורים פחות או יותר, היא ציר מארגן של עמדת סובייקט. פרובלמטיזציה מתנסחת במונחים של מה שאפשר או אי אפשר יותר לומר, מה שצריך לומר, מה שאפשר או אי אפשר יותר  לראות, ומעל הכל מה שכבר אינו מובן מאליו. זה מה שעשיתם לאסון הפלסטיני ב-1948. אבל פרובלמטיזציה היא גם אזור אסטרטגי: בתחום שלה, לפי ההכרעות ביחס למה שעומד על הפרק מתנהלים מאבקי כוח, מעוצבים יחסי כוח, נוצרות בריתות, מתקיים משא ומתן.

בהקשר הזה צריך להבין את תגובת הימין, שהפכה מצדה את הנכבה לסימן ההיכר של "האויב הפנימי" ושמשה כמגבר רב עוצמה לכל מה שעשיתם בזוכרות, בראש וראשונה באמצעות חוק הנכבה. הימין זיהה במהירות ששאלת הנכבה היא בעצם שאלת הלגיטימיות של המשטר הציוני (האינטלקטואלים שלו ידעו את זה כל הזמן).  מכיוון ששאלת המשטר נפתחה מחדש כשאלת הנכבה הימין מגן על המשטר באמצעות התקפה על מי שמציב את שאלת הנכבה. אפשר לזהות כאן כמה מהלכים טקטיים שהם חלק מאסטרטגיה אחת: הכחשה של הסיפור עצמו; זיהוי הסיפור של השמאל עם הסיפור הפלסטיני, כלומר אין מקום ליהודי שמספר מחדש את הביוגרפיה הפרטית והקולקטיבית שלו לאור הכרת הנכבה, מדובר רק באימוץ לא ביקורתי של הסיפור הפלסטיני; הדבקת תווית של בוגד לכל מי שמתעקש על עבודת הזיכרון, קל וחומר על מי שמציב את הנכבה כבעיה של ההווה.

מעבר לכך, ההכחשה המגוכחת, הפאתטית, שלימור לבנת נתנה לה את הביטוי המושלם, הגובות ההיסטריות של המפגינים, ומעל לכל הדיבור הפרדוקכסלי שאומר בבת אחת "לא היה פשע, מי שאומר שהיה פשע בוגד, הלוואי שיהיה פשע, נמחק אתכם באמצעות חזרה על הפשע ('הבאנו נכבה עליכם')" – כל אלה מעידים לדעתי על חרדה עצומה. יש כאן תגובה טראומטית, פסיכוטית, של מי שמרגיש שמשמיטים את הקרקע תחת רגליו ולא מעז להתבונן במה שמאיים עליו, שנמשך לפשע שאותו הוא מכחיש, שלא מסוגל להפוך את החרדה לְפחד שיש לו אובייקט מוגדר ואפשר להתמודד איתו באופן רציונלי. לכן גם, כל זה נהיה יותר יותר מסוכן. בהפגנה הרגשתי שבצד האחד נפער הבור העמוק שהצד השני מוכרח לכסות, לא מסוגל להודות בו, ובסופו של דבר ייפול לתוכו ברעש גדול. והתגובה הזאת של הימין רק מחזקת את האחיזה של הנכבה בשיח של השמאל, מפני שבפעם הראשונה מאז 1967 לשיח של השמאל יש כוח ממשי וההתנגדות שלו לימין אינה רק מחווה מוסרית ואינה משכפלת בעצמה את ההכחשה של הטראומה המכוננת (בנוסח "חברון לא, שיך מוניס כן"). השמאל שמתחיל לדבר נכבה הוא שמאל שחושף את היסוד הגזעני של המשטר הישראלי וכופה התמודדות בשאלות יסוד של המשטר הזה. נדמה עכשיו שהוצאת הנכבה אל המרחב הציבורי מעוררת בימין התנגדות וחרדה גדולות יותר מהפגנות הסולידריות עם פלסטינים בשטחים. אם הרושם הזה נכון, הסיבה לכך היא כנראה שהפגנות הסולידריות עם הפלסטינים בשטחים הן למעשה המשך של הריטואל המוסרי שבו אנחנו תקועים מאז 67 ומבחינת הימין הן כמו נביחת הכלבים שבקושי שומעים כשהשיירה עוברת. הכלבים שנבחו בקמפוס באירוע לציון הנכבה היו של הימין, שמעו אותם בקולי קולות, אבל השיירה שלנו עברה.

זוכרות ברשת