פליטים פלסטינים משתתפים במצעד ביום זכויות האדם בתל אביב
מאת: איתן ברונשטיין. צילום: גלית אלוני
11/2011
נושאים את הפליטים

ב-9/12/2011 התקיים בתל אביב מצעד לציון 63 שנה להכרזת זכויות האדם של האו"ם. ארגונים רבים השתתפו בו והשנה השתתפו בו לראשונה הפליטים הפלסטינים כדי להזכיר שזכות השיבה היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות. חברות זוכרות נשאו עימם תצלומים בגודל אדם שצילם טיירי ברסילון ובהם פליטים פלסטינים שנולדו בכפר ראס אל-אחמר (היום מושב כרם בן זמרה) וגורשו ממנו בנכבה ומאז חיים בלבנון, במחנה עין אל-חלווה. באמצעות שידור ישיר בסקייפ השתתפו במצעד גם פליטים מביירות (לבנון), איידהו (ארה"ב), בית לחם, פריז (צרפת). הנה מה שהם כתבו לנו בעקבות מה שראו.

 

על זכויות אדם ושיבה

שמי רולא עוואד-ראפרטי. אני פרופסור באוניברסיטת איידהו, בה אני מלמדת זכויות אדם, לימודי תרבות ועיצוב מרחב. אני פלסטינית (כן, אני קיימת!) אמריקאית. גדלתי על הנרטיב הפלסטיני בכל יופיו, עושרו, ייסוריו ומורכבותו. נולדתי בפלסטין, כך גם הוריי, ההורים שלהם ושורה ארוכה של אבותיהם לפניהם. אימי, ילידת קוּלַה, גורשה כמו פלסטינים רבים בטיהור האתני ב-1948. היא היתה בת שנה. אבי, יליד טול כרם, כמוני ושם נולד גם אח שלי. ב-1967 חווינו את גורל ההגליה. מאז אנחנו מנושלים וחיים בגלות כפויה מביתנו; מגן העדן הכבוש. מוגלים, עקורים, מנושלים, פליטים, מהגרים או אפילו מומצאים... בחרו אחת מהמילים הללו שמתארות את המצב הקיומי, אך לא את כל התמונה. בעידן של נאורות בתחום זכויות אדם קיים פרדוקס גלובאלי כשמדובר בפלסטינים ובפלסטין. ב-9 בדצמבר 2011 הוצגה אפשרות מדהימה, שבפשטותה ובכנותה קראה תיגר על הפער והדיסוננס לגבי מי שנחשב ראוי לזכויות אדם. זהו סיפורה של החוויה הזו.

מחכה .... מחכה עוד... נזכרת כמה אכזרית יכולה להיות הציפיה. אבל זו אינה המתנת סרק. היא טעונה באנרגיה, מבפנים זיכרונות מטלטלים וחרדות, מבחוץ הכנת התפאורה המושלמת. כמובן, אפשר לומר שאנחנו, כעם, כבר מחכה 63 שנה. ההמתנה היא אכזרית, אבל היא גם ממקדת אותנו ומאפשרת לראות מעבר לאותם רגעים, שעות, ימים, שנים; לדמיין באופן יצירתי ולהתגבר על פחדים ומחסומים. זה משהו שלמדנו, הפלסטינים, בסבלנות ובנחישות רבה.

בתל אביב, במרחק מיילים רבים ואוקיינוסים מפרידים, כבר בוקר של 9 בדצמבר 2011, התחלה של יום מלא ציפיות, פעילות ואנרגיה. כאן זה הפך רק לחצות וחצי. יום שגרתי לכאורה הסתיים עם ציפייה חרדה למפגש מיוחד. ידעתי שזה יגיע בקרוב ורציתי לנקות את הראש, להיות מוכנה לקחת חלק ולהיות עדה למי שנעקרו, שבו ונמצאים בלב הבתים והאדמות; להיות שם באירוע לציון 63 שנה להכרזה האוניברסאלית לזכויות האדם הנצחה (ובאופן מפתיע, זהו גם יום השנה ה-24 של האינתיפאדה הראשונה). חשבתי שאהיה שלווה, אבל זה לא קר. במקום זאת, היה פרץ עצום של אנרגיה, ציפייה, התכוננות, רצון גדול למחוק את מרחק הזמן והמרחב ולהיות שם.

עמדתי לפגוש כמה פליטי ראס אל-אחמר יחד עם חברים מ"זוכרות", כולנו נשתתף במצעד זכויות האדם בתל אביב. אני מהסלון שלי והם, חלקם שם בגופם ןחלקם בזיכרון ועל גבי פוסטרים בגודל אדם, אבל הם היו שם יחד עם נוכחות מוחשית ברחובות העיר. מצאתי את עצמי עורכת את השולחן בסלון עם המקבוק (Macbook ) שלי, דגל פלסטין גדול, כמה צמחים דמויי קקטוס, צעיף פלסטיני שאחי נתן לי, חתיכת מקוּלַה שחברים הפקידו אצלי. תמונות ישנות רבות, חלקן צולמו בפלסטין וחלקן בגולה. באחת שצולמה בטול כרם אבי אימי המנוח שאת ביתו שנהרס בקולה איתרנו ב-2008, אימא (חיה בירדן), דודים (חיים בסעודיה ובירדן), סבתות שכבר מתו, בני דודים של אבי ואני כשהייתי ילדה. משפחה... בני ובנות משפחה שחלקם הלכו לעולמם עם לבבות שבורים, משפחה שחיה כעת עם תקווה וחלומות... אבן שלקחתי משם... פיסה מהבית שלי... פיסה מהמקום אליו אני שייכת... ויחד עם כל אלה ישבנו, חיכינו... אתם מבינים? רציתי שגם הם יהיו עדים איתי, שייקחו חלק בכך, שיצטרפו.

עברו מספר דקות, אולי שעה, אבל זה נדמה להתארך מעבר לגבולות הזמן. לקחתי כוס מים. הרגעים האלה גרמו לי להרגיש יבשה, כמו הקרקע מתחת לרגליהם כאשר הם ברחו כדי לשרוד, נושאים איתם לחם שבצקו לא החמיץ, ריחות של בתיהם וזיכרונות. הנשימה שלי שטחית, המבט שלי רוצה אך מפוחד. הוספתי מצלמה, שיר של מחמוד דרוויש, חוברת "זוכרות את ראס אל אחמר" מהסיור לכפר זה ועל הפרויקט "זיכרון מגשר".

השעה אצלי 00:51. אני מתעסקת בעצבנות עם Google Earth, בודקת שוב את הגדרות הסקייפ שלי, מקווה להיות מסוגלת להציץ אל ההתרחשות. השיחה מגיעה לפתע. אינני מבזבזת זמן, אני רוצה להיות בטוחה שאראה הכל, להבטיח ולהיות, לנצור הכל בליבי. אני יחד עם משפחה וחברים יקרים. זה לוקח כמה רגעים המדיה והמרחק נעלמים ואני שם עם כל הזיכרונות שאיתי. לאחר הברכות וההיכרות עם חלק מהצועדים, האנשים המחופשים לקו-קלוקס-קלאן מטרידים אותי. אני מבינה למה הם שם, אבל התמונה הזו היא משהו שאני לא רוצה לראות או להכיר בו. מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים ראויה להשוואה זו אבל אני מסרבת לקשר את הקו-קלוקס-קלאן לאדם או קבוצה כלשהי. מבחינתי רציתי את השיבה הביתה ומחוץ למפגש קצר זה, היא בהחלט קרתה.

מסתכלת סביב בתוך מסך המחשב שלי ואני רואה פרצופים מוכרים, חברים יקרים, ופנים שרק לפני כמה רגעים ראיתי בחוברת של זוכרות. אני רואה את הפוסטרים בגודל אדם של פליטים פלסטינים שבים הביתה, הם קיימים, הם שם. תחילה אני רואה תמונות שמישהו ערך עומדות שם, אבל אז כל המקום משתנה... הם זזים. אני מסדירה את נשימתי כשאני רואה אותם באמת שם. הדימויים קמים לתחיה. שמחה ממלאת את ליבי ויש בו גם עצב. לרגע חולף, משהו רודף אותי, נשאר איתי, באותו רגע חולף כאשר עיני עוברים על פני הפוסטרים / פנים / אנשים, מאחד למשנהו, חושבת שאולי ראיתי את סבי או אולי את אביו או אמו. אחד מהדמויות מביט לי לתוך הלב, לתוך הנשמה שלי. איני יכולה להסב את מבטי. אני מחזיקה את המבט, כעת הוא שב, זה מזכיר לי את הרבים מדי שכמהים גם כן לשוב. הרגעים חולפים מהר, אני צריכה לעזוב, הם צריכים לעזוב, אינני רוצה שזה יגמר אבל חייבים, לעת עתה. זה ממלא אותי חיוניות ואושר שוב; אני יודעת שנמתין כמה שנצטרך עד לשיבה.

אני מלמדת על ההצהרה האוניברסאלית בדבר זכויות האדם, אני נותנת דוגמאות, אני מראה ומעודדת; אבל תמיד היה פער שבגינו זכויות אלה לא הוחלו על הפלסטינים. היום, 9 בדצמבר 2011, הפער הזה החל להתמלא. יידרש לכך הרבה יותר, אבל עכשיו אני יודעת, יש מציאות שבה זה אפשרי.
נחישות, אומץ, חזון וחמלה הולידו את הרעיון כדי ליזום פרויקט נוסף זה של זוכרות, ועוד אחד ועוד; כדי להמשיך לדחוף, לחשוף, ולהפוך אפשרי.

 

לֵילַה צפתה וכתבה מביירות

לא ציפיתי להשתתף בהפגנה בתל אביב עם פליטים פלסטינים אחרים מלבנון. זה כמעט חלום עבורי להשתתף עם ישראלים ופלסטינים ביחד שדורשים את יישום זכויות האדם שלנו, במיוחד זכות השיבה. למרות שזו היתה השתתפות סמלית היא נתנה לי תקווה נוספת שיום אחד נהיה שם כתוצאה ממאבקנו המשותף לצדק ולזכויות הפליטים. אני מבקשת להודות לכם על שאפשרתם לי ולפליטים אחרים מלבנון הזדמנות להשתתף בפעילות זו. אני מאמינה שעבודה משותפת של פלסטינים ותנועות של יהודים מתקדמים היא תנאי הכרחי לפתרון הקונפליקט שיהיה במדינה דמוקרטית אחת.

 

אינס ב. צפתה וכתבה מפריז

אבי נולד במקום שלא קיים יותר, כפר הרוס שאינך יכול/ה למצוא באף מפה. אבל יש מקום שבו כפרו, כמו כל שאר הכפרים, עדיין קיים. המקומות הללו, הבתים שלהם, האבנים, עדיין חיים בזיכרון הקולקטיבי שלנו. כשאני עוצמת את עיניי אני יכולה לראות כל אבן מכפרו של אבי. אני יכולה לראות את הילדים משחקים בין בתיו, אני יכולה לשמוע את קולותיהם ומבטיהם של תושביו.
בניגוד לאבי אני נולדתי בעיר שעדיין קיימת וקירות בית ילדותי לא הוחרבו. נולדתי במדינה שמאפשרת לי לנסוע למדינות העולם, אפילו לישראל, הגם שאינני ממש רצויה בה.
תודה איתן שהבאת אותנו לתל אביב היום. מאד מרגש אותי לקחת חלק, אפילו אם וירטואלי, במצעד זה. אנחנו מקווים שיום אחד נוכל להיות שם באמת ולחשוב על עתיד, יחדיו.

 

פליטים בבית לחם צפו ממשרדי BADIL וכתבו

אני פליט מדיר אבאן, כפר הרוס במחוז מערב ירושלים. לריבונות פוליטית אין משמעות בעיניי, לצבעי דגל אין משמעות עבורי, חשוב לי רק המקום אליו אני שייך, אליו יש לי זכות לשוב. אני תומך במדינה אחת לכולם, ערבים ויהודים, שיחיו יחד בשוויון זכויות וחובות.

כפליט מעג'ור, כפר המחוז מערב ירושלים, אני שמח לראות אנשים שונים, מדתות והשקפות שונות, תומכים בזכויות הפלסטיניות ואני מקווה שיחד נוכל לפעול לממשן.

אני כותב לכם כפליט ירושלים שאביו ברח מירושלים ב-1948 ומעולם לא ניתן לו לשוב. אני שולח לכם את הסולידריות שלי על שאתם מותירים בעין הציבור את מה שנמצא בלב כל פליט פלסטיני ובלב כל מי שמאמין בשלום אמת המבוסס על צדק. המדיניות האקסקלוסיבית והגזענית של ממשלת ישראל לא תעמוד במבחן הזמן ככל שנמשיך לפעול בסבלנות ובהתמדה לקראת ענייננו המשותף. דור אחרי דור חונכו על הזיכרון של מולדתנו האבודה כשתחושת אי הצדק רק גדלה ככל שישראל מנסה לכפות את תפיסתה הגזענית והקולוניאליסטית על פלסטין. אנחנו דוחים את ההיגיון הזה ורואים בו עלבון לערכים האנושיים של שוויון והגדרה עצמית וגם פשע נורא נגד העם הפלסטיני הנעשה בשם העם היהודי. אנחנו יודעים שזו פבריקציה (רמיה) והפגנות כמו זו שלכם מוכיחות שהסוגיה אינה של לאומיות אלא של כבוד אנושי וצדק. אנו מצדיעים לחברינו היהודים שעומדים כתף לצד כתף במאבק למען עולם ללא אפליה ולמען צדק. על ישראל לדעת שלא נשכח את זכותנו לשוב אבל כן נשכח את הציונות אחרי שנגור עליה ונשליכה לפח האשפה של ההיסטוריה. אנו מקווים שהמהפכות הערביות ועליית תנועות במערב נגד הניצול הקפיטליסטי ילווה בגל חדש של לוחמים למען ענייננו המשותף. במשך זמן רב מידי הפלסטינים סבלו; זמן רב מידי שקרים, תעמולה ואי צדק שררו. הדור החדש יקום מצויד במיומנויות, אינטליגנציה וארגון כדי להביא לקיצה של הפורענות הזו. קדימה לשיבה! קדימה לצדק! קדימה לשוויון, הגינות וחירות! ללא עקרונות אלו אין טעם רב בחיים. ואנחנו רוצים לחיות ואנחנו נחיה ונביס את כל הכוחות הריאקציונרים שעומדים בדרכנו!

אנחנו מצפים לראות את הפליטים הללו, שאתם נושאים את תמונותיהם, שבים במציאות למקומותיהם המקוריים מהם נעקרו והפכו לפליטים או לעקורים פנימיים בגלל הטיהור האתני המתמשך ע"י הפרויקט הציוני הקולוניאלי בפלסטין.

אני עדיין לא פליט אך אהיה בקרוב בגלל הבנייה של חומת האפרטהייד הישראלי שהפקיעה את מרבית אדמותיי והרסה את כל אמצעי הקיום. הנכבה הפלסטינית לא קרתה רק ב-1948 או ב-1967, היא נמשכת.

לתמונות רבות נוספות מאת רייאן רודריק בילר



Human rights march 2011



Human rights march 2011



Human rights march 2011



Human rights march 2011



Human rights march 2011



Human rights march 2011



Human rights march 2011



Human rights march 2011



Human rights march 2011



Human rights march 2011

זוכרות ברשת