הוא היה ביום ההוא ילד
מאת: ע'סאן כנפאני
11/2011
הסופר ע'סאן כנפאני (1936-1972)

הקצף הנוצץ באודם הזריחה שטף את חולות החוף הכסוף. עצי הדקל הכפופים הנידו את ענפיהם העצלים התלויים ברפיון משנת ליל אמש, מגביהים את זרועותיהם הקוצניות לעבר האופק, שם התנשאו חומות עכו מעל הכוחַל האפלולי, לימין הדרך הבאה מחיפה. בעלותו צפונה השקיף כדור השמש הגדול מעבר לגבעות, צובע את צמרות העצים, את המים ואת הדרך בצבע ארגמן, ומסמיק בביישנות של שעת בוקר מוקדמת. אחמד נטל את חליל הקנים מהסל, נשען על המושב בפינת האוטובוס, והחל לנגן מנגינת געגועים פצועה לאהוב נצחי שיכול היה לגור בכל אחד מהכפרים הפזורים ככוכבי ארץ דוממים לאורכו ולרוחבו של הגליל. 

בשעה שהאוטובוס חדר לתוך משבֵי הזריחה, השלימה המנגינה הפצועה את הטבע, וזו בדיוק הייתה הסיבה לכך שהיא לא הפתיעה איש מנוסעי האוטובוס. הם ציפו שהמנגינה תגיח מכל דבר סביבם, וההפתעה הייתה למעשה בתחושת היעדרותה. 

השדות השתרעו ימינה, רוגשים בירוק המוכתם באדום. הגלים המשיכו בניסיונותיהם         האינסופיים לטפס על החול הכסוף. בהוויה הקטנה הזאת, המכותרת במתכת האוטובוס, במנגינה הקודרת, נרקם מעֵין קשר בלתי נשמע ובלתי נראה בין עשרים אנשים שלא החליפו ביניהם מילה במשך כל ימי חייהם זולת ברכת הבוקר ההוא, בעודם מצפים לאוטובוס ברחוב המלך פייסל בחיפה. 

העולם הקטן ההוא היה בְּלִיל פועלים, ששאבם הנמל כשואב אבק שְלוח רסן מכל החורים בגליל, פלאחים ממחוז חיפה שבאו בקשרי חיתון, ומזה זמן  לא היה ביכולתם לנסוע אליו בזיכרונם, גברים ונשים ממחוז צפת, ילד קטן אחד מאֻם אל-פרג' שאמו שלחה אותו לחיפה לראות אם אביו עודנו חי, ועתה הוא חוזר עם תשובה, עורך דין שהתמנה לטפל בתביעה משפטית הנוגעת לאדמה באל-כּאבּרי, והוטל עליו לבדוק אותה לפני ישיבת בית המשפט, אישה שמתכוונת לבקש את ידה של צעירה לִבנה יחידה, סלים ובהם אוכל, פיתות ולחמניות שנאפו בטאבּונים, משחקי ילדים, משרוקיות, מכתבים שתקפו את המצב מזָרים אל זָרים, חליל קנים של נער שבית ספרו נסגר אך לפני יום, ונהג שיודע את הדרך כפי שהוא יודע את אשתו.

מחיפה אל הדרך העולה ומקיפה את המפרץ כקשת, מקום שם נגלים עצי הדקל כפופים ונסוגים במבוכה במאבקם השקט והעיקש עם הרוחות הבאות מהים, מעל נהר א-נעאמין שזורם עצוב ויגע, אך צלול, לתוככי הגלים הסואנים ומשיבם בשלווה עיקשת לאחור. משם מטפס האוטובוס בדרך לעכו, לאל-מנשיה, לא-סמיריה, לאל-מזרעה, לנהרייה, מתעקל מזרחה וצולל לתוך עשרות כפרים. לאורך הדרך הוא מוריד נוסע פה וסל שם, מכתב לאיש המחכה לו ובעל לאישה שלא יכלה לחכות.

אחד האנשים אמר לזה שישב לצדו: "הילד הזה מנגן יפה בחליל", אולם הלה לא ענה והביט דרך החלון, מניח למנגינה לנער אותו כנעֵר כד של חמאה בחִבּוּצָהּ. 

הילד הניח את ראשו בחיקה של הזקנה שישבה לצדו ונרדם. אישה אחרת, שלא הכירה אותו, הביאה איתה פיתה ממולאת בביצים שלוקות ומתובלות וחיכתה שיתעורר כדי לתת לו לאכול. הנהג פיזם לעצמו שיר, שהתמזג עם המנגינה, אודות נער שיש בכוחו להרים הר ולהניח אותו על ביתה של הנערה שאהב אם תהסס לברוח איתו למערה שאין בה דבר זולת מחצלת, לחם, זיתים וחזהו.

עכו מול החלונות. תחילה בית הקברות לימין הדרך בעיקול, אחר-כך תחנה בצד שמאל, ובהמשך בתים הבנויים מאבן ירושלמית תפוחה ככיכר לחם. מאחוריהם שולי "הגן הציבורי" שבו מצהיבים עצי הכינין הגבוהים. מרחוק נגלים קדקודי החומה ומגדליה הבנויים מאבן חוּמה, ועשבים ירוקים מבצבצים מבין סדקיה. מימין בתים חדשים קטנים טובלים בשפע ורדים ארגמניים הנגלים שורה אחר שורה. באופק נראה תל אל-פֻחַ'אר אפוף הדרת כבוד בפסגתו השטוחה ובתחתיתו השלווה הזרועה בקברי חיילים שעיקשותם הורישה להם רק את המוות מבלי שיוכלו לראות דבר מעבר לחומות. משמאל מבנה האבן של המרפאה ושרשרת מוסכים שאינם עוצמים עין לרגע ומשגיחים כל העת על שורות של ערימות גלגלים מתנשאות כחביות מול פתחיהם המוכתמים בשמן, ומכוניות מרוסקות שעליהן מטפסים עשבי בר, והן מחכות שיתקנו אותן או שישקלו אותן או שתאכל אותן החלודה. 

אחד האנשים הסיר את מעילו וכיסה את הילד. איש אחר, סלאח שמו, הוציא מהסל תפוז, קילף אותו והציע אותו קודם כל לשכנו, כפי שמחייבים כללי הנימוס. שני אנשים אחרים שוחחו ביניהם על עונת מסיק הזיתים. אישה בעלת גוף, שעלתה לרגל למכה לפני שנה, סיפרה כיצד פוצצו היהודים ביפו בית יתומים, וכיצד נפוצו גופות הילדים לכל עבר בכניסה לרחוב איסכּנדר עַוַד והתערבבו עם התפוזים שהתגלגלו על הכביש, שכן הפצצה הוטמנה במשאית מלאה תפוזים שהוחנתה בכניסה לחדר המדרגות של בית היתומים. שיח' חובש מצנפת אמר שמי שהורג יתומים, אללה יקטע את ידיו, ושיכולתו של אללה לנקום במקרה שכזה נעלית מכל ספק. 

חמש דקות לפני נהרייה התעורר הילד. השמש יקדה בשמים. אחד האנשים התכונן לרדת מהאוטובוס כשלפתע נראתה בקצה הדרך עגלה עמוסת ירקות רתומה לחמור לבן קטן. החליל נדם, והנהג אמר בקול רם: "מה קורה?" האנשים השקיפו מעל גב המושבים על הדרך. אחמד אמר: "פטרול", אבל סלאח תיקן אותו: "לא, אלה יהודים". החאג'ה אמרה: "יא אללה הרחום". האוטובוס נעצר והנהג כיבה את המנוע. 

"תרדוּ!" אמר חייל לבוש בגד ירוק כהה ובידו תת-מקלע קצר. הוא תחב את ראשו לתוך האוטובוס והסתכל פנימה. הנהג ירד ראשון, אוחז ביד הילד, אחר-כך הורדו הנשים ואחריהן הגיע תורם של הגברים.

תחילה נערך חיפוש מדוקדק על האנשים, אחר-כך פוזרה תכולת הסלים ונפתחו הצרורות הלבנים הקשורים בקפידה. שני החיילים שביצעו את המשימה הודיעו למפקדם, איש שמן ונמוך קומה, חגור אקדח ובידו מקל שחור, שאין נשק בסלים ובצרורות. 

המפקד הנמוך אמר לחייל שעמד לצדו: "תביא את הילד", אחר-כך סימן לאנשיו בקצות אצבעותיו סימן של עיגול, ואלה הזדרזו להעמיד את הגברים ואת הנשים בשורה אחת לצד הדרך. בדיוק מאחוריהם עברה תעלת מים. הוא ספר אותם והכריז בעברית: "חמישה עשר".

המפקד הכה קלות על ירכו במקלו השחור. הילד עמד לצדו, איננו מודע למה קורה סביבו. הוא פסע בצעדים קצרים ותקיפים מול שורת האנשים המצפים בדריכות, ואמר: "זאת מלחמה, ערבים, ואתם, כפי שאתם נוהגים לומר, אמיצי לב, בעוד שאנחנו סתם עכברים. את, בואי הנה".

מאחורי מכונית קטנה הופיעה נערה לבושה מכנסיים קצרים, נושאת על כתפה תת-מקלע. היא עמדה בצדה השני של הדרך, מפשקת את שוקיה החשופות. 

"זאת המנה שלך להיום".

הם נפלו לתעלה. פניהם וכתפיהם שקעו בתוך הבוץ. נערמו הם שם כגוש אחד דחוס שכולו בְּלִיל של דמים. קילוח של דם אדום דלף מתחת לגופותיהם, נקווה בתוך מי התעלה וזרם איתם דרומה. 

האיש השמן הסתובב אל הילד, רכן מעט לעברו ותפס באצבעותיו את אוזנו בגסות. 

"ראית? תזכור את זה טוב, טוב כשתספר את הסיפור".

אחר-כך הזדקף, הכה במקלו השחור על אחוריו של הילד ודחפו קדימה:

"יאללה, קדימה, רוץ הכי מהר שאתה יכול, אני אספור עד עשר, ואם לא תהיה מספיק רחוק אני ארה בך".

לרגע הילד לא האמין לכלום והמשיך לעמוד איתן על האדמה כאחד העצים הנטועים סביבו, מסיט את מבטו ממנו. לסתו התחתונה צנחה וחשפה את שיניו החסרות בין התעלה לבין הנערה בעלת השוקיים החשופות. ברגע הבא ניחתה עליו מכה נוספת מהמקל השחור, והוא הרגיש שהיא פוצעת את בשרו. כל שנותר לו היה לשאת את רגליו ולברוח. למול עיניו נשטפה הדרך בדוק של סחרור, ערפל ובכי. 

למרות זאת, כאשר הגיעו לאוזניו קולות צחוקם הפרוע, נעצר. הוא לא ידע כיצד זה קרה ומדוע, אבל הוא נעצר, שם את ידיו בכיסי מכנסיו, והחל פוסע בצעדים יציבים ושלווים באמצע הדרך מבלי לפנות לאחור. 

ורק בינו לבין עצמו החל סופר לאטו: אחת, שתיים, שלוש...

בּיירות, מאי 1969

הוא היה ביום ההוא ילד: סיפור קצר לע'סאן כנפאני, מתוך ספרו "החולצה הגנובה"   

תרגום לעברית: ברוריה הורוביץ
תאריך תרגום: דצמבר, 2011 

זוכרות ברשת