כ"ט בנובמבר בטבריה – עת לחשבון נפש
מאת: אורית לבנין-דגני
10/2011

לפני כשבועיים התקיים בטבריה, זו השנה השנייה, פסטיבל דונה גרציה. הוא מעמיד את סיפורה של אישה זו כמוקד משיכה לביקור בעיר אשר על שפת הכנרת, כמו מבקש לומר: "יש לנו תכנים בעיר הזו נוסף להיותה עיר של קייט. יש לנו היסטוריה, יש מה לראות כאן". ואכן, המגיעים לנפוש בעיר מבחינים בוודאי בשרידי החומה הדרומית מימי הביניים, מתרשמים מה"מגדל הנטוי" המפורסם מהתמונות, ומתהלכים לאורך הטיילת המשופצת הנושאת את שמו של יגאל אלון.
יש מי שיבקרו ב"חצר היהודים" או בקבר הרמב"ם, אבל באופן כללי יש הרגשה של החמצה. שיש פער עצום בין השפע ההיסטורי לבין הנראות והנגישות שלו, ולכן מובן מדוע אנשי בית דונה גרציה משתדלים כל כך.אז מה קורה כאן, משהו ששום פסטיבל כזה או אחר לא מצליח לפצח? "זה הטבריינים", תגידו לי, "אנשים חמים, אין מה להגיד, אבל מה להם ולהיסטוריה."

האמירה השכיחה הזו הפגישה אותי עם אמירה אחרת לחלוטין על הטבריינים. אמירה ששמעתי כשהייתי בשבת האחרונה בסיור לטבריה של שנת 1948, בתזמון מקרי של שלושה ימים לפני הכ"ט בנובמבר.
סיור בו השתתף עלי אלטברי, שהיה נער באפריל שנה זו, אז גורשו מטבריה כששת אלפי הערבים שהתגוררו בה. הוא אמר לי, בכאב גדול, כשיצאנו מהחצר שעוטפת את מסגד אלעמרי, "אני ממש לא מבין מה קרה ליהודים של טבריה היום. אלה לא היהודים שהיו כאן ב-48. אז, בילדותי, היו יחסים של כבוד בין שלוש הקהילות שאכלסו את העיר העתיקה של טבריה: המוסלמית, הנוצרית והיהודית" .
אני שמעתי שהוא אומר בכך שהיו אלה יחסים בהם לא יכולה להיווצר פגיעה של האחד באחר. בשום אופן. ואכן, גירוש ערביי טבריה היה בעידודם של הבריטים, וגם ההחלטה להרוס את בתי התושבים הערבים על מנת שלא יוכלו לשוב הייתה של צה"ל, לא של יהודי העיר. ולראיה, פורסם כרוז של נשיאות ועד הקהילה שהזהיר את יהודי טבריה שלא לשלוח ידם ברכוש הערבים ובבתיהם כי "יבוא יום והתושבים הערביים ישובו לבתיהם".

סוד המרתף על העיר

המסגד ניצב במרכזה של כיכר משוחזרת, מרוצפת, מוקפת בתי עסק ובתי קפה שאמורים היו לשקוק חיים, אבל הם ריקים, שוממים, שותקים.
הקשבתי לסיפורו המצמרר של אלטברי על המנוסה למשאיות הבריטיות שפינו אותם ועל הידיעה שביתו נהרס.
חוויתי את המחזה כאילו מתרחש לנגד עיני, ושאלתי את עצמי האם הכיכר הזו לא מצליחה לחזור ולהיות כיכר של עיר חיה ונושמת משום שהיא נוצרת סוד נורא. סוד שלא מרפה ממנה. סוד שמרחף מעל טבריה כולה, אודותיו שמעתי גם בעדותה של נואל אלסאלם שהייתה נערה באפריל 48 , התגוררה ברח' הדגים, וגם היא סיפרה בהתרגשות עצומה על החיים המשותפים ואחר כך על היריות ועל המנוסה.
ביתה שלה לא נהרס אז אבל היום הוא כבר לא קיים. היום הוא חנות במדרחוב.

לכן אני תוהה אם חלק מהקושי של טבריה לחשוף את עברה נובע מנטל הסוד הזה שמתעצם דווקא בהיותה עיר של אוכלוסייה שידעה סולידאריות וידעה חיים של קיום משותף, כפי שמעידים עלי אלטברי ונואל אלסאלח שחיו בה.
לפיכך אם ידובר הפרק הזה ויתועד ויונצח יתאפשר לעיר המקסימה הזו לזקוף את ראשה ולחשוף את ההיסטוריה שלה, את כולה. אנחנו, כעמותת "זוכרות", תלינו שלט בטיילת המציין ששמה היה אלבנט עד 1948, שלט שוודאי הוסר כבר, אבל זה הזמן לחשבון נפש ואין כמו היום, הכ"ט בנובמבר, להתחיל בו. זה צודק וזה כדאי, כי לא נצטרך להתאמץ על פסטיבלים כדי לשכנע עד כמה העיר הזו מרתקת.

מקור: http://news.walla.co.il/?w=/2952/1881235/@@/item/printer

זוכרות ברשת