בהעדר דימוי איקוני
אביב גרוס-אלון מדברת עם איתן ברונשטיין על העבודה שלה בזוכרות בכלל ועל התערוכה "לקראת שיבת פליטים פלסטינים" אותה אצרה
מאת: אביב גרוס-אלון ואיתן ברונשטיין
09/2011
כתב החרטומים של שיבת הפליטים הפלסטינים

איתן: איך היה לך לעבוד על התערוכה הזו?

אביב: בעבודה שלי על התערוכה הזו, קיים מתח בין מי שאני, ישראלית בעלת עיניים קולוניאליות, שהן חלק ממני, לבין הרצון לפעולה שמנסה לעשות דה-קולוניזציה לזהות שלי עצמי. זה דומה למצב בו הייתי כשהשתתפתי בסדנא, של ישראלים ופלסטינים, בה ניסינו לתכנן יחד שיבה. אלה פעולות שעושות דה-קולוניזציה.

איתן: למה? באיזה אופן זה עושה לנו דה-קולוניזציה?

אביב: כי זה ניסיון לשחרר את עצמי מהמקום של בעלת האדמה, בעלת הפריבילגיה, בעלת הבית, ולראות את עצמי כמשהו אחר במרחב הזה.

איתן: אז במצב המדומיין של שיבה, כשאת לא כובשת יותר, מה את?

אביב: האפשרות שעולה אצלי היא להיות אזרחית שווה, אולי כחלק ממיעוט ולא מהרוב במדינה. אם חושבים על אסטרטגיות שונות לקדם דה-קולוניזציה, האסטרטגיה שאני בחרתי בה בעצם היותי בזוכרות, היא ליצור תרבות, שפה, פעולות במרחב, שאחת מהן היא תכנון שיבת פליטים פלסטינים.

איתן: את מדמיינת את עצמך בעתיד משוחררת מהיותך קולוניאלית במצב שיש שיבה, ואז את אזרחית שווה, אולי במסגרת מיעוט יהודי במרחב, אבל נדמה לי שכבר בהיותנו עושים את הפעולות הדה-קולוניזטוריות הללו טמון שחרור, כבר בתהליך עצמו.

אביב: אכן, בעצם הפעולה עצמה, למשל בסדנא שקיימנו באיסטנבול יחד עם הפלסטינים, הרגשתי את השחרור הזה. לפתע נוצר מרחב חדש, שפה חדשה, כלים נוספים ולא מוכרים.

איתן: דבריך מעלים לי מחשבה שהמרחבים החדשים האלה, בהם אנחנו מייצרים אפשרויות חדשות, גורמים לכך שהשיבה כבר כאן, היא קורית בעצם הדמיוּן שלנו אותה. נוצר רגע שבו השחרור מהזהות הקולוניאלית קורה בעצם הפעולה הדה-קולוניזטורית עצמה.

אביב: נכון, וכל פעולה כזו מוסיפה לי משהו חדש, נדבך נוסף. חוץ מההתחלה של התהליך, שבו עומדים בפני מעין דלת סגורה של פחד שצריך לחצות. אחרי שפותחים אותה נוצרות אפשרויות מגוונות ומרתקות.

איתן: את מדברת על יצירת שפה חדשה ובהזמנה שעיצבת לתערוכה יש לזה ביטוי, נכון?

אביב: אני מסתכלת לאחור על השנים האחרונות בהן אני בזוכרות ויכולה להשוות בין איך שחשבתי ויזואלית בהתחלה לעומת היום. אחד הרעיונות המובילים בעיצוב הוא ליצור דימוי איקוני. בנושא הנכבה וזכות השיבה יש דימויים איקוניים ידועים שמשתמשים בהם. לפני מספר שנים עשיתי ניסיון ליצור דימוי כזה עבור ההזמנה לכנס שקיימנו בבית ציוני אמריקה על שיבת הפליטים הפלסטינים. כדי לעצב הזמנה לכנס בנושא שיבת פליטים פלסטינים הקושי היה בכך שאין רפרנס חזותי לנושא של שיבת פליטים פלסטינים להתייחס אליו. בחרתי לקחת דימוי של חלוציות ציונית ולעשות לו היפוך. ביקשתי להוסיף לו מוטיב של שיבה וכך להפוך את המשמעות שלו.

איתן: הבחירה שלך לקחת דימוי ציוני היא בגלל שהציונות רואה את עצמה כמגשימה שיבה למולדת?

אביב: לא. חשבתי על הציונות במובן של היפוך או מחיקה של הנכבה. כלומר לא בתור הזדהות עם מרכיב בציונות, אלא כתשובת-נגד לה.

איתן: אז לקחת דימוי ציוני ועשית לו היפוך?

אביב: כן, הוספתי לו מוטיב שבעיניי סימל שיבה של פליטים פלסטינים וכך ביקשתי להפוך את משמעותו של הדימוי המקורי. הבחירה שלי עוררה אצלי הרבה שאלות. אחת היא על הניסיון ליצור דימוי איקוני. האם ניתן לנעול משמעות אחת בדימוי? למדתי מאריאלה אזולאי שלא ניתן למסמר משמעות אחת לדימוי. תהיה נוספת היתה לגבי השימוש בדימוי ציוני מובהק – בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהדימוי שעשיתי נותר אולי בגדר של תגובה לציונות, הוא עדיין נותר במקום הציוני, במקום לנסות להגיע למקום אחר. תהיה אחרת היתה לגבי תהליך העבודה כולו, שבו שואפים לייצר דימוי אחד מושלם. זו פרקטיקה בעיצוב שמקובלת בעולם הפרסום, היא מבקשת ליצור את הפיתוי האולטימטיבי כדי למשוך את הצרכנים. בעיני זהו תהליך סוגר, במקום תהליך פותח מבחינה מחשבתית. מעניין אותי להגיע לתהליך עבודה שיש בו חקירה. במקרה של התערוכה זה מתקשר לרעיון מוביל שמציע אפשרויות שונות לשיבה ולא מבקש להציג פיתרון אחד נכון.

איתן: אז לתערוכה הנוכחית כבר עיצבת משהו אחר שמרובה דימויים קטנים?

אביב: כן, אחת התובנות שהתפתחה מאז היא שאין פתרון אחד נכון לשיבה ושיבה אינה היפוך לנכבה ואינה מחיקה של הזמן שעבר מאז. אחד הדברים החשובים בתערוכה הנוכחית הוא להראות שיש כל מיני אפשרויות של שיבת פליטים פלסטינים. בנוסף לכך, הפעולה של התצוגה עצמה מרחיבה את השיח, את השפה שלנו, ומאפשרת לא/נשים רבים להשתתף ביצירת השפה החדשה. ניסיתי לעצב את ההזמנה כך שתשקף את הרעיון הזה. לקחתי סמלים שזיהיתי במקראות של הפרויקטים התכנוניים השונים בתערוכה ויצרתי מקראה שמורכבת מהסימנים האלה. בעצם ניסיתי להעלות שאלות, יותר מאשר לנסח סלוגן לשיבה.

איתן: למעשה יצרת סוג של לקסיקון שיש בו אבני משחק.

אביב: אני יותר אוהבת את לכנות זאת כתב חרטומים. כי אנחנו מנסים לפתח שיח שלא ממש קיים. המקראה שיצרתי היא מקראה לשפה חדשה שאנחנו מנסים להרחיבה ולשתף בה. נדמה לי שרציתי ליצור מקראה למשהו שלא ממש מבינים, שמבלבלת בהתחלה. כל סימן לעצמו ברור בתוך הקונטקסט של הפרויקט הספציפי ממנו לקוח, אך מה קורה בין כל הסימנים כאשר מניחים אותם אחד ליד השני? מה שקורה בין הסימנים, זה מה שעניין אותי. בעצם, זהו השיח, אני חושבת.  מי שמעיין בפרויקטים עצמם יכול לזהות את הסמלים בהם השתמשתי וכך גם להבין טוב יותר את כתב החרטומים הזה.

איתן: את יודעת, המקראה נראית כמו של קרטוגראפים, מייצרי מפות, או מתכננים שבוראים מרחב, כי אכן השתמשת בה בסימנים רבים מתוך פרויקט מיפוי שכנגד, שבו יצרנו מפה. אבל ניתן לראות בזה שוב את עקבות הקולוניאליות שלנו בהיותנו מבקשים לברוא מרחב, גם אם שונה מזה שיצרו הקולוניאליסטים. אף מעבר לכך, גם במונח שפה חדשה, שאנחנו מנסים ליצור, אני שומע באופן ברור את הפעולה של הציונות שבראה שפה ותרבות חדשות. זה מעניין כי למרות שאנחנו חושבים שאין לנו רפרנס, או תקדים (כשאנחנו מתכננים שיבה), יש לנו רפרנס והוא הציונות הקולוניאלית. גם בניסיון להתגבר על הציונות אנחנו משחזרים חלק מהפרקטיקות שלה.

אביב: נכון, מי זה היה? גדאמר? שאמר שאין לנו כל יכולת לפעול ללא דעות קדומות. ברור שאנחנו לא יכולים להתנתק ממש ממה שאנחנו. זהו בדיוק המתח שעליו דיברתי. בין הרצון להיעשות דה-קולוניאליים לבין חוסר האפשרות הזו עצמה. בדיוק בגלל זה לא רציתי לעשות דימוי של היפוך לציונות. גם לא רציתי לעצב משהו כפי שאני חושבת שפלסטינית היתה מעצבת, כי אני לא פלסטינית וגם לא רוצה להתיימר להיות.

איתן: לאיזה דימוי או עיצוב את מתכוונת? למשל שיראה פלסטינים שבים?

אביב: למשל להשתמש בדימוי מונומנטאלי כמו מסגד שבוקע ממנו אור, שנמצא באחר הפרויקטים בתערוכה. זה לא דימוי "שלי", אני לא פלסטינית. אני דווקא מעדיפה להיות שותפה למשהו. וזה נכון שניתן גם לראות במקראה שעיצבתי כלי שבעלי הכוח יכולים להשתמש בו אבל אני מקווה שישתמשו בהם באופן אזרחי, מתוך אחריות אזרחית. בנוסף לכך, כשמביטים היטב במקראה רואים שהסימנים הללו אינם סימנים רגילים במפות כי הם מצוירים ביד ואינם העתקים גנריים.

איתן: נכון, הם אכן צוירו ביד וגם במקראה שעיצבת הם נותרו כפי שצוירו.

אביב: בגלל זה אני אוהבת את ההשוואה לכתב חרטומים, בהיותו ידני ולא שעתוק טכני. זה אינו פונט מרים שנכתב ע"י פקיד כלשהו.

איתן: אני מבקש ללכת איתך אחורה לזמן בו הצטרפת לזוכרות למרות (אולי בגלל) שגדלת במשפחה הנחשבת לימנית במושגים הישראליים. בראיון הקבלה שאלתי אותך אם תוכלי לעצב הזמנה לכנס על שיבת הפליטים שתכננו בזמנו. תהיתי איך תתמודדי עם זה אישית, כבת למשפחה שרחוקה מהעמדות של זוכרות. האם את יכולה לספר על ההתמודדות הזו שלך?

אביב: גדלתי ביישוב אלפי מנשה, אבי הוא איש צבא והמשפחה אכן ימנית בדעותיה, מי יותר ומי פחות.

איתן: כמה שנים חיית בהתנחלות אלפי מנשה?

אביב: עברנו לשם כשהייתי בת חמש. זה היה יישוב של אנשי קבע. חייתי שם עד שהתגייסתי לצבא. כשהגעתי לזוכרות המחשבה הפוליטית שלי לא היתה מאורגנת. היו לי אינטואיציות שונות אבל לא מסודרות. דווקא בזוכרות גיליתי שהן היו קרובות לחשיבה רדיקאלית. גם אם הביטוי זכות השיבה הפחיד אותי, לא ידעתי מה זה בדיוק אומר ובוודאי לא חשבתי על שיבת פליטים בפועל. יכול להיות שאם מחשבותיי היו יותר מגובשות, כלל לא הייתי מגיעה לזוכרות. בהתחלה כשהייתי בזוכרות ניסיתי להסתיר את זה.

איתן: להסתיר בבית שאת בזוכרות?

אביב: כן. היום אני כבר מרגישה עם זה די בנוח. באיזשהו שלב סיפרתי להוריי כי לא רציתי לשאת מין תחושת אשמה שאני לא מספרת מעין סוד.

איתן: על מה תחושת האשמה?

אביב: שאלה הדעות שלי.

איתן: חשבתי שאשמה על כך שאת עובדת עם מי שנחשבים לבוגדים.

אביב: כן ברור, עוכרי ישראל וכו'. חשתי אשמה על כך שאני מן הסתם מאכזבת אותם. וזאת למרות שבבית לא היה חינוך דוגמטי לכיוון מסוים.

איתן: אבל בטח זה היה מובן מאליו שכולם מיישרים קו עם הלאומיות, הישראליות.

אביב: משהו כזה. כשמישהו היה רוצה לעצבן את ההורים הוא היה שם מדבקות של המפלגה רצ. וכשמישהו הצביע מרצ אימא שלי ממש לא אהבה את זה. אז אפשר להבין שזוכרות נמצאת מעבר לגבולות האפשר, זה לא נתפס בכלל.

איתן: ואיך זה היום? עיצבת הזמנה לתערוכה על תכנון שיבה, הראיון הזה הולך להתפרסם.... האם תראי להם אותו בבית?

אביב: אני לא רצה לספר בבית אבל אני גם לא רוצה להסתיר יותר. עם חלק מהמשפחה אני מדברת יותר על זוכרות ועם חלק פחות. בת דודה אחת אני מזמינה לכאן לעיתים. כשמישהו פותח איתי בשיחה על כך אני משתפת בפתיחות. אני לא מתגוננת, מרגישה בטוחה יותר. אני מקבלת את המשפחה כפי שהיא עם ראיית העולם של כל אחד מהם ומבקשת שיכבדו גם את שלי. היום אני רואה את זה יותר כקושי שלי ללא קשר לאחרים.

איתן: כלומר הקושי שלך בהתמודדות עם הנושאים שאנחנו עוסקים בהם?

אביב: כן, אני לא בטוחה שהנושאים הללו כל כך יאיימו עליהם, כפי שאני חושבת שזה עלול לאיים.
איתן: למה?

אביב: לא בטוחה למה... מצד אחד, כשמישהו שואל אותי אני עונה יותר בביטחון, פחות בהיסוס, ואז אני שמה לב שמאזינים לי ללא מבוכה. מצד שני, כשאני מתבוננת סביבנו על החוקים הנוראיים שהולכים ומתרבים, אני מבינה שאנחנו יותר מנודים, נדחקים אל הקיר.

איתן: מעניין מאד... רוצה להוסיף משהו?

אביב: היה משהו נכון שהערת על כך שלא ניתן לומר שאין רפרנסים לפעולה שלנו אבל....

איתן: כן, ברור שגם אם יש לה רפרנסים, תקדימים, מסורת, הרי שאנחנו בהחלט מבקשים ליצור לפחות סדק, אם לא משבר של ממש במציאות סביבנו. אנחנו לא עוד איזשהו ניואנס שונה בשפה הקיימת, סטייה קלה. במובן מסוים אנחנו בהחלט מבקשים ליצור שפה חדשה. אבל כשאנחנו מדברים על כך עכשיו בקול רם, אני נזכר ביומרה הציונית לברוא עולם חדש, אדם חדש... זה מעלה בי חיוך קל כשאני חושב שיש בנו, בזוכרות, מהיומרה הציונית ההיא. אנחנו תמימים במידה רבה, יש בנו משהו עילג. כמו כשמסתכלים היום על הפעילים בתחילת הציונות ומוצאים אותם מגוחכים ותמימים. יש בזה גם משהו מקסים בעייני, כובש. ההתלהבות הזו ניכרת בך כשאת מדברת על יצירת השפה החדשה. יש בכך משהו הרפתקני.

אביב: נכון. יש את הכרזות הללו של תחילת הציונות שקיבלו השראה מהעיצוב הרוסי, עם המוטיב הכוחני. אז אין לי עניין לעשות משהו דומה לזה (צוחקת).

איתן: למה החלטת לעצב את חלל התערוכה עם שולחן עגול גדול במרכזה ועליה הפרויקטים?

אביב: מהתחלה ידעתי שיהיה משהו עגול בתערוכה. פשוט ככה, ידעתי. מבחינת החומרים בתערוכה, הלב הוא חמישה הפרויקטים התכנוניים. בחרתי להציבם על השולחן העגול בתוך תיקיות גדולות. היה לי חשוב שהפרויקטים יהיו סמוכים זה לזה.  בדומה ללשון, שבה הסמיכות בין המילים היא שיוצרת את המשמעות. צורת התצוגה הזאת, מחזקת בעיני את הרעיון של קידום של שיח פתוח, לעומת קידום פיתרון אחד נכון. דמיינתי א/נשים שיישבו אחת ליד השנייה ויעיינו בתיקיות, יעשו בלגן, יעברו מפרויקט אחד לאחר, יוכלו לשוחח עם מי שיושבת לצידם.

איתן: ויש גם חומרים נוספים, מסביב...

אביב: בסדק 6 – אשר התערוכה מבוססת עליו – היו עוד חומרים טקסטואליים העוסקים בשיבת פליטים פלסטינים. לא רציתי לוותר עליהם. במחשבה המעגלית, החומרים הללו הם המעגל העוטף את התוצרים התכנוניים. החומרים הללו מאירים ומעירים על הגישה התכנונית מזוויות אחרות וכך נותנים עומק וקונטקסט. את החומרים הללו הנחנו בתוך מגירות התלויות על הקירות מסביב לשולחן. בין המגירות, ישנם 5 פוסטרים המייצגים כל פרויקט עם פסקה עם הסבר קצר על כל פרויקט. התערוכה כולה מוצגת בשלוש שפות: ערבית, עברית ואנגלית, כי ברור לנו שהשיח על השיבה לא יכול להתקיים רק בין ישראלים דוברי עברית. בנוסף, מוצגים בתערוכה שני ווידאו. באחד ראיינו ברחובות יפו א/נשים על דעתם לגבי שיבת פליטי יפו. השני הופק במיוחד לתערוכה ובו ראיינו פליטות מיאפא הגרות במחנה פליטים בלאטה בשכם, וביקשנו שינסו לדמיין את שיבתן/ם ליאפא. התוצאה מעניינת ולא יצרה מעין תמונת ראי כפי שקצת חששתי שיקרה. שני הוידיאו, מצגת הרקע, ולוח התגובות למבקרי התערוכה, הם מעגל נוסף בתערוכה. יש בו הד חיצוני יותר לפרויקט עצמו העוסק בשיבה. יחד עם זאת הוא מהותי לכל השיח הזה ולקידומו.

זוכרות ברשת