למה לחטט בפצע הזה?
הבניית זהות ישראלית מתוך הכרה בנכבה
מאת: אפרת אבן צור
09/2011
11 קבוצות לימוד, 400 אנשי חינוך, פורום משפטי לארץ ישראל אחד. מי עדיין לא נחשפו לערכה?

בכל אחת מארבע השנים שבהן הנחתי קבוצות לימוד לישראלים על הנכבה, בשעות שלפני המפגש הראשון, חלפה בראשי אותה מחשבה: למה בעצם שמישהו ירצה לבוא? הרי רוב הישראלים סביבי מזהים את עצם הדיון על הנושא כאִיום על היכולת לחשוב על קיום יהודי כאן, במקום שבו נולדו – אז למה שירצו לחטט בפצע כזה? ומי שלא רוצה לדעת ודאי לא תגיע לקבוצה שמוקדשת ללימוד ארוך טווח של היבטים שונים של הנכבה הפלסטינית. האנשים שבכל זאת ירצו לגלות עניין בנושא, חשבתי לעצמי, כבר בטח יודעים המון גם ככה; כי הרי איך מי שלא מתאמצת-לא-לדעת יכלה שלא לשמוע עד היום על המוני הכפרים והשכונות שנחרבו, על מאות אלפי הפליטים שהפכו למיליונים ושמקובצים עד היום במחנות, על היערות שנטעו כדי לכסות את השרידים, על שיחי הצבר המסגירים אותם. דמיינתי את המשתתפים החדשים יושבים במפגש הראשון כשעל פניהם הבעה שאומרת "ספרי לנו משהו חדש...".
ואז הייתה מתאספת הקבוצה, וכל אחד ואחת סיפרה למה באה: "תמיד ידעתי שמשהו קרה ב-48', אבל איכשהו כל השנים האלה לא יצא לי להתעמק בזה, וחשבתי שהגיע הזמן".  "אני פעיל ותיק למען החזרת שטחים, ובשלב מסוים הבנתי שאולי זה רק חלק מהתמונה". "לפני שנתיים נפגשתי לראשונה עם חברה פלסטינית, ואחרי השיחה הראשונה איתה על הנכבה הבנתי שהסתירו ממני משהו מאוד רציני, שאני חייבת לברר". "כבר כמה שנים שאני אומר לעצמי שאני חייב לבדוק מה הסיפור של הבית שגדלתי בו, של השכונה שלי".
כשהבנתי כבר שכֵּן – התאספו כאן בחדר כמה וכמה אנשים ונשים שלמדו סיפור מאוד מסוים על 48', שמעו שקיים סיפור אחר, ורוצים לחקור אותו – או אז הגיע הגל השני של הספקות: בכל פעם נראה היה לי שאצל רוב הנוכחים מקוננת בעצם תשוקה לידע סגור וברור, לתשובות נחרצות שיאפשרו להם להיות בטוחים ויסייעו להם לענות על שאלות מאתגרות. עכשיו, אחרי שגילו שאני פסיכולוגית יותר מאשר היסטוריונית, אחרי ששמעו ממני שחלק משמעותי מתהליך הלימוד על הנכבה מוקדש להתבוננות על המשמעויות הרגשיות של לימוד כזה ועל ההשלכות שלו על הזהות, הם בטח לא יחזרו למפגש השני, חשבתי.
אבל הם חזרו. לא כולם. אבל בכל אחת מהשנים נוצרה קבוצה שהתמידה ונפגשה במשך לא מעט חודשים. אנשים ונשים בגילאים שונים, יהודים-ישראלים, לרוב צעירים אבל לא רק, לרוב אשכנזים אבל לא רק, לרוב שמאלנים אבל לא רק. היו מי שאכן באו עם ידע רב על הנושא ובכל זאת מצאו חידוש בלימוד המשותף (אולי בידע הנוסף שהוצע, אולי במושגים התיאורטיים, אולי בחוויה של להבין יחד עם קבוצה מה אנחנו עושים עם המידע הזה, מה הוא עושה לנו). היו מי שכמעט בכל מפגש גילו עובדות ורעיונות מרתקים, מרעישים, עצובים.
ותמיד היה גם מתח, כי ההתמקמות של כל אחד מאיתנו, כיהודים ישראלים, מול הנושא של הנכבה היא לא פשוטה. הרי לא מדובר רק בעבר, בזיכרון של סיפור היסטורי: אנחנו וסביבתנו ממשיכים לייצר יום-יום את הנכבה ולספוג כל העת את ההתכחשות לה. המטענים שמלווים למידה כזאת, למידה על עוולות גדולות שעומדות בבסיס קיומנו פה, הם עוצמתיים מאוד. האשמה שמתעוררת מתורגמת לעתים לצורך להתנכר לקבוצה, לשדר עליונות על אחרים בה או ריחוק מהם. החרדה שמתעוררת מתבטאת לפעמים בתחושה של מותקפוּת ובצורך להתקיף. אלו הן תחושות שמורגשות היטב בקבוצה, ושגם דרכן הקבוצה עוברת.
במפגשים בסוף התהליך מתפשטת לרוב כבר תחושת רווחה – דיברנו על הנכבה ושרדנו את זה. פתאום לדבר על הנכבה נשמע הרבה פחות מאיים. פתאום אפשר אפילו לדבר על זכות השיבה בלי להשתנק ולהיבהל. אבל גם נימה של חוסר אונים מייאש עולה לה לרוב בסוף התהליך: כזה מאמץ נפשי השקענו, והכול נשאר אותו דבר (אם לא החמיר)! ואיך בכלל אפשר לתרגם את התובנות שרכשנו לפעילות קונסטרוקטיבית למען שינוי?
שאלה טובה. אני עדיין שואלת אותה. ואני רוצה להאמין ששינוי אפשרי וחושבת שהוא ייתכן רק בתנאי שנאמץ מבט אחר, מפוכח, על העבר וההווה. לדבר על הנכבה בעברית, מתוך ההיסטוריה ומתוך הזהות של יהודים-ישראלים, לא יכולה להיות הדרך היחידה לעשות זאת; אבל החוויה של הנחיית קבוצות לימוד של זוכרות בשנים האחרונות נתנה לי להרגיש שזאת אחת הדרכים החשובות.

 

ניו יורק, 23/10/2011.
אפרת אבן צור חברת עמותת זוכרות, הנחתה קבוצות למידה על הנכבה בשנים 2007-2011.
נמשכת ההרשמה למחזור הבא של קבוצות הלימוד על הנכבה.

זוכרות ברשת