מידע על רמלה
מאת: זוכרות
11/2004

רמלה נוסדה בין השנים 712-717, בידי מושל פלסטין, שהתמנה מאוחר יותר לח'ליפה, סולימאן אבן עבד אלמלכ. היא העיר היחידה שבנו המוסלמים בפלסטין לאחר כיבושה . בשונה מערים אחרות שקמו במאות ה-7 וה-8 בעקבות הכיבושים האסלאמיים בעיראק, במצרים ובצפון אפריקה, אשר יועדו בעיקר למטרות צבאיות (ערי מגן), תוכננה רמלה מלכתחילה להיות בירת המינהל של מחוז (ג'ונד) פלסטין, במקום קיסריה שמלאה תפקיד זה בסוף התקופה הרומית. מושל פלסטין, סולימאן אחי הח'ליפה וליד, החליט להקים עיר מנהל, ותכנן אותה כעיר מסחר ותעשיה. את מקומה בחר על דרך הים ההיסטורית, על החולות שמדרום ללוד, ומכאן שמה- "רמל" - חול בערבית. במקורות יהודיים שמה מתורגם לעברית- "חולה", "חולות" או "חולת המחוז".

סולימאן אבן עבדאלמאלכ, שב 715 היה לח'ליפה, ביקש למהר ולהפוך את רמלה לעיר חשובה. הוא בנה בה בית מלאכה ממשלתי לצביעה, והצליח למשוך צבעים ובעלי מלאכה נוספים שפיתחו בה את התעשייה. הוא בנה בה ארמון למערכת המינהל, מסגד מפואר, וכנראה גם חומה. למתיישבים הוקצו חלקות אדמה לבנייה, והעיר הייתה פתוחה בפני כל מתיישב, ללא הבדל דת ומוצא. בבורות שנחפרו בתחומי העיר נמצאו מים מלוחים, ולכן משך הח'ליפה מים ממעיינות שממזרח לתל גזר, כ 10 ק"מ ממזרח לעיר.

יורשי הח'ליפה סולימאן המשיכו לשקוד על פיתוח רמלה. ב 720 הוקמה בה מטבעה, ומדי שנה הקציבה המדינה כסף רב לטיפול במפעל המים של העיר. החליף הישאם (724-743) הקים צריח למסגד וחיזק את חומת העיר, והח'ליפה הארון אל ראשיד (786-809) הקים ברמלה את ביר אל עזיזיה- בריכת קשתות תת קרקעית גדולה, שניזונה ממי המעיינות שהועברו מסביבות תל גזר. מקורות ערביים מהמאה העשירית מתארים את רמלה כאחת הערים המשגשגות ביותר בסוריה[IB3] . שטחה היה כ 2.6 קמ"ר, היא הייתה מוקפת בוסתנים, ושווקיה ששקקו מסחר, נפרשו כמניפה מן המסגד המפואר שבמרכזה. לצד המעורבות השלטונית תרם לשגשוגה של רמלה גם מיקומה על דרך הים.

בשנת 969 השתלטו הפאטמים את רמלה, ובימיהם ירדה העיר בחשיבותה. היא נפגעה פעמיים מרעידות אדמה ב 1033 וב 1067, ובשנת 1071 נכבשה על ידי הסלג'וקים, שביצעו טבח בתושבי העיר שהצטרפו למרד נגדם. בשנת 1099 נכבשה רמלה על ידי הצלבנים, ותושביה ברחו ממנה. יפו ורמלה היו שתי הערים הראשונות שכבשו הצלבנים בפלסטין. לאחר כיבושה של ירושלים איפשרה השליטה בה לצלבנים ליצור קשר בין ירושלים לים. ב-1102 הצליחו הפאטמים להשתלט על העיר ולהחזיק בה לתקופה קצרה בלבד, ובשנת 1187 כבש צלאח א-דין את העיר, והחזיק בה למשך חמש שנים עד שאיבד אותה לטובת ריצ'רד לב הארי, בהסכם שנחתם בין השניים וסיים את מסע הצלב השלישי.

ב-1268 כבשו הממלוכים, בראשות הסולטן ביברס את העיר, ובתקופתו שבה העיר ופרחה. ביברס בנה בעיר את המסגד הלבן, מתחם מרובע ענק שכלל מסגד, חצר גדולה, מערכת תת קרקעית לאגירת מים, וצריח מפואר בעל מבנה מרובע בגובה 30 מטר. בסוף תקופת השלטון הממלוכי שוב ירדה רמלה מגדולתה. ב-1481 תקפו את העיר שבטים בדואים, ששדדו אותה והעלו אותה באש. ב-1546 שוב נהרסה העיר כליל ברעש אדמה. בתקופה העות'מאנית ירדה רמלה ממעמד של עיר מחוז לעיר נפה במחוז עזה. במהלך תקופה זו שימשה העיר תחנה לעולי רגל בציר יפו - ירושלים, ובמאה ה 17 הייתה גם תחנת ביניים לשיירות המסחר שנעו בין מצרים לדמשק, ואף התקיים בה יריד שבועי. ב-1799 קבע בה נפולאון את מטהו וממנה יצא למתקפה על יפו.

ב- 1945 היה שטחה העירוני של רמלה 1769 דונם. שטח המחוז היה כ 930 קמ"ר.

מספר תושבי המחוז גדל במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים לפי הפירוט הבא:

טבלת מספר תושבים במחוז*

שנה

אוכלוסייה

ערבים

יהודים

1922

49,075

45,149

3926

1931

70,579

-

-

1945

127,270

97,998

29,272

הגידולים העיקריים:

בין 1922-1945 ניטעו במחוז רמלה 3663 דונם של פרי הדר (מתוכם 18 בלבד על ידי ציונים) ו7420 דונם של עצי זית.

טבלת מספר תושבים בעיר*

שנה

תושבים

מוסלמים

נוצרים

יהודים

1922

7312

5837

1440

35

1931

10,347

8156

2184

5

1945

15,160

11,900

3260

-

1947

16,380

-

-

-

1949

1536

400

-

-

 בתי ספר:

1. ביה"ס התיכון לבנים, שלמדו בו 890 תלמידים בשנת 1947-1948. סגל ביה"ס מנה 24 מורים, והייתה בו ספריה עם 2406 ספרים. העיריה העניקה לביה"ס שטח של 25 דונם ממזרח לעיר, דרומית לנבי סאליח.

2. ביה"ס לבנות, יסודי ותיכוני חלקי. בשנת 1947-1948 למדו בו 473 תלמידות, ולימדו 13 מורים. ספריית בית הספר כללה 1120 ספרים.

3. בוסתן רמלה, בי"ס מעורב לגילאים הנמוכים, עד כיתה א'. ב 1948 למדו בו 145 בנים ו 165 בנות. לימדו 6 מורים.

4. גן חובה שלמדו בו כ 100 תלמידים.

5. אלעבאסיה, בי"ס איסלאמי עם 166 תלמידים בשנת 1946.

6. בי"ס טרה סנטה הלטיני.

7. בי"ס אל ענאיה אלוטניה.

כיבוש רמלה ב 48

ב 1948 ישבה רמלה על צומת הדרכים הראשי במרכז הארץ שבו נפגשו כביש יפו- ירושלים והכביש הפנימי המחבר את צפון הארץ עם דרומה. לוד, במרחק שלושה ק"מ צפונה, הייתה צומת הרכבות הראשי של פלסטין/ א"י. שתי הערים היו בתחום המדינה הערבית לפי החלטת החלוקה, וחשיבותן הייתה, בין השאר, בקירבתן ליפו שהייתה אמורה להישאר מובלעת ערבית בשטח המדינה היהודית (גולן, 2001). החל בדצמבר 1947 החלו חילופי אש ברמלה, כשכוחות יהודיים תקפו את העיר מספר פעמים בחודשים הראשונים של 1948. ב 18.2.48 הטמין מחבל יהודי פצצה בשוק של רמלה, שגרמה למותם של שבעה ולפציעתם של 45, רבים מתוכם נשים וילדים.

באפריל 1948 התקרבה המלחמה לרמלה, לאחר שבקרבות שהתחוללו מאז דצמבר 1947, כבש ארגון ה"הגנה" את הכפרים חירייה, סקיא ויאזור. כיבוש זה העצים את הפחדים של אוכלוסיית הכפרים באזור, ותרם לעזיבתה של חלק מאוכלוסיית הכפרים בית דג'ן ויהודייה, אשר נכבשו במחצית הראשונה של חודש מאי. באפריל 1948 החלו הכוחות היהודיים בתוכנית צבאית משולבת- תוכנית ד', שבמסגרתה הוטל על חטיבת "גבעתי" להטיל מצור על הערים לוד ורמלה. ב-13 במאי תקף כוח של ארגון האצ"ל את רמלה, אך הוא נהדף על ידי הכוח הערבי במקום, ולא הצליח לכבוש את העיר או חלקים ממנה. עם זאת הדעת נותנת שהייתה להתקפות אלו השפעה מצטברת על האוכלוסייה האזרחית, שכן ההתקפות לוו בהפגזת מרגמות על שכונותיה של העיר. למצוקת האוכלוסייה האזרחית התווספה מצוקה כלכלית, עקב מחסור במזון, שהביא לעליית מחירים של מוצרים רבים, ולדלדול אמצעי הקיום של רבים מתושבי העיירה בשל הניתוק ממקורות פרנסה. חמור ביותר היה המצב בקרב הפליטים שהצטופפו בשטחה, מרביתם מיפו ומסביבתה, שנשארו בחוסר כל (גולן, 2001).

כיבושן של רמלה ולוד, וכן של לטרון ורמאללה, היו מטרותיו העיקריות של מבצע 'דני' שהחל עם חידוש הקרבות ב 9 ביולי, כשהסתיימה ההפוגה הראשונה (גולן, 2001). בליל ה 9 ביולי הופגזה רמלה, ועם בוקר החלו כוחות יהודיים להתקדם לעברה מצפון מערב. בכיוון השני, ממזרח לעיר איפשרו כוחות יהודיים אחרים לתושבים שעזבו את העיר להמשיך מזרחה. מתחקור הפליטים למדו מפקדי הכוחות שהאוכלוסייה על סף התמוטטות. בלילה של ה-10 ביולי הופצצו לוד ורמלה מהיבשה ומהאויר, ובבוקר ה-11 נעשה ניסיון נוסף לכבוש את העיר, שגם הוא נכשל. למחרת, ב-12 ביולי התמוטט מערך הכוחות המגינים, ונכבדיה חתמו על הסכם כניעה. בהמשך אותו יום נכבשה גם לוד, ולאחר כיבושה התקבלה החלטה בפיקוד הישראלי, בהתייעצות עם ראש הממשלה דוד בן גוריון, לגרש את ערביי לוד ורמלה.

על כיבושה של רמלה כתב יצחק רבין, שהיה מפקד הכוח שכבש את העיר:

" לאחר כיבוש לוד ורמלה... מה נעשה עם 50,000 תושביהן של שתי הערים... אפילו לבן גוריון לא הייתה תשובה... בזמן הדיון במטה הצבאי, הוא (בן גוריון) נותר שקט, כפי שהיה מנהגו במצבים כאלו. מובן שלא יכולנו להשאיר אוכלוסייה חמושה ועוינת בעורפנו, היכן שהייתה לה אפשרות לסכן את קווי האספקה (לחיילים) שנעו מזרחה... בן גוריון היה חוזר על השאלה: מה ייעשה עם האוכלוסייה?, בעודו מזיז את כף ידו בתנועה שאמרה: גרשו אותם.... 'לגרש' הוא ביטוי קשה... מבחינה פסיכולוגית זו הייתה אחת הפעולות הקשות שביצענו." (Kurzman, 1998)

שבויים פלסטינים ברמלה

בעקבות הגירוש כתב יגאל אלון:

"הגירוש חסם את דרכי ההתקדמות של הלגיון הירדני, והטיל על הכלכלה הערבית עול פרנסתן של 45,000 נפשות נוספות.. מעבר לכך, בריחתם של עשרות אלפים, תגרום ללא ספק דמורליזציה בכל מקום אליו יגיעו הפליטים. לניצחון תהיינה השלכות בתחומים נוספים." (Morris, 1987).

ב 14 ביולי גורשו תושביה של רמלה. מבין 17,000 תושבי העיר הותר רק ל-400 להישאר. לאחר הגירוש נותרו בשתי הערים יחדיו כאלפיים תושבים ערבים. לצד מידע זה היו הערכות שונות למספר התושבים שהיו ברמלה ערב כיבושה, שכן רבים מפליטי הסביבה היגרו לעיר בראשית 1948, ואחרים עזבו אותה כשהחלו הקרבות על העיר עצמה. על פי הערכתו של עבדאללה א-תל, התגוררו ברמלה ובלוד כ 70,000 תושבים ערב כיבושן, אוכלוסייה שכללה מקומיים ופליטים. על פי הערכת שר המיעוטים בממשלת ישראל, בכור שטרית, נשארו ברמלה ערב הכיבוש בין 10,000 ל-12,000 תושבים מכיוון שרבים עזבו בשלושת הימים הראשונים של הקרבות. ייתכן שההבדל הגדול בין ההערכות נובע מהזמן השונה שבו הן נערכו.

ריכוז גברים ברמלה לאחר כיבושה

ההיסטוריון עארף אלעארף טוען שבמהלך הגירוש וההגירה הכפויה מזרחה מתו כ-400 תושבים מרעב, צמא ותשישות. בני מוריס כותב:

"כל הישראלים שהיו עדים לאירועים הסכימו שהגירוש , בחום של יולי, היה רצף מתמשך של סבל לפליטים... חייל אחד.. זכר במיוחד את הצמא והרעב של הפליטים בדרכים, ואת העובדה שילדים הלכו לאיבוד בבלגאן, ושילד אחד נפל לבאר וטבע, כשהמבוגרים רבו על שאיבת מים מבאר. חייל אחר זכר את העקבות של טורי הפליטים, שכללו תחילה רכוש וריהוט שהושאר, ובסוף גופות של גברים, נשים וילדים מפוזרים לאורך הדרך." לא רק השמש הקופחת גרמה למותם של פליטים. חלקם נרצחו על ידי חיילים שחיפשו דברי ערך, והפשיטו פליטים תוך כדי החיפוש. פליט אחד זוכר: "שניים מחברי נרצחו בדם קר. האחד נשא תיבה שחשבו שיש בה כסף והאחר כרית שחשבו שיש בה דברי ערך. חבר שלי התנגד לחיפוש ונורה לפני עיני. היו לו 400 לירות בכיס."*

לאחר הגירוש החלה הביזה. ההיסטוריון שמחה פלאפן מתאר:

"בהיעדרה של האוכלוסייה, החלו החיילים הישראלים לבזוז את שתי הערים בעוצמה כזו שהקצינים לא יכלו למנוע או לשלוט עליה... אפילו חיילי הפלמ"ח, שרובם היו בני קיבוצים, הצטרפו, גונבים ציוד מכני וחקלאי. בסך הכל העמיסו החיילים הישראלים משאיות רבות של רכוש פלסטיני, כולל מפעלי כפתורים, נקניקים, משקאות קלים, מפעל לייצור פסטה, תכולת חנויות ובתי מלאכה רבים"*

תושבי רמלה מועלים על אוטובוס

כמו במרחב הערבי שצורף לתחומי ת"א-יפו, לא עבר זמן רב למן הכיבוש ועד שהוחל יישובן מחדש של רמלה ולוד ביהודים (גולן, 2001). באוגוסט 1948 פנתה מחלקת הקליטה של הסוכנות למשרד הביטחון לאפשר את אכלוסה של רמלה בעולים. מחלקת הקליטה ביקשה שתופסקנה פעולות פירוק התשתית הכלכלית ברמלה כדי שלא ייפגעו מקורות פרנסה פוטנציאלים לאוכלוסיה של 5000 משפחות שביקשה לשכן בעיירה. בן גוריון תמך באישור הבקשה, אך שרת וקפלן התנגדו, נוכח המגעים לקרא הסדר שלום שנוהלו באותה עת עם המלך עבדאללה, שדרש שפליטים פלסטינים ייושבו בשתי העיירות.

בה בעת הוחל עיבוד השטחים החקלאיים הנרחבים שבתחומיהן של שתי העיירות. היקף השטח החקלאי שבתחומי רמלה היה כ 39,000 דונם, והתושבים נהגו לגדל עליו תבואות חורף וקיץ, וכן היו בו בוסתני פרי, בעיקר זיתים והדרים. הפעולות הראשונות שנעשו היו מסיק זיתים וקציר תבואות הקיץ. היקפן הנרחב של העבודות נועד הן להגביר את מלאי המזון במדינה בעת מלחמה, והן לספק עבודה לתושבים הערבים שנשארו בלוד וברמלה, לפועלים יהודים חסרי עבודה באזור, ולערבים מהגליל שהובאו לשם כך במיוחד.

חודשיים לאחר כיבוש רמלה אישר בן גוריון לשכן מהגרים יהודים ברמלה (גולן, 2001). ב 5 בנובמבר, לאחר אישור הממשלה, נדרשה הסוכנות לדאוג לאספקת השירותים המוניציפלים. עובדי מחלקת הקליטה העריכו שניתן יהיה לאכלס את העיר במהירות בזכות מצבם הטוב של הבניינים בעיר. ראשוני המהגרים שוכנו ברמלה ב-14 בנובמבר, ובפברואר 1949 התגוררו כבר בעיר כ 1700 משפחות יהודיות, שמנו כ 6000 נפש.

קיימים מספר מקורות על הרכוש שנותר ברמלה לאחר הנכבה (גולן, 2001). לפי נתוני האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממרץ 1949, היו ברמלה ובלוד 2892 מבנים. לפי הסוכנות היו ברמלה עצמה 3800 יחידות דיור. ייתכן שחלק מהפער נובע מהתייחסות למבנים במקור אחד ולחדרים במקור אחר, כפי שניתן ללמוד מדיווח של ההסתדרות הכללית באוקטובר 1949, על קיומם של 2980 חדרים ברמלה. חלוקת הסמכויות בין המעורבים באכלוס הייתה כדלקמן: קביעת אזורי האכלוס בעיירות, קצב האכלוס וקביעת שימושי קרקע שונים הייתה בידי המושל הצבאי. הבעלות על המבנים הייתה בידי האפוטרופוס, וחלוקת הדירות לעולים הלכה למעשה, הייתה בידי הסוכנות היהודית. הבעיה החמורה הראשונה איתה התמודדו הראשויות הייתה מחסור במקומות לשיכון שהחל מסתמן בראשית 1949. צעד אחד שנעשה כדי לפתור בעיה זו היה צמצום השטח שבו התגוררו הערבים ברמלה.

משהחלו המהגרים להשתכן ברמלה, נקבע כי פקידי מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית ישמשו בתפקיד הרשות המוניציפלית שלהם, ואילו הממשל הצבאי יהיה הרשות המוניציפלית שתטפל בעניני האוכלוסייה הערבית. בגלל שמחלקת הקליטה התקשתה לעמוד במשימה זו, החלו פקידי הממשל הצבאי לטפל בכל האוכלוסייה החל מדצמבר 1948.

----------------------

מקורות

Kurzman Dan, 1998, Soldier of peace: The life of Yizhak Rabin 1922-1995, New York: HarperCollins.

גולן ארנון, 2001, שינוי מרחבי-תוצאת מלחמה. השטחים הערביים לשעבר במדינת ישראל 1948- 1950, באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון.

מתוך: www.palestineremembered.com

הערך "רמלה" באנציקלופדיה העברית.

זוכרות ברשת