ביקור במג'דל
חשבתי על התושבים הערבים של מג'דל שנאלצו לעזוב או גורשו. ניסיתי לדמיין את המקום לפני 48', במחצית הראשונה של המאה העשרים, שדות, כרמים, דיונות, חוף ים, אריגה צבעונית של בגדים ובדים שונים. בדמיוני המקום היה קסום ורומנטי.
מאת: נעה קרם
08/2003

באזור בו הייתה מג'דל שהיום הינו חלק מהעיר אשקלון, אין כמעט זכר לעברה של העיר. במוזיאון העיר אשקלון המצוי בתוך מסגד, לא מוזכר כי פעם, לא מזמן, חיו כאן יותר מ – 10,000 איש שאינם גרים כאן עוד. הרחוב היחיד שנשאר ממג'דל הינו רחוב הרצל. רחוב עם בתים קטנים וחנויות, בסגנון בנייה ישן. יחד עם המסגד נוצרת תחושה של "עיר עתיקה" קטנה הקיימת בערים ישראליות רבות. מה עומד מאחורי העיר העתיקה? איזה היסטוריה? מי גר בה?

סביר להניח שרוב תושבי אשקלון היום אינם יודעים על עברה של העיר. ההיסטוריה של אשקלון מתחילה

ב-1948 עבור רוב תושביה. קשה לדמיין שפעם הייתה כאן עיירה כפרית עם שדות, חקלאות ותעשיית טקסטיל ענפה. כיום העיר ברובה "מודרנית", בניינים גבוהים, אזור תעשייה, שכונות מצוקה ווילות ליד הים. הסתכלתי על העוברים והשבים. חלקם וודאי ותיקים. חלקם עולים חדשים אשר הגיעו בשנים האחרונות מרוסיה ואתיופיה. הם וודאי אינם יודעים על עברה של העיר.

חשבתי על התושבים הערבים של מג'דל שנאלצו לעזוב או גורשו. ניסיתי לדמיין את המקום לפני 48', במחצית הראשונה של המאה העשרים, שדות, כרמים, דיונות, חוף ים, אריגה צבעונית של בגדים ובדים שונים. בדמיוני המקום היה קסום ורומנטי. מה מרגישים התושבים שנפרדו ממציאות זו למציאות כה שונה? אני מדמיינת געגועים וערגה. והמון כעס ותסכול. והיום המציאות כה השתנתה. מג'דל של פעם כבר איננה. העיר החדשה אשקלון הינה עיר מודרנית ותעשייתית. חקלאות, כרמים ושדות כמעט ולא נראים. בניינים גבוהים, מפעלים, קניונים.

מה היה קורה לו תושבי אשקלון היום היו יודעים יותר על עברה של עירם? כיצד אני הייתי מרגישה לו היה נודע לי שבמקום בו אני גרה גורשו אנשים שזה היה ביתם? משפחתו של גיסי הגיעה לאשקלון בשנות ה-50 ממרוקו. זכורים לי סיפורים על החיים הקשים במעברות. האם הם שאלו את עצמם אם גרו אנשים אחרים במקום? האם בתוך קשיי ההסתגלות, החיים במעברות, חשבו על התושבים שגורשו מביתם? האם בכלל ידעו על הגירוש?

אני חושבת על אנשי הצבא וקובעי המדיניות הממשלתית בשנות ה-50 שיזמו או לקחו חלק בגירוש, ובמעשים הנראים כה אכזריים ולא אנושיים בפרספקטיבה של הזמן. מה הם חשבו? האם היה זה פחד, שנאה, גזענות? האמונה כי הם עושים את הבלתי נמנע ואת הדבר הנחוץ לקיום המדינה ברורה לי. מדוע לא היו מסוגלים לחשוב על אפשרות של חיים ביחד של יהודים וערבים? האם היה זה אפשרי לאור תופעות האנטישמיות שחוו יהודים שחיו כמיעוט בתוך אוכלוסיות לא יהודיות? האם יכלו לדמיין פתרון שונה לבעיית היהודים מלבד מדינה, על רקע התנועות הלאומיות והאנטישמיות ההולכת וגוברת? כיצד יכלו בקור רוח לגרש אנשים מביתם? כיצד התעלמו מכאב האנשים אותם הם מגרשים? האם חשבו על זרעי השנאה שהם נוטעים במעשים אלה? כיצד היו חיים היום יהודים וערבים לו המדינה החדשה הייתה קולטת ומזמינה את האוכלוסייה הערבית כחלק אינטגרלי ורצוי?

מהי הדרך שתוביל היום לפיוס? האם ניתן להתגבר על השנאה והכעס? הסיור במג'דל שהינה היום אשקלון, השיחות עם עבדאללה זקות, הקריאה על ההיסטוריה של המקום ומדיניות הממשלה החל מ-48, כל אלה חשפו בפני חלק מסיפור שלא היה ידוע לי במלואו. ההיחשפות לסיפורי הגירוש וההיבט האנושי והאישי אשר מאחורי "בעיית הפליטים" צובע עבורי את הסכסוך והמציאות בה אני חייה בצבעים שונים. נושא הפליטים הפלשתינאים והנקבה – האסון, עטוף בשכבות של פחד, בורות והכחשה. כמות הכפרים, מספר המגורשים, אופי החברה הפלשתינאית בעבר וכיום, אלו פרטים שלא נחשפתי להם בעבר כישראלית יהודייה. כיום, אני נשארת עם המון שאלות ותהיות. עבורי זו תחילתה של דרך, דרך של לימוד, חקר והבנה של המציאות באופן שונה ורחב יותר. אני מקווה כי דרך זו היא פתח להבנה הדדית, פתח לעתיד הכולל פחות שנאה וגזענות ויותר סובלנות, הבנה וצדק.

ארועים קרובים

זוכרות ברשת