הכפר שיח' מואניס ערב הכיבוש
מאת: מונא אבו עיד
11/2003

תודה לעמותת זוכרות על עבודתה "הקדושה" למען הנצחת זכרם של הישובים הערביים מ-48 ובפרט הישוב "שיח' מואניס". תודה לקמפוס "לא שותק" אשר מימן מכספו את שכירת האולם. תודה גם לאנשי האקדמיה ,שנענו להזמנתנו ותודה לקהל הרחב על היענותו להזמנה. לכולם אני אומרת תודה: זה ,פשוט, מנחם אותנו.

משמעות השם "מואניס"- מסביר פנים: "מואניס" זהו בינוני פועל של הפועל ونس (בניין שני). השורש ,איפוא, ونس ולא أنس

הקדמה

סיפור הכפר "שיח' מואניס" - איננו סיפור של נישול כלכלי או של קריעת משפחות ועקירתם מסביבתם הטבעית בלבד, זהו סיפור של אובדן מולדת על כל המשתמע מכך , זהו- אם תרצו- סיפורה של ה "נכבה" במלא מובן המלה.

מבוא

נקדים בסקירה כללית על הכפר ונגיע להשתלשלות העניינים עד לכיבוש
מנקודת ראותנו.

מניין תושבי הכפר (לפי נתונין מ1945 - ע"פ דר וליד אל ח'אלדי -
נאמד ב 1930 נפש
מספר הבתים(ע"פ נתונים מ-1931) =273
שני בתי"ס יסודיים איזוריים - האחד לבנים(1932)והשני- לבנות(1943.(
כלכלה- ערב הכיבוש עסקו מרבית התושבים בחקלאות. מתוך 17,000 דונם בקירוב - היו בכפר 3749 דונם פרדסים ובננות,7165 דגניםו- 69 דונם- גנים.
היתר היו בעיקר אדמות חול ושדות מרע
מקורות השקיה: הנהר סיפק מים בעיקר לשדות הסמוכים ואילו לשדות מרוחקים - הסתמכו על מקורות פנימיים. בתקופת המנדט חל שיפור ניכר בשיטות ההשקיה,הקידוח והשאיבה. לא עוד שאיבה בעזרת דלי וחבל אלא מיים זרמו לישוב בצנרת ובאמצעות גנרטורים.שיפור זה הופך בעיה קריטית מאוחר יותר כשמוטל מצור על הכפר וכתוצאה מכך כניסת דלק להפעלת הגנרטורים - לא מתאפשרת.
אספקת המיים לישוב זרמה מצפון מבארות "אלמטללה "של אבראהים אבו כחיל(הבעלים של הבית הירוק",הדפלומט הנבגד" – כפי שנרה בהמשך ) במרחק קילומטר אחד מהישוב(באיזור הפקולטה לרפואה).
שטח הכפר: נאמד ב17,000 דונם בקירוב והוא כלל שטחים בתחום שיפוטה של עיריית רמת גן: מהים מערבה (להוציא את שדה דוב ותחנת הכוח רידינג) עד (כולל)אזור (רמת החייל) , ע'בשייה,(ישגב) הדרה ועד לגבולות צהלה מצפון מזרח ועד - אזור מושבם של ערב אל סואלמה , כולל אזור אל נג'מאת ואל נדא צפונה (רמת אביב ג)ועד לדרום הנהר אזור שבע הטחנות ואזור ג'מאסין אל ע'רבי (בבלי .מאז שנת 1912 ועד ל-1936 תקופת המרד הערבי היו נסיונות רבים מצד ארגונים ציונים לרכוש אדמות בכפר (קרן קיימת לישראל,הכשרת הישוב,ציוני אמריקה)לצורך ישוב עולים ממזרח אירופה בקרבת הנהר. התחרות הניבה אך עליה תלולה במחירי הקרקע בישוב. בניגוד לטענות אחרות העסקה היחידה שיצאה לפועל היתה כאשר משפחת טאייבר הצליחה לרכוש שטח מצומצם באזור מערב ,בחולות הים.
בית קפה אל עלמין על הגדה הצפונית בצד ימין מהגשר גשר (על דרך נמיר) שכן בית קפה" אל עלמין" בבעלותו(הבלעדית ) של אבראהים ביידס.
בית הקפה חשוב משום שהוא היה מקום מפגש בין יהודים לערבים וביטא למעשה את חיים בצוותא ביו שני העמים. בקשרים עם יהודים בלטו שלוש משפחות - אבו כחיל,דחנוס וביידס

השתלשלות הארועים עד לכיבוש

מאז החלטת עצרת האו"ם מס'181 – תוכנית החלוקה ט"ז כסליו תש"ח – 29/11/1947 פרצו במספר מוקדים בארץ מהומות ביו ערבים ליהודים . אחד המוקדים הייתה – העיר יפו .

העיר יפו

זו האחרונה היתה לא רק עיר מחוז ,אלא אף עיר בירה של פלסטין. התלות הכלכלית והפוליטית של הכפרים הסמוכים ,לרבות הכפר שיח' מואניס ,בעיר יפו – הפכה לרועץ. הכפר "שיח' מואניס" היה תלוי לחלוטין ביפו בכל הקשור לשיווק יבול חקלאי ,שיווק,אריזה ויצוא פרי ההדר. נוסף לכך העיר יפו הייתה מרכז מסחרי ענק ,שסיפק כל צורכי ישובי הסביבה (כולל שיח' מואניס), גם בכל הקשור ליבוא חומרי בניה ועיצוב מאיטליה .

תפיסת הגשר "אל עלמין"

בעקבות תוכנית החלוקה ופרוץ המהומות נוקטים היהודים בצעדים צבאיים קריטיים מבחינת הכפר ובראשם – כיבוש/תפיסת גשר "אל עלמין"(גשר הירקון על כביש נמיר), ששימש הנתיב לתנועה בין צפון לדרום,לא כל שכן, בין הכפר שיח' מואניס ליפ

הטלת המצור על הכפר

מאז סוף 1947,איפוא,הגשר משמש נקודת מחסום ,שמהדקת את הכתר והחנק הן על הישוב ג'מוסין אל ע'רבי והן על הכפר "שיח' מואניס" . מאידך מצור ולחץ צבאי מצד העיר רמת גן על הישוב ג'רישה - באזור שבע הטחנות - מביא לתנועת פליטים צפונה : אל הכפר "שיח' מואניס" מגיעים" ,איפוא, פליטים מג'מוסין,ג'רישה,ואף מהשכונה היפואית, "ממנשיה",( אזור חסן בכך ,שהפך לחזית לוחמה עם תל אביב) . הכפר שיח' מואניס ניצב בפני בעיה - תושבי הכפר לא זו בלבד שאינם מצליחים לצאת את הכפר ולקיים קשרי המסחר עם יפו , אלא אף אינם מצליחים לצאת לשדות שלהם בישובים – גגמאסין אל ע'רבי וגרישה. נוסף לכך זרם הפליטים הוסיף על תחושת החנק של הכפר . בדרכם לחיפוש פתרון יוצאים אברהים אבו כחיל,הבעלים של הבית הירוק, עם בן משפחתו ג'מיל אל ג'סר מג'ליל ותופיק אבו קשק - נפגשים ב28/1/48 ביתו של אברהם
שפירא בפתח תקווה (השתתפו גם אשנים נוספים לרבות ב"כ קרן קיימת לישראל משה הוכמן).במפגש המשלחת הערבית מסכימה לפנות שארית המשפחות שנותרו ב ג'מוסי מסכימה לא להתיר ללוחמים זרים לכנס לכפרים שיח' מואניס(גם ג'ליל ואבו קשק) וכי אם יהיו כאלה מתחייבים לידע את הצד היהודי. הנציגים הערבים מסכימים, מאילוץ, גם להגבלות שיוטלו על עוברים ושבים מן הכפר – כלומר שהתנועה לכפר תיעשה רק ברשיון מטעם "ההגנה" - כל זה בתמורה ל"שכנות טובה", התחייבות לאספקת מזון (למקרה ש ביפו ידעו על ההסכם ויחליטו להעניש ) ובתמורה להתחייבות הצד היהודי לשמור על הרכוש של תושבי הכפר ג'מוסין לאחר הטראנספיר. בהתאם לכך נוטשים האחרונים שבתושבים ג'מוסין אל ע'רבי את ישובם ,מבלי שניתנה להם - בניגוד להסכם – האפשרות להכניס עגלות כדי להעמיס מטלטליהם .לא היה צריך לעבור הרבה זמן,איפוא, בשביל שהנציגים הערביים יחושו נבגדים וחסרי אונים: זמן קצר לאחר מכן – פולשים לישוב ג'מוסין אל ע'רבי ועיריית תל אביב מיישבת שם יהודים עולים /מפונים וכו'. מעתה הופך הכפר שיח' מואניס לחזית . בני הכפר מתחילים לחוש את המצור .כניסה חופשית הותרה קר לתלמידי בית הספר מסומיל - והיא נועדה רק לצורך איסוף מודיעין מצד יחידת ההגנה אודות הנעשה בכפר. בינתיים שמועות על מה שמתרחש במקומות מסויימים מתחילים לזרום לכפר.

מן הגבעה של הישוב צופים גם בחילופי הירי בין הישוב סלאמה לתל אביב .תושבי הכפר עוקבים אחר המתרחש באזורים שונים ומפלס הדאגה עולה.שמועות על מעשה אלימות וטבח שביצעו יהודים בערבים מגבירים בהם את החשש שמא - הם יהיו הבא בתור. קבוצת צעירים מן הכפר "שיח' מואניס" מתארגנת על דעת עצמה להגנת הישוב . מתחילים לספור ולאסוף ולבדוק את כלי הירי הבודדים ,שנועדו להגנתם האישית של אנשים בכפר. כמובן, לא היתה מנהיגות לצורך העניין. קומץ צעירים יוזמים חפירת תעלות בקרבת המסגד ובדרום בקרבת ביתו של מחמוד ביידס(במתחם בית המלון רמת אביב,(נהרס ב-1/12/03). הצעירים בודקים את הרובים ,שברובם רובי צייד מיושנים: חלקם, מסתבר, יצא מכלל שמוש . קליע אחד נורה ,חוטפים בתגובה צרור יריות מעמדות ההגנה באזור הגשר .מ - 22/2/48 עד 23/2/48 לפחות - התנהלו חילופי ירי בין צעירים מהכפר לבין חיילי המחסום בעמדה שעל הגשר(ע"פ מסמכי צה"ל). להקשר זה מתייחס עדנאן אל סאיח, נכדו של מחמוד ג'אבר אל דחנוס- אז כבן 12:
"התנדבנו אנו הצעירים להגנת הישוב בגבולות האפשר. בידי מעטים היו רובים ,אך כמות התחמושת היתה דלה . ..קיבלתי רובה צייד מיושן למדי ונתבקשתי להצטרף לקומץ הצעירים שהתנדבו להגנת הישוב .צרור יריות היה נורה למשמע יריה מכיוון החיילים.ירי כאן ירי שם - התחמושת אוזלת."

סיפור החטיפה

קבוצה של נכבדים יוצאת (12.3.03 )את הכפר לעבר ג'ליל . לפי סיפור אחד - הם יצאו להצטייד במזון ודלק להפעלת הגנרטורים. לפיגרסה נוספת - החמשה יצאו לחפש נשק להגנה עצמית. על החמשה נמנים מוסטפא אל זיאת ,אז קשיש, המוכתר לשעבר סאלח אל דחנוס ובנו הקטין עלי,מחמוד אבו דיה (מת בטירה לפני מספר שנים ןלוטפי אל סאיח ,נכדו של מחמוד ג'אבר אל דחנוס . בדרכם חזרה לכפר נחטפו על ידי אנשי המליציוה לח"י( כנופיות שטרן- ע"פ הסיפורים)). לאחר שלושה ימים של חקירות בבידוד שניים מהם שוחררו - הזקן ןהקטין שבינם . סביב שלושת הנותרים פורחת חרושת שמועות ,כי השלושה נרצחו.
בכפר עולה מפלס הדאגה ..משפחות החטופים חשים חסרי אונים ..לאחר שבועיים של חיפוש דרך בתיווכו של משה הוכמן ,ב"כ הקרן קיימת, משחררים את השלושה.בינתיים טבעת המצור מתהדקת עד אין נכנס ואין יוצא. הכפר הופך לרוח רפאים.. המזון אזל ומיים - אין . הישוב מגיע למצב של רעב . אנשים לא יכלים להגיע לשדות . הידיעות על רעב בכפר מגיעות עד ליפו ועד ההצלה הערבי שולח משאיות מזון .(ע"פ דו"ח מודיעיני מיפו ב-25/3/48( בנוסף,מעשי ירי ביום ,וחדירות מטרידות בלילה - כל אלה דוחפים תושבים לצאת את הכפר (במחסומים- הדרך היתה חד סטרית. מותר לצאת - אך אין מתירים לשוב לכפר). ראשוני הנוטשים היו דוקא המשפחות העשירות- ביידס ודחנוס. אחרוני היוצאים (יומיים לפני הכיבוש של הכפר) היו - אבו עיד, אבו סעדה ו"הדפלומט הנכזב" ,אבראהים אבו כחיל.

לקבוצה זו שמנתה כ-40 נפש זורמים ידיעות על כוונת ההגנה לכבוש את הכפר "בכל מחיר", וכי "אם הם לא יצאו בטוב- בסוף יצאו ברע".( הקומץ יוצא מהכפר מבוהל משאיר אחריו רכוש רב . אחת האמהות סיפרה : "שכחנו את הסיר על האש" .עולים הרבה סימני שאלה לתפקיד ששיחק אותו משה הוכמן ,בא כוח הקרן קיימת , בכיבוש הישוב. סביר להניח כי , הלה, שהציג עצמו כחבר לערבים וכמי שמוכן לעזור בעת מצוקה ,העביר מסרים שסייעו בסוף להגנה לכיבוש את הישוב.

פליטי הכפר

קרי אל המשולש(טירה,ג'לג'וליה כמעט כל משפחות הכפר הגיעו לשטחים שהיו בשליטת המלך עבדאללה –) ,טולכרם והסביבה. נתיב המנוסה הכתיב את השטח שאליו הגיעו. הפליטים נחלקים למעשה לשלוש קטיגוריות:
-פליטים חיצוניים בשנים הראשונות לגלות שוכנו באוהלים, בעלי האמצעים יכלו להרשות לעצמם לשכור בתים עד תקופה מסויימת. מיתון ואבטלה היו מנת חלקם כמעט בכל מקום שאליו הגיעו. מרביתם שוכנו באוהלים ורק המעטים שבהם הצליחו למצוא עבודה במהלך השנים . אחד ההיבטים הכואבים ביותר בגלותם זה לא רק אובדן מקור הפרנס(הקרקע) ואובדן הבית ,כי אם גם אובדן הקשר בין בני המשפחה משך שנים רבות. הפליטים החיצוניים של הכפר נדדו מארץ לאחרת בחיפוש אחר פרנסה . כיום ניתן למצוא אותם בשטחי הרשות הפלסטינית(בעיקר בשכם), בירדן,בסוריה, במדינות המפרץ,בעיראק,בצפון אפריקה,באירופה,בקנדה,באה"ב ובאוסטרליה .

פליטים בישראל

המדובר בפליטים , שהתאזרחו בעקבות מדיניות איחוד המשפחות של ישראל(בשנים 1949 -1950)או בעקבות סיפוח המשולש (בהסכמת המלך עבאללה ) על האוכלוסייה שבו למדינת ישראל. מצבם של אלה לא שפר מעמיתיהם הפליטים שתפוצות. אומנם הפכו להיות אזרחי מדינת ישראל ,אך רכושם נפקד, בטענה שנפקדו מהארץ בעת שנערך מפקד האוכלוסין הראשון מיד אחר תם המלחמה. רכושם של הפליטים הפנימיים נמצא מאז ומתמיד בניהולו של שר האוצר. ראו ,לדוגמה, מה גדול היה הכאב והתסכול - נוכח חוסר האונים של כלנו למנוע הרס ביתו של מחמוד בידס ,שבמתחם בית המלון "רמת אביב

פולמוס

ד"ר חיים פיירברג חוקר את תולדות הסכסוך הערבי יהודי במרחב האורבני של תל- אביב יפו,בין השאר הוא חוקר גם את סיפורו של הכפר שיח' מואניס., טוען ,כי לא מצא כל עדות לגרוש אלים של ערבים או לכוונה לגרש אותם .משתמע מכך,כי אם תושבי הכפר לא היו נוטשים ,כביכל, כלום לא היה קורה. בהזדמנות זו אני רוצה להזכיר את מה שאירע בכפר צפצאף במחוז צפת ,ע'אבת אל טייבה (שפיים),לוד,ומקומות אחרים ,שבהם תושבים לא נטשו,אך סופם שנטבחו: בלוד הגופות היו מוטלות ברחובות שבוע ימים עד שמצאו קבורה בקבר אחים (בכניסה לבית ספר אל מנאר בלוד) - ללא מצבת ומבלי שמישהו ידע מהי זהות הקורבנות.
יתרה מזו הטיעון "לא נמצאו עדויות או כוונות" אינו מעיד בהכרח על העדר עדויות או כונות כאלה. ידוע כי מסמכים צבאיים מגלים אחרי עשרות שנים ויש מקרים - שלא מגלים. מאידך , על המדיניות והיעדים, שהציבו לעצמם מנהיגי הציונות בפלסטין – מציעה לגזור מתוך התכנון או המדיניות המבצעית בשטח (ואלה מאששים את הטיעון שאביא בהמשך).
טוען עמיתי יובל תמרי , כי צה"ל התחיל לראות בכפר שיח' מואניס כבעל ערך אסטרטיגי – בגלל תחנת הכוח רידינג ובגלל שדה התעופה "דב". אני שואלת - האומנם ?!! שמא גם הכפר ג'רישה היה אסרטיגי ?! שמא גם ג'מאסין אל ע'רבי ?! שמא גם יפו, לוד,רמלה, וכן הלאה וכן הלאה?!!
כמובן שלא!! זה לא היה הסיפור!

סיכום:

  • מה שאירע לכפר שיח' מואנס ,אפוא, לא ניתן לראות אלא כחלק ממדיניות כללית ומתוכננת היטב ,שנועדה לערוך טיהור אתני (טראנספיר) לכל הישובים הערביים שנפלו בחלק של "מדינת היהודים" ע"פ תוכנית החלוקה מ – 1947
  • כל טיעון אחר - או שזורה חול בעיניים, או שאיננו לפחות יורד לעומק הטרגדיה וגודל האסון שנגרמו לנו. 

זוכרות ברשת