דברי בני מוריס בכנס על הפליטים וזכות השיבה
מאת: בני מוריס
11/2003

אני מבקש להביא את ההיסטוריה כפי שהייתה ב-1948. באידיאולוגיה הציונית והן בפרקטיקה שלה היה אלמנט של טרנספר כבר בחמישים שנה שקדמו למלחמה ב-1948. הוא התקיים הן בקרב המנהיגות והן בקרב האידיאולוגים. היה קונצנזוס בנושא זה בין בן גוריון ויצמן ואחרים כבר בשנות השלושים והארבעים וזה נמצא במסמכים. בפרקטיקה הטרנספר התבטא בהתיישבות שהביאה לעקירה של ערבים, פלחים ואחרים, וטרנספר לא בהכרח אל מחוץ לפלסטין אבל מחוץ לשטח בו חיו. מחשבת הטרנספר בשנות השלושים והארבעים חשובה להבנה של מה שהתרחש בזמן המלחמה אבל זה לא חשוב כפי שעשו בנושא זה שימוש התועמלנים וההיסטוריונים הפלסטינים. רעיון הטרנספר לא התגבש מעולם בציונות לכדי מצע של מפלגה או פרוגרמה למדיניות של תכנית אב כזו. גם לא הייתה החלטה כזו שהתקבלה לגרש את הערבים. בכל אופן, יש קשר בין הטרנספר שהתקבל אצל בן גוריון ואחרים לבין מה שקרה בפועל. הייתה חשיבות לרעיון הטרנספר כהכנה למה שקרה בסופו של דבר. הרעיון הכין את האנשים לכך במיוחד כאשר המצב הפך לאיום קיומי על היהודים בארץ עם הפלישה של צבאות ערב במאי 1948. הגירוש של כ-700,000 איש מביתם לא היה אל מחוץ לפלסטין אלא בתוך הארץ ולכן אינם פליטים ברובם ע"פ כל נורמה או חוק בינלאומי. ובוודאי צאצאיהם לא צריכים להיות מוכרים כפליטים, אבל כך הכירו בהם מוסדות האו"ם. תנאי מקדים להגליית הפלסטינים היה חולשת החברה הערבית בפלסטין. הייתה מלחמת אזרחים עד מאי 1948 שכתוצאה ממנה הוגלו רבים מביתם. החולשה התבטאה באופנים רבים, כמו שסעים בין מעמדות שונים אצל הפלסטינים, סלידה אצל חלקם כלפי אחרים, של עירונים כלפי פלחים ושל כולם כלפי הבדואים. לא הייתה כל הכנה שלהם למלחמה כפי שהיישוב התכונן עם ההגנה ועוד. היו מאבקים בין כפרים שכנים כך שלא עזרו אחד לשני וקל היה להגנה לכובשם. הייתה התארגנות לקויה ומחלוקות קשות בתוך הפלסטינים. תנאי שני היה העירוב בין האוכלוסייה הערבית ליהודית בארץ בערים ובכפרים קרובים יהודים לצד ערבים. עירוב זה הביא למצב שבמלחמת אזרחים חייב להתרחש גירוש, עם תרצו, טיהור אתני של אחת האוכלוסיות כדי שהשנייה תשרוד. לא הייתה ברירה לאנשי נהרייה, אלא לקבל את הגירוש של אנשי סומריה וזיב וכפרים אחרים אם רצו לשרוד. הערבים היו דבר דומה אילו היו יכולים לעשות מה שעשו היהודים לערבים בין אפריל למאי. פשוט לא הייתה להם יכולת לכך.

בעיית הפליטים הפלסטינים התרחשה בארבעה וחצי שלבים נפרדים בין נובמבר 1947 עד 1950 למעשה. השלב הראשון התרחש בין סוף נובמבר 1947 לסוף מרץ 1948 שבו כ-100,000 פלסטינים עזבו מרצון את ביתם. הם עזבו מפחד ממה שצפוי ונעו מיפו לשכם, לביירות לקהיר וכו'. רובם היו מעמד בינוני וגבוה, בעלי מקצועות חופשיים כגון רופאים, עורכי דין, מורים מנהיגים קהילתיים. הגליה מרצון נמשכת זו הייתה חזרה על מה שהם כבר עשו בזמן המרד הערבי בשנים 1936 עד 1939 והיא פגעה ביכולת ההישרדות הפלסטינית והכינה את הקרקע לגירוש המסיבי שהתרחש בשלבים הבאים של המלחמה. כמעט כל חברי הועד הערבי העליון היו מחוץ לפלסטין עד מרץ 1948 וכך גם מנהיגים פוליטיים של ערים וכפרים רבים.

השלב השני של ההגליה התרחש בין אפריל ליוני 1948 כש'ההגנה' עברה מהגנה להתקפה. הדוקטרינה ההגנתית התקיימה בין נובמבר 1947 למרץ 1948 ובסוף תקופה זו שינתה 'ההגנה' את גישתה להתקפית, דבר שסימן את תחילת ההגליה המסיבית. ההגנה כבשה כפרים ועיירות אחד אחרי השני, אזור אחרי אזור, ומכל מקום כזה הייתה עקירה, בריחה, בעיקר כאשר הפצצות החלו ליפול או כאשר ההגנה התקרבה לכפר או לעיירה. במקומות שונים היו הצקות או אף גירושים, כלומר שאנשי ההגנה נכנסו למקומות יישוב והורו לאוכלוסייה שנותרה לעזוב. כך התבצע הגירוש. זה הביא להגליה של כ-300,000 פלסטינים. אנו מדברים על אוכלוסיות יפו, טבריה, חיפה, צפת, מזרח ומערב הגליל, ירושלים המערבית ועוד. שמות המבצעים שגרמו להגליה זו ידועים: בן עמי, נחשון ועוד. לא הייתה מדיניות ברורה של גירוש שהתקבלה לפני או במהלך המלחמה ע"י היישוב. בסוף מרץ 1948 מפקד בכיר בהגנה (רמ"א) ישראל גלילי שלח הוראה כללית לכל הגדודים והיחידות לפיה אל הערבים שחיים בתוך השטח המיועד למדינה היהודית יש להתייחס בהתאם למדיניות התנועה הציונית, שמשמעותה דאגה לצורכיהם, זכויותיהם וחירויותיהם "עם שאיפה לחיים משותפים בחופש ובכבוד". במילים אחרות, לנהוג בהם בכבוד ולהותירם במקומותיהם אלא במצב של צורך צבאי דחוף.

דברים השתנו בתחילת אפריל. תחת הלמות הפטישים של מדינות ערב התגבר האיום על השיירות היהודיות תוך התקפות ערביות שאיימו על הקיום היהודי בשטחים המבודדים בירושלים, בגליל המערבי ובמקומות אחרים. במצב זה היישוב שינה את גישתו ואימץ מדיניות התקפית. להגנה ניתן חופש פעולה לכבוש מקום אחר מקום כמו חיפה, טבריה וכו'.

הייתי אומר שאווירה של טרנספר התקיימה ביישוב בקרב המנהיגים, הפקידים והמפקדים הצבאיים בין החודשים אפריל עד יוני 1948. זו לא הייתה מדיניות רשמית או מוכרזת ולא הייתה התכנסות שהחליטה על העניין. אבל במקומות רבים שההגנה כבשה היא העבירה (displaced) וטיהרה את האוכלוסייה הערבית והרסה את הכפרים. במקומות רבים לא היה צריך לתת פקודה לאוכלוסייה המקומית לעזוב כי הם עזבו לפני שהיהודים כבשו ממש את המקום.

באופן מסקרן, המדיניות של הועד הערבי העליון באותו הזמן הייתה דומה. עד לסוף מרץ 1948 הייתה התנגדות לעזיבת הערבים שהתרחשה בפועל. יש לנו מסמכים המתעדים את חוסייני שולח מסרים לערבים בטבריה ובירושלים מורה להם לא לעזוב, כי הוא היה מודע לבריחה של המעמד הבינוני והגבוה. הוראות אלה הועברו עד לחודש אפריל. אך יש להוסיף לכך דבר נוסף. לצד מדיניות זו של התנגדות לעזיבה היו הוראות מתמשכות של מנהיגים ערביים מאז סוף 1947 לעשרות קהילות לשלח את נשיהם, ילדיהם וזקניהם אל מחוץ למקומות היישוב שלהם כדי להגן עליהם מקרבות מתקרבים. עשרות כפרים ערביים שילחו את הנשים, הילדים והזקנים לאחר שקיבלו הוראות כאלה מחוסייני וממנהיגים ערביים מקומיים אחרים והדבר מתועד היטב במסמכי ההגנה. עזיבה זו של חלק מהאוכלוסייה הערבית ללא ספק תרמה לגירוש הכללי בהחלישה את העמידה של האוכלוסייה שניסתה להגן על הכפרים. זו הייתה תרומה משמעותית של חוסייני ואחרים לבריחה המסיבית.

במהלך יוני, יולי, אוגוסט 1948 הממשלה הישראלית קיבלה החלטות משמעותיות מאד, אולי ההחלטות החשובות ביותר של ממשלה ישראלית מאז הקמת המדינה. ההחלטה הייתה לא לאפשר לפליטים לשוב. החלטה עקרונית זו התבססה על התפיסה שהפליטים לחמו נגד המדינה היהודית ושובם יערער את קיומה מבחינה אסטרטגית ופוליטית לטווח הארוך. החלטה זו נותרה על כנה וזה טוב מאד. אין שיבה. לדעתי זו הייתה החלטה חכמה. החלטה אחרת, אם הייתה מתקבלת, הייתה מטופשת כי הייתה מערערת על שליטתה של המדינה היהודית ואף גורם להריסתה בטווח הקצר או הארוך.

השלב השלישי של ההגירה ההמונית (Exodus ) הפלסטינית התרחשה במהלך קרבות עשרת הימים באמצע חודש יולי 1948 בהם כוחות ישראלים שטפו את השטחים של לוד, רמלה ונצרת. בלוד ורמלה התרחש הגירוש הגדול ביותר במלחמה. כחמישים אלף איש נעו מזרחה לאזור רמאללה כנראה בהוראת בן גוריון ויש על כך אישור של רבין. למרות זאת, באופן מסקרן, באותו זמן באזור נצרת לא היה גירוש, הייתה בריחה של חלק מהאוכלוסייה. התרחש שם מבצע 'דקל' והיו הוראות צבאיות לא לגרש שקיבלו את גיבויו של בן גוריון. הייתה, אפוא, הוראת גירוש במרכז הארץ והתנגדות לגירוש בצפונה. זו דוגמא טובה להיעדר מדיניות כוללת ששררה בקרב הכוחות הישראלים. במשך עשרה ימים אלה גלו כמאה אלף איש.

בשלב הרביעי שהתרחש בחודשים אוקטובר נובמבר 1948 במבצע חירם בצפון ויואב בדרום עוד כמאתיים אלף פלסטינים הוגלו מבתיהם. המפקדים משה כרמל בצפון ויגאל אלון בדרום רצו כנראה וכך אמרו לכוחותיהם להעתיק מבתיהם את האוכלוסייה הערבית, אך שוב לא הייתה בפקודת המבצע הוראה מפורשת ורשמית לגרש. בצפון היו מקומות שבהם היה גירוש ומקומות שלא היה גירוש. בדרום זה היה יותר אחיד, בהתאם לרצונו של אלון, כך שהגירוש היה למדיניות ברורה ואחידה יותר.

בסוף המלחמה היה עוד מין חצי שלב בסוף. כפי שאמרתי, היו ארבעה וחצי שלבים של ההגירה הפלסטינית. מדובר במקומות ששכנו סמוך לגבולות המדינה. כמו זקריה מחוץ לירושלים, אקרית ובירעם בגבול לבנון, ומקום שנקרא מג'דל, היום אשקלון. במהלך 1949 ואף 1950 שלטונות ישראל דאגו לגרש חלק מאוכלוסיות אלו לתוך גבולות המדינה וחלקם אל מחוץ לה. מסיבות ביטחוניות לא רצו שיהיה למסתננים מקום להתחבא או למרגלים פוטנציאליים שיהיו קהילות ערביות שעשויות לסייע לאויבים הערבים במקרה של ניסיון פלישה של צבאות ערב.

אלה הקווים הכלליים של יצירת בעיית הפליטים הפלסטיניים. ניסיונות של הקהילה הבינלאומית ללחוץ על ישראל לקבל חזרה את הפליטים נכשלו כי לא הופעל מספיק לחץ. עבור ישראל מדובר בעניין קיומי והיא הצליחה להדוף ניסיונות אלה. 

זוכרות ברשת