זיכרון והיסטוריה - איזה זיכרון קולקטיבי?
מאת: פרופ' משה צוקרמן
11/2003

הדיון הקונקרטי על שייח מוניס עוד יעשה בהמשך הערב. אני מבקש לומר כמה דברים עקרוניים לפתיחה ואח"כ לגבי ההקשר של ישראל ופלסטין, העם היהודי והעם הפלסטיני פה.

ההיסטוריה דורסת בד"כ הוויות חיים. היא דורסת את החיים שבני אדם מכוננים בהיסטוריה בכך שתקופות עוקבות, בצד זה שהן משמרות, מסלקות למעשה את ההישגים של תקופות קודמות. זה לא חדש וזה לא ספציפי ליהודים או לערבים. ההיסטוריה מייצרת במובן מסוים את הארכיאולוגיה של עצמה. שכבות על גבי שכבות, על גבי שכבות, וכך הציוויליזציה היא ערמה שזועקת עד לב השמיים של חורבן מתמשך של תקופות קודמות. בעניין הזה נדמה לי שאין שום פתרון שאנו יכולים להעלות בדעתנו, אי-אפשר להימנע מהרס תקופות קודמות או הישגים של תקופות קודמות ע"י תקופות עוקבות.

לעניין הזה "המציאו" את מה שקרוי הזיכרון הקולקטיבי. הוא מתכונן לעיתים כמדע, כמו בארכיאולוגיה או היסטוריוגרפיה, ולפעמים כניסיון לשמר תרבות באמצעות טקסים ופולחנים, ואנחנו מאבדים כבר, בתוך כך, את מקורות הדברים. אבל הוא מתכונן גם לפעמים כניסיון להבין את מה שבסופו של דבר מתחולל כחורבן, להבינו כסוג של ציווי, מורשת מצווה עבור הדורות הבאים. הפילוסוף היהודי הגרמני וולטר בנימין הסמיך בדיוק על זה את אחת התזות המרכזיות שלו על ההיסטוריה. הוא מציג בפנינו את מלאך ההיסטוריה, המכונה בפיו 'אנגלוס נובוס', ברישוםשל הצייר פול קליי, כדמות של מלאך שעיניו קרועות לרווחה ופיו פעור והוא מסתכל על מה בדיוק? על אותן ערמות שנערמות עד לב השמיים של חורבן הולך ומתעבה, שנעשה גדול יותר ויותר, של קטסטרופה אנושית שנמשכת ונמשכת. ואומר, וולטר בנימין, שאותו מלאך היה מאד רוצה לבנות מחדש את החורבות האלה, להפוך את הבלטות האלה (מתייחס לבלטות המפוזרות על רצפת האולם, השייכות לבית ביידס שנהרס שלשום) למה שהם היו פעם. הוא כבר לא יכול, כי הקדמה נושבת בכנפיו וזורקת אותו לאחור, כלומר, "קדימה". הוא רק יכול עוד להסתכל, וכל מה שהוא יכול לעשות - זה לזכור. האדם יכול לזכור את העובדה ההיסטורית, אולי אינו יכול להימנע מהחורבן של עידנים קודמים, אבל הוא יכול לזכור את העובדה שהיו הוויות חיים, שהיו הישגים תרבותיים, שהייתה ציוויליזציה, שהיו בני אדם, שהיו אהבות ושנאות, שהיו חיים אנושיים שנקברו מתחת לאותם חורבות.

היהדות רואה את העניין הזה – עניין הזכירה - כאתוס המרכזי שלה כמעט. דווקא מכיוון שהיהדות, במה שנקרא 'אלפיים שנות גלות', נפוצה לכל עבר, ולא היה לה בית, אלא רק מקום שראתה אותו כמקום שהיא צריכה לשוב אליו ביום מן הימים, האתוס המרכזי של קיומה - זה המכונה 'גלותי' - היה ה'זכור'. גם ה'זכור' של מה שעוללו לך, אבל בעיקר, וזה ההיבט הפוזיטיבי של העניין, ה'זכור' המכוון אל אלה שהיו הקורבנות של מה שעוללו לעם היהודי. האתוס של העם היהודי היה הזכור, ובין אם הציונות רצתה או לא, המסד של כינונה היה מסד של זכור. והפעם, בעניין הזה היא כבר בגדה בעצמה. את מי שהיינו אמורים לזכור, את אלה שהיו הקורבנות של הגלות, דווקא אותם הציונות רצתה "לחסל". הציונות התכוננה, למעשה, על-דרך השלילה ע"י שלילת הגלות, היא לא רצתה את הגלות יותר. היא כבר לא רצתה לזכור יותר, אבל לימים, אחרי שהקימה את מדינתה, הקימה בית תפוצות, ומיני מוזיאונים ומקומות לזכר שואה וכל מיני אתרי זיכרון. אבל איזה זיכרון הוא זה? מדובר בזיכרון שהוא כבר לגמרי בשירות הכינון הלאומי של הקולקטיב הזוכר. פה כבר מבצבצת הבעיה, כי השאלה היא האם אתה זוכר את הקורבנות, את הנופלים, את אלה שקבורים מתחת לעיי החורבות במעמדם כקורבנות, כלומר, כדבר מה שההיסטוריה עוללה להם, או שאתה זוכר אותם על מנת לעבות באמצעות הזכירה הזאת את העובדה שהתגברת כבר לכאורה על אותו מצב קורבני. בקיצור, האם השואה הופכת להיות באמת זכר שואה של אלה שקרה להם אשר קרה להם ושקבורים, ושאפילו אינם קבורים, אלא סתם נמצאים כאבק בקרקע פולנית או אינני יודע איפה, או שזוכרים אותם על מנת לעבות את הקיום הקולקטיבי הפוליטי המדיני פה.

במובן ידוע, עניין הזיכרון עלול להפוך בקלות רבה לבעייה, בעייה אידאולוגית. למעשה, הפתרון האמיתי שאני רואה לזכירה נכונה, זה כינון של הוויה פוליטית משוחררת מדיכוי. כך אתה זוכר את הקורבנות בצורה האולטימטיבית. מה פירוש "לזכור את הקורבנות"? לזכור את הקורבנות במעמדם כקורבנות משמעותו לייצר מצב שאין בו יותר קורבנות. כל זמן שהמצב הזה לא קיים מסתפקים ב'זכור'.

עכשיו אני רוצה לומר, למה הזיכרון הוא במקרה הישראלי אידיאולוגי בעיקרו. כי האמנציפציה, או מה שראתה לעצמה הלאומיות היהודית-ציונית כאמנציפציה שלה, באה "על חשבון". "על חשבון" אחד היו אלה שקברו אותם בתודעה היהודית - יהודים עצמם. לא זוכרים את קורבנות השואה, לא זוכרים את עולמות החיים של הגלות, אלא רק במעמדם כתחנות לקראת האמנציפציה הציונית. עוד לפני שבא לעולם הקורבן הממשי לאחר מכן, הקורבן הראשון של הציונות היו אלה שבזכותם היא חשבה שהיא צריכה להתכונן. הציונות הקריבה למעשה את אלה שהיו ה-raison d'etre שלה. אבל הבעיה הפכה להיות חמורה לאין-ערוך כשהסתבר שכדי לכונן את האמנציפציה שלה, היא הייתה צריכה להביא את החורבן על אלה שהיו פה לפניה. שהיו פה כהוויות חיים - שמענו כבר קודם מקצת מהנתונים - אני מדבר על הוויית חיים של בני אדם שחיו פה, שאהבו פה, שקינאו פה, שיצרו והתפתחו פה, גידלו ילדים, יצרו תרבות. והציונות החריבה באופן סיסטמתי לא רק את שייח מוניס, אלא מאות כפרים.

ניתן לחזור ולטעון שזה הרי מה שההיסטוריה עושה, היא דורסת את הוויות חייה, נכון? אם כך מה הטענה שלי כלפי הציונות? ובכן, הטענה שלי היא, שמצד שני היא גם הלכה ויצרה לעצמה את מונופול ה'זכור'. בשום מקום בעולם לא מסתמכים כל כך על ה'זכור' כמונופול של המדינה הציונית כשם שהציונות עושה זאת, לפחות במקרה של השואה. אוי למי שירצה להשתוות לזוועות שקרו ליהודים בשואה, אפילו במעמד של 'זכור'. המקרה הארמני הוא המקרה הידוע ביותר פה. הדברים הופכים לזוועה אידיאולוגית של ממש משעה שלא רק שלא מוכנים לעשות את ההשוואה של הקרבנוּת, אלא שלוקחים את ההוויה הקורבנית עצמה, מאפסנים אותה ומסלקים אותה לכל הרוחות. היה כלא היה. וזה לא רק ברמה הסימבולית, כפי שאנחנו תמיד אומרים, שעה שמסתכלים על המפות, על מקום שפעם היה לו שם פלסטיני והוא מופיע עתה בשם עברי. אלא שעניין זה מקבל את משמעותו גם כאשר השרידים עצמם מסולקים פיזית, כמשהו שכבר אפילו אי אפשר לשמר אותו כאתר זיכרון. וכאשר אומרים למקום כמו האוניברסיטה, לפחות תשימו פלקטה, היה פה פעם משהו, מסולק העניין מכלל אפשרות שיעלה בכלל, ולו כאקט סימבולי של זכירה.

זה, לדעתי, הופך את הזיכרון היהודי ציוני לאידיאולוגיה. כי אם אתה זוכר באופן סלקטיבי, אם אתה כבר שוכח את האתוס שוולטר בנימין מציג אותו באמצעות מלאך היסטוריה, שמסתכל בעיניים קרועות על עיי החורבות של האנושות כולה, כאשר אתה זוכר את מה שאתה זוכר על מנת לצדק את חורבנם של האחרים; כאשר הופכים את זכר השואה ללגיטימציה לעולל לאחרים את מה שמעוללים להם מתוך ארגומנט שאומר "על מנת שלא יקרה לנו יותר מוטב לעולל לאחרים"; משעה שאלה הם פני הדברים, לא רק זכר השואה מזוהם, אלא בעצם כל ההוויה פה שמושתתת על עיקרון של זכירה הופכת להוויה מזוהמת.

אנחנו נמצאים פה כרגע על קרקע ומדברים על זכירה של מה שהיה פה פעם על הקרקע הזו. ומשעה שאנחנו לא מסוגלים לתת את הדין וחשבון, שאפילו שהדיבור שלנו לא יכול להשיב יותר את מה שהיה על כנו, אבל לפחות יכול לסמל את האפשרות שנזכור שהיה פה משהו, על מנת לייצר פרקטיקה פוליטית שתסלק בכלל את הקורבנות כמשהו שהוא אימננטי לסטרוקטורות האלה פה, עצם הקיום שלנו באוניברסיטה הזאת הופך להיות אידיאולוגי. שימו לב, אני לא אמרתי שצריך להחריב את האוניברסיטה הזאת. אני גם לא אמרתי שלא צריך להמשיך את הקיום שלנו פה כמוסד להשכלה ולתרבות. כל מה שאני אומר הוא, שאם איננו נותנים את הדין וחשבון, ולו הסימבולי, על העובדה שאנחנו פה עושים מדע ועושים תרבות ועושים השכלה מבלי להבין שהחרבנו תרבות, החרבנו חיים, החרבנו השכלה, החרבנו מה שהיה פה, ההשכלה, התרבות והמדע שלנו הופכות למשהו אידיאולוגי מעיקרו. הזכירה אינה רק עניין של ניקיון מוסרי, אלא עיקרון שאם אינו מתקיים כולנו נהפכים לברברים ומי שלא רוצה להיות ברברי, רצוי שיתחיל לזכור.
תודה. 

 


מתוך ולטר בנימין; 'הרהורים' כרך ב', הקיבוץ המאוחד, עמ' 313:

 

יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו, שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק היה רוצה היה להשתאות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-העדן נסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת. 

פרופסור משה צוקרמן, המכון לחקר היסטוריה גרמנית והמכון להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות ע"ש כהן.

הרצאה במסגרת פאנל זוכרות אודות שייח מווניס שהתקיים באוניברסיטת ת"א, 2003

זוכרות ברשת