על דמותה של האשה הפלסטינית בין 1930 ל 1960: תקציר הרצאה
מאת: לינה מיעארי
06/2005

אני פליטה מאל בירווה. נולדתי בחיפה, למדתי ולימדתי בביר זית, וברצוני להציג הערב חלק מהתזה שלי. התזה היא על התפקידים של הנשים הפלסטיניות הכפריות בתקופה שציינתי, שכוללת את הקולוניאליזם הבריטי, את הנכבה ואת הממשל הצבאי הישראלי. המחקר מסתמך על קריאת ספרות ועל ראיונות עם 10 נשים ו 10 גברים שחיו באל בירווה בתקופה המתוארת.

כשהייתי ילדה, סבא שלי נהג לאסוף את הנכדים ולספר להם על הכפר. בזמנו רק חיכיתי שהוא יסיים, אבל היום אני מבינה את החשיבות של ההיסטוריה העממית שהוא ניסה לספר לנו. זאת בניגוד לרוב ההיסטוריה הכתובה שמתמקדת באליטות או במאורעות לאומיים, וחסרה התייחסות לחיי היום יום של רוב האוכלוסייה.

בסוף התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי הורגשה חדירה של קפיטליזם לפלשתין, שהתבטאה במסחור של החברה ובהפיכה של האדמה לסחורה. מאפיין נוסף של אותה תקופה היה התערבותה של המדינה בתחום הבעלות על האדמה באמצעות חקיקה. חדירת הקפיטליזם הרחיבה את הפערים בין קבוצות אוכלוסייה שונות, מפני שאפשרה לבעלי ההון לרכוש אדמות נוספות, ולייצר הון נוסף. תפקידי הנשים באותה תקופה הושפעו ממעמד המשפחה, מגיל האשה, וממספר הנשים במשפחה. המשפחות העשירות נהגו להעסיק פועלים, כך שלנשים בהן לא הייתה עבודה רבה. מנגד, אצל משפחות עניות יותר נדרש כל כוח העבודה שהצליחה המשפחה לגייס.

המרואיינים הצביעו על חלוקת עבודה בין גברים ונשים. הגברים עסקו למשל בחריש ובזריעה, ואילו הנשים עסקו בקישוש עצים, בשאיבת מים ובניכוש עשבים. נשים גם הלכו לעיר הקרובה, לעכו, לסחור במוצרי חלב. כפי שניתן לראות, עבודת הנשים היתה חלק אינטגרלי מכלכלת משק הבית. למרות שצויינה חלוקת עבודה תיארו מחצית מהמרואיינות מצבים שבהן נשים עסקו גם בחריש, ובכלל היו דומיננטיות בניהול חיי המשפחה. כמו כן הוזכרו מספר מקרים של אמהות חד הוריות. מה שאני רוצה להראות בממצאים אלו זה ששחרור נשים התקיים בשנות השלושים והארבעים בכפרים, אפילו יותר מאשר בערים, ושהוא לא נבע מתפישות מודרניות. כיסוי פנים למשל לא היה אופייני לנשים בכפר, אלא רק לנשים בעיר. אינני מנסה לטעון שהיה שוויון בין גברים ונשים. נשים למשל כמעט אף פעם לא ירשו אדמה.

במרד של 36-39 עבר מרכז הלאומיות הפלסטינית מהערים לכפרים, ובהתאמה עברה הפעילות הפוליטית של נשים גם היא יותר לכפרים. נשים השתתפו במאבק הלאומי בדרכים שונות, כמו בהברחת כלי נשק ומזון.

אל בירווה נכבשה ב 11.6.48. פליטי הכפר מספרים שגם לאחר הכיבוש הם חזרו, אך בסוף גורשו על ידי הצבא. מי שחזר לכפר היו בעיקר הנשים, שחזרו לאסוף מצרכים שונים. תפקידן של נשים בתקופה זו התעצם, בין היתר בגלל היעדרם של גברים. בין הדיבורים על הכבה, מזכירים הפליטים בעיקר את הפחד שהופץ ועבר מפה לאוזן, הפחד ממה שקרה בדיר יאסין, החשש מטבח. תנועת הפליטים נמשכה בדרך כלל מספר חודשים, וכללה לעיתים מספר תחנות. נשים מילאו תפקיד משמעותי ביותר בתקופה זו בכל מה שקשור לשמירה על המשפחה.

בין 1949 ל 1952 טיפל אונר"א בפליטים הפנימיים, ואז הוא הוחלף בממשל הצבאי של ישראל. תקופת הממשל הצבאי התאפיינה בהפיכת האיכרים הפלסטינים לפועלים, בתוספת כל המגבלות שהוטלו על פועלים שיצאו מכפרם לעבוד. את רוב האדמה הפקיעה המדינה, ולעיתים היא השכירה אותה לעקורים.

אם אחמד סיפרה שיום אחד הגיעה לעבוד בשדה שהיה שלה לפני 48. בשמחתה החלה לאסוף מלפפונים להחמצה, אלא שלפתע נצפתה על ידי משגיח יהודי, שאמר לה שהיא גנבת.

במידה רבה גרמה הנכבה להסתגרות ולשמרנות של החברה הפלסטינית, שהתבטאה בין השאר בצמצום חירויות של נשים. 

זוכרות ברשת