צלקת נשכחת - איך הגוף הפרטי שלי נעשה ישראלי?

(בטקסט זה יש ביטוים שעלולים לתת תחושה לא נוחה למי מהקוראות/ים. זה טקסט אישי למדי ולכן בחרתי לכתוב בדיוק כפי שאני מרגיש)

בערך כשהייתי בן 23, מספר ימים לפני שיצאתי עם חברתי לטיול בחו"ל, שמסלולו אינו ידוע מראש, פנה אלי אבי ובטון קצת מוזר שאל אותי אם הכל בסדר אצלי מבחינת כל התפקודים הגופניים. לא הבנתי למה הוא מתכוון עד שהבהיר שמתכוון לתפקוד המיני. וואו, זה היה מפתיע. עד כדי כך שנדמה לי שאני זוכר את המקום המדויק בו התקיימה שיחה זו בקיבוץ בחן בו גרנו. איפשהו בדרך בין החדר בו גרתי לבין בית הורי, סמוך לגן הראשון בו הייתי בקיבוץ. אמרתי לו שהכל בסדר, שתמיד היה בסדר ואני כלל לא מבין למה הוא מודאג.


"שמת לב לצלקת שיש לך שם?" שאל אותי. "צלקת? אה, כן, משהו קטן מאד. חשבתי משום מה שזה מלידה. בכל אופן, זה אף פעם לא הטריד אותי"
"הגיע הזמן שתדע מה זה" אמר, וזה התחיל לעניין אותי מאד כמובן.


"כפי שאתה יודע, כשנולדת, במנדוזה שבארגנטינה, אימך לא היתה יהודיה. במשפחתה לא עשו ברית מילה וכך נהגנו גם אנחנו איתך ועם אחיך. כשעלתה האפשרות שנעלה לישראל, לחיות בקיבוץ בחן, נפגשנו בביתנו עם שליח התנועה הציונית, חבר הקיבוץ, שהסביר לאמא שלך ולי על הקיבוץ, על החיים בו ועל תנאי הקבלה אליו. הוא סיפר שהתקיימה אסיפה כללית מיוחדת בה נדונה שאלת קבלתנו כמשפחה שרובה לא יהודים. חוץ ממני, יהודי כשר, שלושתכם נולדתם גויים ע"פ ההלכה. החלטת הקיבוץ היתה שלא מקבלים אותנו אם לא תתגיירו. אמרנו לשליח שאנחנו מקבלים את הדרישה הזו. שאלנו מה לגבי ברית מילה לך ולאחיך והוא אמר שזה לא חובה אבל רצוי שכן, שתעברו ברית מילה."

(פאוזה שלי: בתרבות הארגנטינאית, את זה אני יודע מגיל צעיר מאד, אם אומרים שכדאי שתעשה משהו, משמעותו שאם לא תעשה את זה, אתה בצרות איתנו)


"זה היה גבול שאני לא יכולתי לעבור ולא הסכמתי, אבל אימך החליטה לעשות מה שצריך כדי שנוכל לצאת מארגנטינה, מהמצב הכלכלי הקשה בו חיינו, ולבוא לישראל, לקיבוץ. היא נסעה לבואנוס איירס איתך לראות את הקליניקה בה היו עושים ברית מילה ליהודים לפני עלייתם לארץ, או מיד אחרי הלידה. כשנחה דעתה טלפנה אלי וביקשה שאשלח את אחיך במטוס אליה. זאת עשיתי. במטוס הזה היה במקרה נגן גיטרה מפורסם בארגנטינה, אַטַאוּאַל פַּיוּפַּנְקִי שמו והוא ליווה את אחיך. שם, בבואנוס איירס, עברתם שניכם ברית מילה".


"אבל הייתי בן חמש ואיך זה שאני לא זוכר כלום!" הייתי בהלם
"כן, ויש עוד. אצל אחיך הפצע עבר מהר אבל אצלך החיתוך קצת התפקשש ונותר פצע. במשך שבועיים היינו צריכים להחליף לך תחבושת מספר פעמים ביום. אני הייתי יושב על כסא, היינו מושיבים אותך עלי והייתי מחזיק אותך בכוח כדי שלא תזוז. שנינו היינו בוכים בזמן שאימך טיפלה בפצע."
"תודה שסיפרת. נראה שהגיע הזמן לזה.... אבל אני לא זוכר דבר מכל זה."


שכחת הפצע טבועה אצלי בגוף. כעבור כארבעה עשורים הקמתי ארגון שעוסק בשכחה הקולקטיבית שלנו הישראלים את רגע הולדתנו, את הרגע הפורמטיבי של היעשות לישראלים. את הפצע הכואב באמת מאותה תקופה שכחנו. הפצע של הפגיעה הנוראה בתושבי הארץ בה הוקמה מדינה ליהודים בלבד. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי לא שוכח כמובן להתאבל על קורבנותיו הרבים שלו עצמו, כאחוז מאוכלוסיית היהודים בזמנו, אבל הוא שכח כמעט לחלוטין את המחיר ששילמו הפלסטינים.


היום אני מבין ששכחה זו, של הנכבה, נובעת מהטראומה שנצרבה בגוף (יש שיכנו זאת נפש) הקולקטיבי שלנו עצמנו. כי כדי להמשיך את הפרויקט הזה, שהחל ב-48, כדי למנוע את השיבה של הפליטים הפלסטינים, כדי לגייס את כל האוכלוסיה לצבא הישראלי בלא לשאול שאלות, צריך לשכוח כיצד המדינה הזו קמה. חייבים לספר לעצמנו סיפור גבורה על מעטים מול רבים ועל ארץ שהיתה ריקה ועל כך שהם התחילו וכו' וכו'. רק כך ניתן להמשיך לתחזק את הכיבוש הזה ולחשוב את עצמנו לדמוקרטים ונאורים. שכחת הנכבה היא קודם כל בגלל שאנחנו לא יכולים לראות את עצמנו ככובשים ומגרשים. אם אראה עצמי ככובש, זה יכאב לי, כפי שלי יכאב כשאזכר בחיתוך הערלה שלי. באופן דומה, אם אזכור את הנכבה לא אוכל לשרת ביעילות את המשך הטיהור האתני ולכן עלי לשכוח, לכן שכחנו את הנכבה.


להדגמת טענה זו אפשר לקרוא שוב את עדותו הפומבית של אמנון נוימן שכחייל ציוני השתתף בכיבוש וגירוש מספר כפרים בדרום הארץ ב-1948. ברגע הדרמטי ביותר בעדותו הוא מספר על זוועה שנעשתה בתושבי הכפר בריר. כשביקשתי ממנו לפרט על מה מדבר, אמר שאינו יכול "כי היתה שם שחיטה ואני עשיתי את זה". יש עדויות על טבח שביצעו ישראלים בתושבי בריר ב-1948 ונוימן אישר לנו ברמז עבה מאד שידיו שלו השתתפו בזה. הוא אינו יכול לומר את זה בגלוי כי הוא השתתף בזה ויודע שאין לכך כל הצדקה מוסרית. הוא בוחר לשתוק חלק מהנכבה לא (רק) כי חש כאב על הקורבנות שלה, הפלסטינים, אלא בעיקר כי בגופו שלו טבועות הזוועות שביצע. את זה הוא מתקשה לומר. זה מקרה פרטי לתופעה כללית. כל הקולקטיב הישראלי שקם כתוצאה מהנכבה היה שותף בה בדרכים גופניות שונות. אנשים תפסו בגופם את בתי הפליטים, עיבדו את שדותיהם, בזזו את רכושם וכו'.


הבחירה לשכוח את הנכבה היא, אפוא, קודם כל נרקיסיסטית ורק אח"כ מתוך אשמה ובושה על מה שקרה לפלסטינים, שהחלו מרגע זה להתכונן כאחר: האחר שחטא, התחיל במלחמה ושילם את המחיר על כך וגם האחר שחשים אשמה גדולה כלפיו. כך ניתן להבין את ההכרה בנכבה כמהלך שהוא אינטרס קודם כל של היהודים בישראל ורק באופן משני עניין של סולידריות עם הפלסטינים. הכרה בנכבה עיקרה בהבנה ביקורתית של ההבניה את עצמנו כישראלים, ורק באופן משני למידה על זוועה שנעשתה לפלסטינים.

האני (ה-S) הגדול, הקולקטיב הישראלי, הגופני הפוגע משולב באופן בל ינתק מהאחר הנפגע, הפלסטינים. את מקורותיה של הצלקת הגופנית הזו על גופנו שלנו אנחנו נאלצים לחשוף. זה כואב ולכן ניתן להבין את התנגדות הגדולה מצד ישראלים לכך.


הצלקת הקטנה הזו על הזין שלי מלמדת אותי סוף סוף שיעור חשוב. זו פעם ראשונה שאני כותב את זה ואולי, לכן, פעם ראשונה שאני מרגיש שכואב לי שם. אני לא בטוח שיכול לשחזר במדויק את הכאב אבל מבין היום למה שכחתי אותו: כדי להיעשות ישראלי בגוף.


לפני כשלוש שנים סיפרתי ליועץ שעשה לי סופרויז'ן כמנהל של עמותת זוכרות על שכחת ברית המילה שלי ועל המחשבה הטורדת שדווקא אני, ששכחתי אירוע גופני כה טראומטי בהיותי בן חמש, הקמתי ארגון שעוסק באמנזיה הקולקטיבית שלנו הישראלים. הוא הציע לי לכתוב על כך כדי ללמוד מזה. הנה כתבתי ואכן למדתי.


שלושת בניי שלמים בגופם. כשלאנדרו, הבכור, או אולי מדובר בבני השני גל, היה בן שלוש וחצי בערך עמדנו והשתנו יחד בשירותים. חוויה גברית אבהית שאני נהנה ממנה עד היום בראותי את צאצאי הקטן מלמעלה, שנינו משתינים יחד, מצליבים את הזרמים שמשפריצים כך לכל עבר. בפעם ההיא הוא הבחין לראשונה בהבדל בין שלי לשלו ושאל אותי אם אפשר שנתחלף, שלו יהיה כמו שלי ולי כמו שלו. כבר אז הוא הבין ששלו נחשב לפגום. אמרתי שהייתי שמח שלי היה כמו שלו אבל בפיפי שלו אימו ואני לא רצינו לפגוע כדי לא להכאיב לו ללא צורך.

ארועים קרובים

זוכרות ברשת