כמה הערות על הגוף הישראלי
מאת: איתן ברונשטיין

לא מעט נכתב על ההיעשות הגופנית ל"ישראלים". אני מבקש להקדיש מספר פוסטים כדי לשתף במספר חוויות אישיות בנושא. ברור לי שהכותרת "הגוף הישראלי" מכלילה להחריד וחוטאת לאינספור גוונים של גופים של ישראלים. ובכל זאת, אני מתעקש לחשוב שחוויותיי מייצגות בדרך זו או אחרת חוויות הכוללות רבים מאיתנו, הישראלים. השפה הזכרית של טקסט זה מדגישה את הישראליות כגבריות. אבל כמובן שגם הנשים בישראל שותפות להבניית הגוף (של) הישראלי.
השאלות המנחות את כתיבתי הן: כיצד נעשה גוף היחיד לישראלי? מה נכתב לנו בגוף? מה אנחנו, הישראלים, כותבים בגופם של ילדינו? מה הגוף הישראלי לא יודע? מה אסור לו לדעת? מה מבעית את הגוף הישראלי? מה מצמרר אותו? כיצד הגוף הישראלי מזהה אויב? מהן שפות האויבים של הגוף הישראלי?

במאי השנה הייתי בברלין בסדנא על זיכרון וזכויות אדם. כמובן שעסקנו בזיכרון של המשטר הנאצי. הוצג לנו הפרויקט המרתק "מקומות של זיכרון" שנעשה ברובע הבווארי בברלין ע"י רנטה שטיך ופרידר שנוק. במסגרת הפרויקט הוצבו עשרות שלטים במקומות שונים ברובע ולכל שלט שני צדדים. באחד מופיע דימוי מסוים, למשל של כלב או כיכר לחם. בשני יש משפט קצר הלקוח מאחד מהחוקים הגזעניים שחוקק המשטר הנאצי מראשיתו. רבים מחוקים אלו מתייחסים ישירות ליהודים ולשלילת זכויות מהם. צד את העין דימוי של חתול, על אחד השלטים כשמצידו השני הופיע המשפט "מעתה אסור ליהודים לגדל חיות מחמד".

האופק שלי, באמצעותו אני נפגש עם פרויקט הזיכרון הזה , הוא העיסוק בנכבה והמאמץ להבנותה גם כהיסטוריה ישראלית. בימים בהם הייתי בברלין אושר בכנסת "חוק הנכבה", שמטרתו למנוע עיסוק בנכבה, ליצור אווירת טרור כלפי כל מי שעוסק בה. החוקים הנאציים האלה, של ראשית המשטר הגזעני בגרמניה, הזכירו לי מיד את המשטר הגזעני הישראלי. חוק הנכבה הוא אחד מסדרת חוקים גזעניים שמרחיקים עוד ועוד מה"ודמוקרטית" כך שהתיבה "מדינה יהודית" נעשית חזות הכל. זהו חוק נוסף החושף את השקר הידוע הנקרא "מדינה יהודית דמוקרטית".


בגרמניה, החוקים הגזעניים שחוקקו הנאצים לא היו השואה עצמה. הם היו המסד החוקי עליו התרחשה מאוחר יותר הזוועה בהתגלמותה, כאשר מיליוני בני אדם הושמדו בידי בני אדם שראו עצמם נבחרים ומיוחדים וגם קורבנות מלחמה נוראה שהתרחשה שם שנים לא רבות קודם לכן. המסד החוקי הזה לא הוביל בהכרח לשואת יהודי אירופה אבל הוא בהחלט אפשר אותה ובדיעבד לא ניתן להבין את השואה ללא הבנת המשטר הגזעני שחולל אותה.
כאן בישראל הולכים ונחקקים חוקים מבית מדרשו של ליברמן, הפוליטיקאי האפקטיבי ביותר שקם לנו מאז בן גוריון. עם כל הזעם המוצדק כלפי ליברמן וחוקי הנאמנות השונים שלו חייבים להודות שחוקים אלה שזורים עמוק בהיגיון הציוני. אם ישראל היא מדינתו של "העם היהודי", (נקראת גם "מדינת היהודים") הרי שהנכבה – הטיהור האתני לצורך הקמתה – היתה מהלך הכרחי לגמרי. בתוך מדינה יהודית כזו, גם אם יש בה היבטים דמוקרטיים, סביר שחוקיה יבטאו את רוחה הציונית ולכל הפחות שיעמדו על המשמר לנוכח כל איום משמעותי על אבני היסוד שלה. למידת הנכבה, דומה שכבר אין צורך לומר זאת, מערערת כל נרטיב ציוני באופן שקשה לגשר ביניהם. במובן זה צדקה ציפי לבני כשטענה שאם הפלסטינים רוצים שלום עליהם לוותר על זיכרון הנכבה. היא כנה יותר מאנשי שמאל ציוני רבים שגורסים שניתן לזכור ולהכיר את הנכבה באופן מעמיק במסגרת המדינה היהודית.


חוק הנכבה הוא אפוא המניפסטציה החוקית העכשווית לרתיעה מעיסוק והכרה בנכבה. אבל חוק זה כתוב בגופנו, הישראלים, כבר מקדמת דנא. מיד עם שקיעת האבק שהעלו שיירות הפליטים הפלסטינים המתרחקים מבתיהם החלה מערכת התעמולה הישראלית להסביר ולהצדיק את הטרגדיה האנושית הזו. ההמשך היה הכחשה כמעט מוחלטת והתעלמות מהנכבה עד בערך חגיגות החמישים לישראל, שאז כבר לא ניתן היה להסתיר את הפעילות ההולכת ומתרחבת של פלסטינים בנושא, גם בתוך גבולות המדינה היהודית. ומאז שיותר ויותר ישראלים - יהודים כשרים, מלח הארץ ממש, צברים ובני קיבוצים, חיילים בצבא ההגנה – מתעניינים בנכבה ומבינים את חשיבותה כהיסטוריה ישראלית, כהיסטוריה שלהם עצמם, הממשלה כבר לא יכלה להתעלם מכך וחוקקה חוק שמבקש להמשיך את המחיקה.


אז מה נכתב בגופנו הישראלי על הנכבה? שאין לדעת אותה; שהיא כלל לא קרתה; ואם כן זו אשמתם בלבד; ולא רק אשמת הפלסטינים אלא של כל מדינות ערב שהתחילו במלחמה; שאחרי השואה אין ברירה אלא להקים מדינה יהודית בארץ ישראל; העולם החליט על מדינה יהודית והערבים התנגדו לכך ורצו לזרוק אותנו לים. לאחרונה חזינו בראש ממשלתנו טוען שהערבים התחילו באלימות ב-48. קצת מביך (ואולי מעודד!) שראש מדינה בת 63 נדרש להצדיק את קיומה.


איך כל זה נכתב לישראלים על הגוף?
פרויקט הזיכרון שהזכרתי בתחילת טקסט זה עוסק בראשית המשטר הנאצי ולכן גם שואת יהודי אירופה מיד עולה בזיכרון הישראלי שלנו אף שאינו עוסק בה. בזיכרון הישראלי הקולקטיבי כל אזכור של ההיסטוריה בגרמניה מעלה את מה שצרוב בגופנו באופנים לאומיים מאד. כל כולו מגויס למטרה אחת ויחידה: חיזוק הלאומיות הישראלית, הציונית. עניינו בזוועת יהודי אירופה אינסטרומנטלי לתחזוקת המיליטריזם והשוביניזם הציוני. הגוף שלנו מאומן לזה מגיל שלוש בערך. כל הישראלים מצווים לעמוד דום יחד באותו יום ובאותה דקה למען המטרות האלו.


כשגל, בני השני, היה בן ארבע הוא חזר מהגן ביום השואה וחששתי מאד לשלומו. הוא אישר את חששי והיה עצוב וכעוס. "הכריחו אותי להיות עצוב" אמר לי "ולא רציתי להיות עצוב". הוא סיפר לי, והזכיר את מה שזוכר גופי שלי, כיצד אימנה אותם הגננת לעמוד דום בצפירה. "יש להרכין את הראש כך שהסנטר כמעט יגע בחזה ולהשפיל את המבט למטה. אסור לצחוק כמובן". איזה ישראלי לא מכיר את הוראות ההפעלה הגופניות הללו? אצל ילדים לימוד הג'סטות הגופניות האלו מקבל טוויסטים מתחכמים, אבל מסתבר שלא חדשים, כפי שסיפר לי בני נועם בן השבע וחצי אחרי יום השואה האחרון: "ילד אחד עבד על כולנו, אפילו על המורה(!) כשהשמיע בקולו צפירה והקפיץ את כולנו לעמידת דום, מספר דקות לפני הצפירה עצמה. הוא צחק וגם כולנו אבל המורה לא אהבה את זה. אח"כ בטקס המנהלת חזרה שוב ושוב על כך שכולנו צריכים לגדול כציונים במדינת ישראל. בסוף שרנו את התקווה"
"איך ההמנון הישראלי קשור לשואה?" שאלתי בכעס בלא להקפיד על הוראות מדריכי ההורים לא לערב את הילדים בצרות של הוריהם. הוא שתק, לא ידע מה לומר. ובאמת, כיצד ניתן להשיב על שאלה זו? התשובה היחידה היא התשובה הציונית: ישראל כמדינה יהודית היא התשובה לשואה ולכן נעשֵה הכל, כולל מלחמות לַנֵצַח, כדי לשמרה כפי שהיא. מהלת ביה"ס, כרגיל בישראל, לא עושה כל הבחנה בין יהודים לישראלים או לציונים. הילדים בישראל גדלים בלא כל יכולת להבחין בין המושגים יהודים לישראלים. המורות קולטות היטב את התעמולה הישראלית על פיה התנגדות למדיניות של ישראל היא אנטישמיות חדשה וכך מלמדות את ילדינו: השואה היתה נגדנו, הישראלים.


השואה מתפקדת כמקרבן האולטימטיבי שלנו כישראלים המגלמים את התשובה לשואה. היא הצדקה לכל זוועה שישראל עושה בפלסטינים והיא גם לא ניתנת להשוואה לשום זוועה אנושית אחרת. לכן כל אזכור שלה בישראל, לא בהקשר "הנכון", שמצדיק את המשך הדיכוי של הפלסטינים, גורר מיד תגובה צדקנית ורגשנית שמעקרת אפשרות לדיון רציונאלי. אם מישהו מציע השוואה בין משהו הנעשה בישראל למשהו שנעשה ליהודים בגרמניה (אפילו כשמדובר בהלכי רוח, או חוקים, ולא בהשמדה הפיזית עצמה), התגובה הגופנית הרווחת היא של מחאה קולנית, נטישה, ניבולי פה.
כך קרה כשהעזתי להציע באותו סמינר בברלין להציב שלט בתל אביב ביום העצמאות הישראלי ובו יהיה מצדו האחד משפט בגרמנית הלקוח מחוק הנכבה ומשמעותו: אסור להתאבל ביום הקמת המדינה. ישראל 2011. הצעתי שבדומה לשלטים בפרויקט הזיכרון הגרמני, בצידו השני של השלט יהיה דימוי איקוני של הנכבה, למשל פליט פלסטיני מחזיק במפתח.


לא הספקתי להשלים את המשפט בגרמנית ומשתתפת ישראלית, קוראת גרמנית, התפרצה במחאות ובזעם. היא הטיחה בי "כיצד אתה מעז להשוות את חוק הנכבה לשואה?"
"זו לא השוואה לשואה אלא למערכת החוקים של המשטר הנאצי בראשיתו" ניסיתי להגן על הרעיון, אבל היה קשה לי להסתיר את מבוכתי.
"אתה מקדם אג'נדה פוליטית שלך ואין לך זכות לעשות זאת. אני מצפה שכישראלי תייצג היטב את ישראל"
"ולייצג את ישראל אינו אג'נדה פוליטית?"
"טוב, כן..." הודתה בכנות.
איך ניתן בכלל לדון בזיכרון הזה בלא פוליטיקה? השאלה היא איזו פוליטיקה מגולמת בפעולת הזיכרון? מה מכתיב הזיכרון על גופנו? מה הוא גורם לנו לעשות ומה הוא אוסר עלינו?
התשובה תלויה באידיאולוגיה המנחה את פעולת הזכירה. האידיאולוגיה נכתבת על גופנו כאזרחים ומפעילה אותו. הורים הם סוכני אידיאולוגיה מובהקים בהיותם מטביעים אותה על גוף ילדיהם. כבר מרגע הלידה הורים בישראל נוהגים לכרות חלק מגוף הילד ומטביעים בו בכך את האידיאולוגיה שלהם. גם מי שנמנע מהחיתוך הזה (המכונה ברית מילה) מטביע בגוף בנו אידיאולוגיה, בעל כורחו. לכן השאלה אינה האם אנחנו כהורים מטביעים בילדינו אידיאולוגיה, אלא איזו אידיאולוגיה זו? מה משמעותה?


ביקשתי להדגים את הטבעת האידיאולוגיה שלנו כהורים בגוף ילדינו בכתיבה ממש על גופם של ילדיי. שלושה מהם סירבו, כמו סימנו לי גבול לריבונותי על גופם. אחד, הבכור, הסכים. למה הוא הסכים ואחיו ואחותו לא? נורמה מוסי חברתי מציעה לכך הסבר מעניין: הוא כבר למד את שפת ההתנגדות בעצמו וביטא אותה בסירובו לשרת בצבא הישראלי ולכן חש בטוח יותר. ואולי הוא סתם סלחן יותר לשיגעונותיו של אביו :)
המשפט שכתבתי על גופו של בני הבכור (בהשמטת A) הוא כמעט ציטוט מדויק מחוק הנכבה שעבר בכנסת: אסור להתאבל ביום הקמת המדינה. ישראל 2011.


האיסור ללמוד על הנכבה בישראל טבוע בגופנו הישראלי מינקות. הנכבה אינה נלמדת כמעט בשום מסגרת בישראל ויהודים חיים כתלושים מהעבר שלהם, זה שכונן את מדינתם כמדינה יהודית. המשפט הזה טבוע בגופנו גם בשפתו הגרמנית. גרמנית היא שפת אויב עבור ישראלים רבים. למרות שרבים בישראל נולדו לשפה הגרמנית וליידיש הקרובה לה, היא נתפסת כאיום מתמיד. לכן הכיתוב של חוק ישראלי גזעני בגרמנית מקפיץ כל כך את הישראלים.
גם הערבית היא שפת אויב בישראל, וגם הערבית היא שפה שרבים בישראל נולדו אל תוכה. היא שפת אם עבורם. מעניין לערוך השוואה ביחס של ישראלים אל הערבית ואל  הגרמנית. נראה שיותר ישראלים שבים לגרמניה היום ואף רואים בה מחוז חפץ. לעומת זאת מעטים הישראלים שרואים במרחב הערבי ובשפת הארץ את ביתם. היחס אל הערבית ואל המרחב הוא בעיקרו קולוניאלי ולשם כך צריך גוף ישראלי צייתן, נכון לקרב ולהקריב את עצמו.



כתבתי לו על הגוף

זוכרות ברשת