על שדים ופחדנים
מאת: ליאור בנתור
05/2011

מפעם לפעם מקיימת עמותת זוכרות בגליל העליון מפגשים משותפים לערבים, יהודים ודרוזים.נושא המפגשים הוא הנכבה, אותו מושג שלאחרונה הפך שגור בפי כל בזכות כמה הצעות חוק ממשלתיות. הנכבה הוא נושא טעון כמובן, מה שהקשה על העמותה למצוא מקום שיארח את הפגישות הללו. לאחרונה נערכו הפגישות בקיבוץ הגושרים במסגרת שימוש עסקי שעושה הקיבוץ במועדון לחבר שלו. מזכיר הקיבוץ אמר (בתקשורת) שכל עוד הפעילות אינה רועשת ומפריעה, אין סיבה למנוע אותה.
אבל היה מי שלא יכול היה לעבור על כך בשתיקה. אורי הייטנר, עיתונאי וחבר קיבוץ אורטל , הפעיל לחץ על הקיבוץ. עד מהרה הביא הלחץ למניעת המשך המפגשים של "זוכרות" בהגושרים.

השד הנורא

ובכן, מהי אותה פעילות חתרנית ונוראה שבשלה רודף הייטנר עד חורמה את  "זוכרות"? אינני פעיל בעמותה אולם בפגישה האחרונה שנערכה בהגושרים הייתי. מה היה שם? אז ככה: קראו בקול רם שירים של אלתרמן, לאה גולדברג  ומוחמד דרוויש. תושב מג'דל שמס סיפר כעד ראייה על המאורעות בגבול. הוצגו מסמכים מארכיון "ההגנה" ובהם עדות לגירוש ספציפי מכוון של כפריים ב-1948. אישה ילידת בירעם , שצו בימ"ש לא מיושם מ-1951 דורש לאפשר לה לחזור לביתה, סיפרה על הקשר שהיא חשה אל כפר הולדתה. זהו, זה השד הנורא שהייטנר, "אם תרצו" ואחרים מפחדים ממנו עד כדי כך. כמובן, לחופש הביטוי יש גבול. אולם האם זהו הגבול שלו? לאה גולדברג?! מסמכים שממילא פתוחים לעיון הציבור?!
המושג "נכבה" פירושו אסון. גם אם נתעלם מהמסמכים ושאר העדויות ונאמר שלא היה בכלל גירוש ושהערבים ברחו כי הם פחדנים- עדיין,  אף אדם סביר לא יטען שאירוע שבו מאות אלפים ניתקים שלא מרצונם מביתם הוא אינו בגדר "אסון".

"איני מסכים עם דעותייך בכלל, אבל אני מוכן למות כדי להגן על זכותך להביע אותן."

איפה שהוא בדרך שכחנו את המשפט המפורסם הזה של וולטר, שמבטא את העיקרון שבבסיס חברה חופשית . איננו חייבים להסכים עם "זוכרות" לגבי שום דבר. לא לגבי פרשנותם לאירועים ההיסטוריים, לא לגבי דעותיהם הפוליטיות שתומכות בגרסא זו או אחרת של זכות שיבה לפליטים, או של הכרה בסבל שנגרם להם. זכותו של כל אחד לחשוב שהערבים אשמים בהכל ושאנחנו הצבא המוסרי בעולם. מה שאינו לגיטימי הוא ההפחדה, הרדיפה וניסיון ההשתקה של מי שחושב אחרת, של מי שמנסה לעורר דיון ציבורי.

בעל הדעה הוא בעל הטור-דעה

אורי הייטנר "מלווה" אותי זה שנים רבות. על אף השקפותיו הימניות-קיצוניות, הוא כותב את הטור הפוליטי העיקרי בעיתון של התנועה הקיבוצית השמאלנית ברובה (פלורליזם). בגולן, שם גרתי תקופה, יש לו עמוד בעיתון המקומי וכך גם בגליל העליון שם אני גר כעת. קיצורו של דבר, להייטנר יש את מלוא הבמה להסיט ולרדוף: את עמותת "זוכרות", נגדה הוא מנהל ציד מכשפות עקבי, הוא כינה "המיץ של הזבל של החברה הישראלית". לאחר שהצליח לדחוק את רגלי העמותה מקיבוץ הגושרים כתב בבלוג שלו: "הפיגוע נמנע". אף אחד לא רוצה להיות שותף לטרור, גם לא להיות מואשם בכך בעיתונות של המועצה האזורית והתנועה.   האם ראוי שאדם המסית בצורה כזאת יזכה לבמה בעיתונים מכובדים?
 במכללת תל-חי עומד הייטנר בראש גוף הנקרא "יובלים- המרכז לפלורליזם יהודי". פלורליזם? עם כזה פלורליזם מי צריך פאשיזם.

הצדקת הציונות (או: על כרעי תרנגולת)

מעבר לעובדה הברורה שהרדיפה וההשתקה של מי שמדבר על הנכבה היא פסולה, מעניינת גם השאלה למה הם כל כך מפחדים? אין ספק שבעיני הייטנר, ליברמן וחבריהם שיח פתוח על הנכבה מערער את יסודות המדינה והציונות וחותר תחתן.  אבל האם הציונות והצדקתה הן כה רעועות? לשיטתם, אם נדבר על כך שנעשה עוול לחלק מהפליטים- כלומר, שאנחנו לא מושלמים- יתעוררו יסודות המדינה והיא תקרוס כביכול כמגדל קלפים. זהו לדעתם הבסיס של הציונות: היותנו תמיד צודקים וטהורי נשק (לכן בספר הלימוד בביה"ס שלי היה כתוב רק ש"הקמת המדינה לוותה בבריחה המונית של ערביי הארץ").
מוזר. אני לתומי חשבתי שהצדקת קיומה של המדינה עומדת איתן ונעוצה בשואה וברדיפה של יהודי העולם ,בקשר בין עם ישראל לא"י, במחויבות של המדינה כלפי רווחת אזרחיה. אבל אני רק אדם מהישוב- מה אני יודע. אין ספק שהייטנר, ליברמן ודומיהם אשר נחלצים להציל את הציונות כל שני וחמישי, יודעים טוב ממני על מה היא עומדת.

זוכרות ברשת