האדמה במקום הזה היתה פצועה
מאת: קאוטר אל קאסם
04/2011

בנוגע לביקור שלי בסידנא עלי, אני באמת צריכה קצת זמן לחשוב על זה. זו הייתה חוויה מאוד מרגשת, יפה ועצובה בעת ובעונה אחת, למרות שזה היה כואב מאוד זה עזר לי להבין את אבא שלי ואת עצמי. הגעתי לשם בשעה 18:45 ויצאתי אל החוף. משהו היה מוזר, שלא במודע התחלתי לדקלם תפילה, המשמשת בדרך כלל כאשר מייחלים להחלמה של מישהו חולה או נתון בכאבים. ולהפתעתי מצאתי את עצמי פונה אל המקום. הבנתי כי האדמה במקום הזה היתה פצועה.

למרות שתכננתי לעשות זאת, לא התאים לי להסתובב בכפר, לא ידעתי אפילו איך הוא נראה בעבר, הדבר היחיד שידעתי היה שזה לא המקום שזה היה פעם, ולא ראיתי טעם להסתובב בין הבתים בהם חיים עכשיו ישראלים. במובן מסוים הכפר היה מנוכר, ועמוק בפנים אני איכשהו סירבתי להקדיש תשומת לב לגרסה המזויפת הזו שלו.

התעניינתי יותר במה שאפשר לכנות רוח המקום, הנוף, האדמה, בית הקברות, המסגד, הים. ניסיתי לדמיין איך זה הרגיש לחיות פה.
זכרתי את כל הראיונות שערכתי, שהפכו להיות מחווה לאדמה. הקשר העמוק עם האדמה במובן המילולי ביותר, עשה עשה את העקירה למעשה שהוא אולי אכזרי יותר משאנו "המודרניות" נוכל אי פעם להבין.

שמחתי לראות משפחות פלסטיניות במסגד. התפללתי שם וישבתי איתם עד שכבר נהיה מאוחר. תכננתי לחזור לירושלים באותו ערב. אבל לא יכולתי לעזוב את המקום. משפחה אחת הזמינה אותי לבוא איתם. אבל אני לא רציתי לעזוב, עדיין לא הספיק לי.
בסופו של דבר אמרתי להם שאני רוצה לישון במסגד. ולמזלי היתה לי את האפשרות לעשות זאת. ביליתי שם עד אחרי התפילה ביום שישי, ואז נאלצתי לעזוב בגלל שהתחבורה הציבורית הופכת לנדירה בשבת.

למעשה ביליתי את כל הדרך חזרה לירושלים בוכה בשקט על האובדן הזה, אבל בסופו של דבר זו הייתה הקלה, כיוון שהצער היה שם כל הזמן, אולי כל חיי, אבל איכשהו כל הזמן נשאר בפנים. זה היה גם עצוב לראות איך הישראלים מתנהגים כאילו דבר לא קרה, זה עשה עלי רושם של התנהגות הנובעת מבורות עמוקה. במקביל תהיתי האם אני האדם הנכון לעשות את המחקר הזה, מפני שהרגשתי יותר מדי מעורבת רגשית. מצד שני הביטחון שלי בחשיבות המחקר התחזק, כי נוכחתי שאי אפשר לזלזל בחשיבות של סיפורים, בין אם הם אמת או שקר, הרי הם ללא ספק חזקים יותר מאשר הסביבה הבנויה (ארכיטקטורה), הם יכולים לכסות את האמת, אבל סיפורים אמיתיים, ואני משוכנעת בזה באופן עמוק, הם חזקים יותר ויש להם את הכוח לחשוף את רוח המקום. המקום עצמו נשאר וצריך אנשים שיכולים להתייחס אליו. אז עדויות אלה הופכות לאמצעי חזק מאוד במאבק על זכויותיהם של התושבים הילידים ואני חושבת שהן ראי עבור הישראלים ולכן הן לא פחות חיוניות גם עבורם.

הכותבת נולדה באירופה לפליטים פלסטינים מסידנא עלי

זוכרות ברשת