נייר עמדה בנושא שילוט הכפרים הפלסטינים ההרוסים
מאת: איתן ברונשטיין
12/2001

הזיכרון הקולקטיבי הציוני משתרר במרחב התרבותי והפיזי שלנו. אנדרטות ושלטי דרכים רבים מציינים את אובדן החיילים היהודים במלחמות, אך אין זכר להרס החיים הפלסטינים במרחב התרבותי ובנוף הגיאוגרפי. למחיר הכבד ששילמו הערבים הפלסטינים - בחיים, בהרס מאות כפרים ובעקירה מבתיהם - אין כמעט הכרה ציבורית. לכפרים הפלסטינים ההרוסים אין כל אזכור, ובמקומות רבים שמם יוהד והוענק לישובים חדשים שהוקמו על אדמותיהם. כפרים אלה שקופים בנוף הארץ ורק שיחי הסברס העקשניים הם מצבתם האילמת.

גם לכאב הפלסטיני אין לגיטימיות, וכל ביטוי שלו נתפס כעוין ומאיים. מדינת ישראל מתייחסת לאבל הקולקטיבי של אזרחיה הערבים כאל התארגנות כוחנית מסוכנת השוללת את הקיום היהודי כאן ועכשיו. בשנים האחרונות מתעצמת המודעות של הפלסטינים לחשיבות הפוליטית של הזיכרון, ואזכורים ציבוריים של הנכבה מול יום העצמאות נעשים שכיחים וגלויים יותר. ביקורים בכפרים הרוסים תופסים מקום מרכזי יותר בעיצוב זהותם של הפלסטינים אזרחי ישראל, אולם אלה נעשים בצנעה, וללא תביעה מהמדינה להכיר בסבלם באופן רשמי.

הזיכרון הקולקטיבי הציוני גם מונע מהיהודים להכיר בחלקם בהרס, לשאת באחריות ולהגיע לפיוס ממשי עם הפלסטינים. אין פעולה של יהודים המכוונת להכרה בחלקם בסבל שנגרם לפלסטינים. כל אפשרות כזאת נדחית מיד מחשש שהכרה בעוולות שנגרמו תחייב את היהודים להסתלק מישראל. זו טענה פרנואידית, השואבת את תוקפה מאתוס הקורבן היהודי ואף מחזקת אותו.

ציון הכפרים הפלסטינים ההרוסים באמצעות שילוט בנוף, הוא מאמץ נוסף להביא לשוויון אזרחי ולאומי במדינה. סימון פיזי של הכפרים ודיון ציבורי בנכבה הפלסטינית יעודדו שיח מוסרי יותר, שבו לסבל שנגרם יש קורבנות ומחוללים מוכרים. הכרה פומבית זו היא ביטוי של רצון אמיתי להתפייסות. נראותם של הכפרים ההרוסים עשויה להניע בציבור היהודי תהליך התמודדות משחרר וביטוי של אנושיות.

השילוט פונה לעבר בהיותו הכרה בחוב מוסרי, אף אם סמלית בעיקרה, כלפי העוול שהיה כרוך בהקמת המדינה היהודית. אסונם של הפלסטיניים בחורבנם של יותר מארבע-מאות כפרים תובעים התייחסות כלשהי מצד המנצחים של ההיסטוריה. שילוט מכובד המספר על כפר שנכחד מכיר בעוול ובאסון בעצם מעשה הסימון שלו.

ההווה של השלט הוא הפן האסתטי שבו, החומרי. אי אפשר להתעלם ממנו בנוף. הוא מונומנט פיזי שמציב את המביט בו בעמדה חדשה, ביקורתית, כלפי המציאות שבה הוא חי. כל עוד אין לכפרים הפלסטינים ההרוסים אזכור בנוף, נמשכת ההדחקה של קיומם בעבר והריסתם. נסיעה בכבישי הארץ וטיול בשביליה הופך לחוויה אחרת עם כל שלט חדש בנוף. השלטים על חורבות הכפרים הפלסטינים יאתגרו את הידע הרשום בנוף ומקופל בסיפורים ההיסטוריים.

העתיד המשתקף דרך שילוט הכפרים מרמז גם לשאלת השיבה של הפליטים הפלסטינים. שילוט הכפרים ההרוסים יעמיד את שאלת זכות השיבה על סדר היום הציבורי, כי הוא מעיד על מה שהיה כאן, שאינו יכול להמשיך להימחק לנצח. הכרה יהודית בנוכחות ההולכת ונמשכת של בעיית הפליטים וחתירה מפורשת להסכמה בנושא השיבה הן מפתח לפיוס ממשי בין העמים. ללא פתרון הוגן של שאלת השיבה לא יסתיים הסכסוך.

שילוט הכפרים הפלסטינים משלב בין העבר, ההווה והעתיד, ובין האתי, האסתטי והפוליטי. זו פעולה על הנוף שמבקשת לגלותו ולעצבו מחדש. בנוף זה יונכחו העקבות של מה שסירב להימחק עד כה, למרות כל המאמצים. הפוליטיקה של הנוף בחברה צודקת יותר מחויבת לדין וחשבון מוסרי כלפי עוולות העבר שלה, מחויבות שהביטוי האסתטי והחזותי שלה צריך להיחשף לאור היום.

אנחנו, קבוצה של ישראלים, ששמה לעצמה מטרה להעמיק את המודעות לאסון ולסבל הפלסטיני (בעיקר) בציבור היהודי בישראל. שילוט הכפרים הפלסטינים ההרוסים עשוי לקדם זאת, אבל צריך להיות חלק ממאמץ שכולל אופנים שונים של אזכור הנכבה בעברית. לדבר את הנכבה בעברית, בבתי הספר, באוניברסיטאות ובכל מרחב פומבי אפשרי, צריכה להיות מטרה עבור כל מי שחפץ לחיות בשלום ובהכרה הדדית בין היהודים לערבים במזרח התיכון. בתקופה בה הפכה המילה העברית 'מחסום' שגורה בפי כל פלסטיני בגדה, עד כדי כך שלעיתים צעיר פלסטיני אינו יודע שזו מילה עברית כיבושית, ראוי שהישראלים ידברו ויחשבו את הנכבה כדי להתחיל להבין את הסבל הפלסטיני.

מלבד הציון בנוף של הכפרים ההרוסים, אנו מציעים לייצר משחקי ילדים בנושא הנכבה, לקיים סיורים לימודיים לכפרים הרוסים ולהכשיר מורי דרך יהודים למטרה זו, להפיק מפות שמוזכרים בהן כפרים אלה, להקים מאגר מידע ותיעוד של הכפרים ההרוסים, לארגן תערוכות ועוד. כל זה בעברית פשוטה וברורה. תינתן עדיפות ראשונית לשילוט בנוף במקומות ציבוריים כמו "פארק קנדה" (שהוקם על חורבות עמאוס, יאלו ובית נובה שנהרסו במלחמת 67), בתוך ערים (לדוגמא, רחוב אבן גבירול בת"א שגובל בסומייל) ולצדי כבישים, בעיקר במקומות בהם קיימים שרידים של ממש עד היום.

לזכור ולדבר את הנכבה בעברית כדי שהשפה שלנו תהיה מפויסת וצודקת יותר. לראות את מה שנמחה מעל פני הארץ כדי להבין את שכנינו שכואבים את אובדנם. להכיר באסון הפלסטיני של 48 ו-67 כדי לעצב תודעה יהודית-ישראלית מבקשת שלום. זה האתגר שאנו מבקשים להציב לעצמנו. 

זוכרות ברשת