אפרטהייד: הלוך ושוב
מאת: לואיז בית לחם
02/2011

תרגום: מירי ברק


ברקע ניצבת חורבה: קירות אבן הרוסים למחצה, חלל פעור, קימור של כיפה. ברקע, שדות נפרשים עד לשורה רחוקה של ברושים, כמדומה. אני משחזרת ומשלימה את הפרטים החסרים מתוך הזיכרון, או מתוך תצורה של חורבה. הנוף המוכר בצורה כה אינטימית אינו תובע מבט נוסף. אך המצלמה, המציבה את החורבה במרכז הפריים, אינה מסיטה את המבט מהחורבה. בחזית, מכוניות חולפות. המצלמה מוצבת כך שתקלוט את הקצב המדויק של נסיעתן. בזו אחר זו, המכוניות מאיצות בחלופן על פני החורבה – ונהגיהן שווי-נפש לנוכחותה או לנוכחות המצלמה. הסטקטו החד של נסיעתן מהווה קונטרפונקט לקיום השקט של החורבה. ועדיין, המצלמה אינה מסיטה את המבט. גם לא אני. העדשה מוסרת את משא הפרשנות שלה אט-אט, עוד ועד. הטור הארוך של המכוניות מתפתל סביב עצמו כפי שסליל הסרט של מיצב וידאו נפרש, ולאחר מכן נכרך חזרה סביב עצמו ומתחיל להקרין מחדש. ואכן, אני מעלה בזיכרון מיצב וידאו, את עבודתו של האמן הישראלי עודד שמשון: זו אחת מסדרת יצירות של ישראלים יהודים, ופלסטינים אזרחי ישראל, שקובצו על ידי האוצרת האקטיביסטית נורמה מוסי לרגל פתיחת הגלריה במרכז "זוכרות", ב-30 באוגוסט 2007.

כשהוא מביים את נראות החורבה עודד שמשון הופך את הנוף לזר וקולע בדייקנות לציפיותיו של וויקטור שקלובסקי, הפורמליסט הרוסי, שהעניק לנו את המונח "הזרה". רגע התפיסה מתארך ופועל נגד ההרגלה המבטלת את הצורך במבט נוסף. התפיסה מתארכת בזמן שתנועת המכוניות לוכדת את הפריים ומרפה ממנו, פעם אחר פעם. הארעיות המתמשכת שלהן גורמת לחוסר הארעיות, לנחרצות של החורבה להיות מוחשיים. עם כל החומריות הבלתי נכנעת שלה, כתמרור למה שהיה ואיננו עוד, החורבה הפלסטינית חייבת, למרות זאת, להיות מוחזרת לתוך שדה הראייה של הצופה הישראלי, חייבת להתגלות מחדש, דרך סוג של מסגור. דמות וקרקע מחליפים מיקום, בחרישיות. המיצב גורם לקרקוע של החורבה להפציע לתוך שדה הראייה של הצופה היהודי-הישראלי. בהדהוד למשפט המפורסם של שקלובסקי - אבן החורבה הופכת להיות אבנית יותר. מיצב הווידיאו של עודד שמשון מערער בכוונה תחילה על המשטר של חוסר-הנראות, בנאלי ואכזרי כאחד, הנגזר מהברית האידיאולוגית המושגת בין הנוף הישראלי – ואני משתמשת בשם התואר הזה בכוונה – ובין צופה הניצב בפני הצו האידיאולוגי שהרפרטואר הציוני של המבט מציב בפניו. העין מתעמתת עם ההוכחה ההיסטורית של היות המקום נוף מיושב, הרווי בתביעות תרבותיות, דתיות ולאומיות מתחרות, אך אלה נשארות בתת -המודע. המבט מאשר את הקודים המכוננים של הציונות, אשר כדבריו של הסוציולוג הישראלי הרדיקלי, ברוך קימרלינג המנוח, מקדשים בדרך שגרה אדמה כבושה כדבר רצוי, ואילו את תושביה הפלסטינים הם מסמנים כלא רצויים מכל וכל. לדידי, החורבה היא "ידיעה לא נודעת"  "unthought known”  בזיקה הישראלית לנוף, על פי המשפט טעון-המשמעות של הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס .
סארי מקדיסי מתבונן אף הוא בחורבה; הוא סוקר את אשר אן לורה סטולר תגדיר, קרוב לוודאי, כתהליכים של הרס המחוללים סוג מסוים של החרבה. על כף המאזניים מונח כאן סוכן פוליטי מובהק - הטבעת החותם של הכוח. מקדיסי כותב, בעודו מהרהר בביקורו בפייטאס, השכונה ביוהנסבורג אשר נהרסה בצוו האפרטהייד , יחד עם אקטיביסטים נגד האפרטהייד שגדלו שם: "עבור כל אחד שביקר בפלסטין, השממה מכוסת העשב של פייטאס נראית מוכרת, ולא בכדי: יש לה מקבילה בכל חורבה מכוסת עשב בכל אחד ואחד ממאות הערים והכפרים של פלסטין, שתושביהם נעקרו מבתיהם ב-1948, כתוצאה מהגיון גזעני שאסר עליהם לחיות במרחב שצווה לכאורה לעם אחר (על ידי אלוהים והאומות המאוחדות); בכל השממה סחופת הרוחות של עזה, היכן שרבים מבתיהם של אותם פליטים עצמם הוחרבו פעם נוספת בידי הצבא הישראלי כדי ליצור קווי ראייה וכדי לפנות מקום לשטחי ירי; ובכל פינה של ירושלים המזרחית הכבושה [...]" האנלוגיה, אפרטהייד פה/אפרטהייד שם, היא מאפיין גלוי בדבריו, והוא משתמש בה, בצדק. לא אחזור על קווי המתאר הספציפיים של דיון החוזר ונשנה באופן דומה למדי על ידי קולות שונים בקרב קהילת האינטלקטואלים האקטיביסטים והדיסידנטים בישראל, מצידם של הישראלים היהודים והפלסטינים כאחד. לעומת זאת, ברצוני להדגיש שתפקיד המונח "אפרטהייד" אצל סארי מקדיסי דומה מאוד לתפקיד של מיקום המצלמה אצל עודד שמשון: להיפתח לצורות חסומות של ידע ופרקטיקות של התנגדות. בזאת אני רואה דוגמה מובהקת למטרותיה של ביקורת פוליטית.

למונח "אפרטהייד" יש היסטוריה בולטת של שימוש בישראל. זה זמן רב שהמילה קיימת כמונח נפרד בלקסיקון העברי. אלף, פה, ריש, טית, הא, יוד, יוד, דלת. למרות היותו של המונח תעתיק ולא תרגום, הוא מצליח להעביר מודאליות של תרגום שז'אק דרידה הגדירה כמטונימית, בהקדשה של ספרו רוחות הרפאים של מארקס, לכריס האני: "שם אחד עבור אחר, חלק אחד עבור השלם: אפשר תמיד להתייחס לאלימות ההיסטורית של האפרטהייד כאל מטונימיה", וממשיך "[...] בו זמנית כאל חלק, סיבה, תוצאה, דוגמה; מה שקורה שם כפירוש למה שקורה כאן, תמיד כאן, באשר האדם נמצא ולאן שיפנה מבטו, הכי קרוב לבית". למדתי מזמן להגדיר את עצמי כ"דרום אפריקאית מרחוק", בניסוחו היפה של המשורר הדרום אפריקאי הגולה דניס הירסון. כאחת המתגוררת בישראל מאז 1985, אני נעה הלוך ושוב אל המשפט "הכי קרוב לבית", וממנו וזאת, פעמיים. אך המפגש שלי איתו, הלוך ושוב, כהיסטוריונית של ספרות תקופת-האפרטהייד הדרום-אפריקאית; מפגש "הלוך ושוב" מתוך מה שהמתרגם שלי, עודד ולקשטיין ואני הגדרנו לאחרונה כ"האלגוריה המפציעה" של האפרטהייד בגרסה העברית של ספרי על הנושא; במפגש "הלוך ושוב", המשמעותי יותר, שנוצר באמצעות  פדגוגיה אנלוגית  הגעתי להכרה ש"אפרטהייד" מתפקד פחות כמטונימיה ויותר כמינוח חדש (CATACHRESIS) – בהקשר המדויק למה שסארי מקדיסי מגדיר כהכחשה בלשנית ציונית.
אחד הגיוסים הראשונים של האנלוגיה בין המדיניות המרחבית במדינה שזה לא מכבר זכתה בעצמאות ומדינת האפרטהייד המקשיחה והולכת נעשה בדצמבר 1953, על ידי עזריאל קרליבך, העורך של העיתון הציוני הליברלי "מעריב". קרליבך כותב על רקע העלאת הגרסה העברית של המחזמר המבוסס על ספרו של אלן פטון "זעקי ארץ אהובה" בתיאטרון הלאומי "הבימה", במאי 1953. (אני חייבת תודה על ציטטה זו לנדיבותו של עמיתי, איתן בר-יוסף, שטווה עבורינו בדקדקנות את ההיסטוריה של אותה הפקה). קרליבך מערער על ההפקעה של אדמות פלסטיניות באמצעים חוקתיים וביורוקרטים נפתלים יותר ויותר, והקצאת אדמה זו לקיבוצים ולמושבים – שהיו יריביו הפוליטיים בתוך ההגמוניה הלאומית. הוא כותב בסגנון סרקסטי על כך שמונעים מהבעלים הפלסטינים של האדמה את הגישה אליה, "מאז הוכרזו בארץ קץ הקולוניאליזם, קץ חוקי הקרקע הגזעניים, קץ האפליה וראשית זכויות האדם וקדושת הדמוקרטיה". קרליבך פונה אל בתו ומזמין אותה להצטרף אליו לביקור מדומה ב"אחד המשקים שהוקם על האדמה הגזולה ההיא [...] עם ערב ירצו שם על מחזה של סופר נועז, שהרים את קולו בארצו נגד דיכוי השחורים בידי הלבנים – אף כי הוא עצמו מגזע הלבנים. וידברו שם גבוה-גבוה נגד עליונות גזעית ונגד גוזלי אדמות הילידים באפריקה הרחוקה... ואז הסירי אוזנייך מן הדיבורים הרמים, והטי אותן אל אדמת הארץ האהובה, אשר עליה דיבורים אלה נישאים. האזיני - ושמעת: אף ארצנו זו האהובה, זועקת. וקמת, וגדלת – ותיקנת את העוול – והשתקת את זעקתה. ותתבגרי ותתקני את העוול – ותשתיקי את הזעקה". העובדה שהמילה אפרטהייד לעולם אינה נהגית במפורש הינה פחות משמעותית מהשמטות אחרות. הרטוריקה התנ"כית החדה-כתער של הפסקה, הנשענת על פעלים המביעים איווי, והחזרות האנפוריות של האות "ו" בצורתה התנ"כית, משייכים, ובצדק, את קרליבך אל הרפרטואר הבלשני של הציונות – שעל ההתנהלות הפוליטית הכושלת שלה, לדעתו, בהקצאת קרקעות, הוא שואף למחות: ולא על הלגיטימציה הלאומית-הציונית, ראוי להדגיש. האנלוגיה לדרום-אפריקה ממשיכה באמצעות החיבור לפואטיקה האנכרוניסטית, התנ"כית הנוקבת של פטון עצמו. זהו הסכם בין ליברל אחד לאחר.
אמנם, קרליבך מצביע על גניבת האדמה, אך הוא אינו מסוגל לקרא לנכבה בשמה. יש כאן  מעין סממן דורי. חנן חבר, בהקדמה שלו כעורך לאנתולוגיה של שירה עברית המתארת את הנכבה, "אל תגידו בגת" שנכתבה בין 1948 ו-1958 ושפורסמה לאחרונה על ידי "זוכרות", מדגיש את האופן שבו משוררים עבריים של אותה תקופה מטמיעים את הטראומה ההיסטורית של הפלסטינים כסגירת מעגל טרם זמנה. הנכבה, כשהיא כבר נוכחת בכתיבתם, הרי זה לרוב באופן עקיף, כיופמיזם, כגיבוב מילים בתוך מבט-לאחור מצטדק של הנרטיב הציוני. העדות מכלי ראשון של פליטים פלסטינים אודות החיים בפלסטין לפני 1948, אודות הגירוש והשלכותיו, הקיימת באנתולוגיה כניגוד תמציתי לאסופת השירים שבה, עומדת בניגוד חריף להשמטות של הספרות העברית הקנונית. חבר מצביע על מחיקת זיכרון  מחזורית:  שכחה המשמרת את העבר הפלסטיני קרוב מתחת לעור כפי ששמות המקומות בעברית כמעט שאינם טורחים להסוות את שמותיהם הפלסטינים של מקומות, כדי שעבודת השכחה תבוצע שוב ושוב כסמן של השליטה הציונית.  הרי זה כאילו בצורה העברית של שם המקום המתנחלים היהודים משכללים את התוצאה הסופית של הניצחון בלי שהם מנתקים עצמם לגמרי מהדיכוי הטראומטי שקרה עקב ניצחון זה.
כשהמונח "אפרטהייד" חותר תחת השפה העברית המהווה לו אכסניה – והמתערערת - על ידו כאחד,  השימוש בו חורג מעבר לפיתויים של מחווה פוליטית גרידא. הסתמכות על המונח "אפרטהייד" והשימוש בו כמסמן מבליטה משמעויות מסוימות באופן מיוחד. סארי מקסידי מונה אחדות מהן למעננו, כמו גם הגיאוגרף אורן יפתחאל המשתמש ברעיון של "אפרטהייד זוחל" כדי למקד את תשומת הלב במדיניות הישראלית בתוך "הקו הירוק" כסדר פוליטי "בלתי מוצהר", הממשיך להשתית אזרחות דיפרנציאלית תחת ריבונותו. חנן חבר ויהודה שנהב ציינו את הרווחים הפוטנציאלים המתגלים מנקודת המבט של כנון ידע, ובמרומז, של פרקטיקות פוליטיות , העשויים לנבוע מהסתכלות על הכיבוש דרך עדשת ה"קולוניאליזם". בספר חשוב על ביטויי הכיבוש בשפה העברית, גייסו עדי אופיר ואריאלה אזולאי, מצידם, את הרעיון של "משטר זה שאינו אחד" – יש כאן הרמז מושכל לפילוסופית הפמיניסטית לוס איריגארי – שמטרתו להדגיש שהשליטה על השטחים הכבושים הפלסטינים הפכה להיות חלק אינטגראלי של המשטר הישראלי עצמו. הם טוענים שלא עוד ניתן לראות בכיבוש גורם חיצוני, למרות היותו תלוי-היסטוריה. להיפך, ההסתעפות של השלטון הישראלי לשתי צורות – שלטון החוק, בצמידות לאפליה אתנית מוגבלת בצד אחד של הקו הירוק, והכיבוש בצמידות לריבוד אתני נוקשה של המרחב בצדו האחר – מאפיין את העקביות של משטר שאינו מחויב לסיפוח תמידי, גם לא לנסיגה מהשטחים הפלסטינים הכבושים. אופיר ואזולאי ממציאים שפה מושגית חדשה שבאמצעותה אפשר להתייחס למדינת ישראל, ובכך הם מצטרפים לאינטלקטואלים ישראלים דיסידנטים אחרים, בשרטוט האנטומיה של "גזענות ללא גזענות", במובן שאליו כיוון דייוויד תיאו גולדברג. הגיוס של המונח "אפרטהייד" חוצה נתיב זה, אך קיימות גם אפשרויות אחרות.
אילו תוצאות פוליטיות ניתן היה להשיג, אילו חזונות של סולידאריות עשויים היו להפציע מתוך הקטגוריה שאריאלה אזולאי מגדירה "הנשלטים", לו המונח "נכבה" היה מתקבל לא רק בקרב אקטיביסטים המתנגדים לכיבוש בשמאל הישראלי (או מה שנשאר ממנו) אלא גם בקרב אזרחים יהודים של המדינה באופן כולל יותר? בספרה "האמנה האזרחית של הצילום", אריאלה אזולאי מגדירה מחדש את המונח "אזרחי" כספרה של יחסים בין "הנשלטים, בין אם הם בעלי אזרחות ובין אם לא". במודל שהיא מציעה, ניתוח תרבותי (לדוגמה, של ארכיוני צילום המתארים את הכיבוש המתמשך של פלסטין) יכול להשתחרר מהגורמים הסטרוקטורליים הקובעים של "פוליטיקה", הכבולה על ידי מושגים של ריבונות, שהתמזגו עם הפיקציות הקולקטיביות של מדינת-לאום הנחשבת לדמוקרטית. היא טוענת שמדינת-לאום מולידה קשרים של הזדהות בין האזרח ובין המדינה דרך אמצעים אידיאולוגיים שונים הגורמים לאזרחים לשכוח שהם: "בראש ובראשונה, נשלטים [...] זה, אם כן, מאפשר למדינה לחלק את הנשלטים – להפריד בין אזרחים ללא-אזרחים – ולגייס את האזרחים בעלי זכויות היתר נגד קבוצות אחרות של  נשלטים. הבלטת הממד של היות נשלט מאפשרת חשיבה מחדש על הספרה הפוליטית כמרחב של יחסים בין הנשלטים לבין עצמם, כאשר החובה האזרחית שלהם היא קודם כל האחד כלפי השני, ולא כלפי השלטון".(תורגם מהגרסה האנגלית, עמ' 17). זיקה כזו בדיוק כלפי "חובה אזרחית" מונחת ביסוד פעולות ההתערבות של עמותת "זוכרות", שאותה הזכרתי קודם לכן.
עמותת "זוכרות" קיימת כדי לספר את סיפור ה"נכבה" בעברית, במאמץ לערער על המחיקה הלשונית והאידיאולוגית של החיים הפלסטינים, כבסיס לקונפיגורציה פוליטית שונה. "זוכרות" מארגנת סיורים המונחים על ידי פליטים פלסטינים, לכפרים הרוסים, או לערים מעורבות שבהם גרו אוכלוסיות נרחבות לפני 1948. במהלך סיורים אלה מוצבים לעתים קרובות שלטים בערבית ואותות הנצחה אחרים. "זוכרות" מחויבת להוראת ההיסטוריה והגיאוגרפיה של "הנכבה" ולתרגום חומרים רלוונטיים לעברית. היא נוטלת על עצמה פרויקטים של תמיכה, מארגנת הפגנות, ומשתתפת בפעילויות של ארגוני הפליטים. מרכז "זוכרות" בתל-אביב כולל גלריה לאמנות המציגה יוזמות חשובות, ביניהן שתי תערוכות חשובות של אריאלה אזולאי: "אלימות מכוננת 1947-1950, וארכיטקטורה של הרס, פחד וכפיפות". לצד הגלריה מתפרסם כתב-עת בשפה העברית סדק, מילה שמובנה הרגיל הוא בקיע או חריץ, אך היא מזכירה מילה דומה בהגייתה - צדק. הגלריה והמגזין גם יחד שואפים להציג עבודות וניתוחים "שנוצרו על ובעקבות הנכבה" ולפתח "שיח אזרחי וביקורתי", הנטוע בקטגוריה של מקום, ואת היחסים הנרקמים סביבו, כהגדרתה של האקטיביסטית והאוצרת נורמה מוסי.
החתרנות הבלשנית הנוכחת כ"הוודל" הדרידיאני (différance בתרגומם של עדי אופיר וחנן חבר) מכוון בכותרת של "סדק"  מתגלה גם בשם של הארגון עצמו. "זוכרות" הם צורת נקבה רבים של הפועל לזכור – ציווי שעבור ישראלים יהודי מקושר עם השואה כדבר מובן מאליו, כפי שציין בפניי לאחרונה האקטיביסט וחוקר השואה עמוס גולדברג. אימוץ צורת הנקבה קורא תיגר על כללי הדקדוק העברי הנורמטיבי, ויחד עימם גם על המאפיינים הגבריים, ולעתים קרובות אף המיליטריסטים, של המרחב המגדרי הציבורי בתרבות הישראלית היהודית – ממד של פעילות המחבר אותו עם האתגרים החברתיים והאפיסטמולוגיים המועלים על ידי הארגון הרדיקלי המופתי "מחסום ווטש".
בהפקת השיח ההחלטית שלה, בעברית, אך גם בערבית ובאנגלית, "זוכרות" מציגה מופע אלגורי מתמשך של זהות ישראלית שונה בנטייתה – במידה שהמשמעות המילולית של אלגוריה היא - לדבר באופן אחר (ביוונית, allos – אחר, agoreuein – לדבר). "כמעט שכחתי..." אומר הגבר בכרזת הפרסומת ששונתה על ידי הפעילים של זוכרות כפרובוקציה או כמודעה ביום העצמאות/יום הנכבה ב-2008. "כמעט שכחתי...", הוא משמיע קולו באמצעות התוספת של בלון-השיח על ידי זוכרות, "...שהפליטים הפלסטינים לא תמיד גרו במחנות פליטים".


התפוצה המתגברת והולכת של המונח נכבה בעברית, בצורה שבה הוא מופיע, מתועתק אך לא מתורגם, נון, כף, בית, הא, מראה שהמדיניות של הסולידאריות עם המאבק הפלסטיני נשענת על מקורות הגוברים על ספרטיזם, המסרבים לפתוי של עמידה מנגד ותו לא.

 

המאמר פורסם לראשונה באתר JWTC Salon. אנו מבקשים להודות לעורכות האתר על רשותן לפרסמו אצלנו שוב.

זוכרות ברשת