יש גם התנחלויות קיבוציות
מאת: איתן ברונשטיין
01/2011

סדרת הרשימות שפורסמו לאחרו־נה ב"ידיעות הקיבוץ" בנושא הקיבוצים וההתנחלויות, כמו גם הכתבה על פעילות "זוכרות" בגליל העליון והתגובות עליה ("נכבה, לא בבית ספרנו", ידיעות הקיבוץ 11.2 ) - מחייבות התייחסות לכמה היבטים קיבוציים. חברי קיבוצים נוטים לזהות את עצמם כחלק מהשמאל הישראלי, נאמנים למחנה השלום. זו, ככל הנראה, הסיבה לעלבון העמוק שעולה בהם, ומייד אחריו זעם קדוש, כשמישהו מעז לכנותם מתנחלים ואת הקיבוצים התנחלויות. בעניין זה הימין הישראלי ועמותת זוכרות רואים עין בעין את הקיבוצים: הם התנחלויות שבאופן עקרוני דומות להתנחלויות בגדה המערבית, וברצועת עזה עד לא מכבר. הם התנחלויות מן הטעם הפשוט שהוקמו על־ידי מהגרים כדי לממש את המפעל הציוני. כשחברי הגרעין הראשון של קיבוץ ברעם חוגגים את עלייתם לקרקע, הם מנסחים את "מגילת ההתנחלות" ומכריזים בה בפאתוס: "מתנחלים אנו באדמה הזאת וכורתים את בריתנו אִתה". יוצאים מכלל זה הם יישובים בהם חיו יהודים יחד עם ערבים טרם ההגירה הציונית. צפת, טבריה, ירושלים ויפו הן מספר דוגמאות לכך. הערבים אומנם גורשו מהן בנכבה, כך שהקולוניאליזם הציוני לא פסח עליהם, אבל היישובים עצמם לא הוקמו כהתנחלויות ציוניות. שנים של פעילות פוליטית אינטנסיבית של "השמאל הישראלי" הצליחו להפריד באופן מלאכותי בין יישובים "לגיטימיים" ל"התנחלויות" בלתי־לגיטימיות, המהוות כביכול מכשול לשלום (רבין כינה אותן התנחלויות פוליטיות). המאמץ הזה מנע מישראל לספח את הגדה המערבית, וגם על־פי החוק הבינלאומי ההתנחלות בשטחים אלה שנויה במחלוקת. מחלוקת אידיאולוגית פוליטית, ותו לא. אבל כשחושבים על כל היישובים שהוקמו מתחילת הציונות כהתנחלויות, ניתן גם להשוות את מידת הקולוניאליות השונה ביניהן. ההשוואה אינה מחמיאה לקיבוצים. סאסא, להבות־חביבה וברעם הם רק דוגמאות בודדות לקיבוצים שהתיישבו ממש בבתים של פלסטינים שחיו בהם עד זמן קצר לפני "העלייה לקרקע" הקיבוצית. בסעסע התרחש טבח נורא, שספק אם כמה מחברי סאסא טורחים לאזכרו. חברי להבות־חביבה סייעו לפוצץ את בתי חירבת ג'לאמה כדי למנוע את שובם של בעליו, למרות החלטת בית משפט ישראלי שקבע שיש להתיר זאת. חברי "השומר הצעיר", שדגלו במדינה דו־לאומית, שלחו את חבריהם להתנחל בתוך בתי בִּרְעִם, ולמרות זאת מתייחסת מגילת ההתנחלות הנ"ל למקום עצמו כאל שממה שהם פולחים בה תלם ראשון. לעומת זאת, ההתנחלויות בגדה המערבית וברצועת עזה, שהוביל הימין הישראלי אחרי השלמת הכיבוש ב1967 , לא היו לתוך בתי פלסטינים. יתר על כן, אדמות רבות שנגזלו מהפלסטינים לצורך ההתנחלויות הללו היו קרקעות ציבוריות, ולא כפי שהיה מייד אחרי הנכבה, כשישראלים התיישבו בגופם בבתי פלסטינים שאולצו לעזבם זמן קצר לפני כן בתקווה לשוב. דמיון מסוים בין ההתיישבות של "גוש אמונים" לזו של התנועה הקיבוצית אחרי 1967 מצוי בהקמת הקיבוצים בגולן הסורי הכבוש. אני מבקש לא לקרוא את הניתוח הזה, השב ל־ 1948 , כהאשמה, אלא כקריאה ללקיחת אחריות שיש בה גם תקווה לשינוי באופי הקולוניאלי שלנו, הישראלים. כי ממש באותו הזמן בו גורשו רוב תושבי הארץ הפלסטינים, היו גם ביטויי התנגדות של יהודים לנכבה. חברי קיבוץ ניר־עם טרחו להיפגש עם בן גוריון כדי לנסות להניאו מלגרש את שכניהם הפלסטינים מנַגְ'ד ודִמְרַה; חברי ברעם טרחו אף הם לנסוע עד משרדו של בן גוריון בתל־אביב כדי לנסות למנוע את הרס הכפר ברעם; חבר קיבוץ שריד ניסה למנוע מאביו לקצור את יבולי השדות של דאר טאויל הסמוך, שתושביו אולצו לעזוב. מאמצים אלה נכשלו והטיהור האתני של הארץ כמעט הושלם, אבל הם מעידים שכבר אז היו קולות של התנגדות לנכבה גם בלב לבה של הציונות - הקיבוצים. זה מראה שיש מסורת להתנגדות הזו ולרצון לשוב ולחיות בארץ, לא כמתנחלים וכובשים, אלא כאזרחים שווים. זה יכול לקרות רק אם נכיר את הנכבה, ניקח אחריות על חלקנו בה ונפעל למימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. כפי שתל־אביב, קריית־שמונה וקיבוץ עמיר לא צריכים להימחק - כך גם קדומים ואריאל יכולות להישאר במקומן אחרי תהליך של דה־קולוניזציה שיעברו.

25/2/2011

 

תגובות קוראים לעיתון
"זוכרות" בשירות האויב

בכל פעם מחדש אני נדהם, אך לא מתפלא, מפעולות השמאל נגד ארץ ישראל, והפעם הגיעה תורה של עמותת "זוכרות" להשמיע את קולה המסוכן בעניין זה. ברשימתו המבישה והמסוכנת ("יש גם התנחלויות קיבוציות", ידיעות הקיבוץ 25.2 ) כותב איתן ברונשטיין: "הם (הקיבוצים סאסא, להבות־חביבה וברעם) הוקמו על־ידי מהגרים כדי לממש את החזון הציוני"! ואני תוהה: האם מר ברונשטיין ועמותת זוכרות הם גיס חמישי של האיראנים, חמאס וחיזבאללה, או שמא הם מטורפי דעת שלא בוחלים בשום דרך של השמצה או רעיונות בזויים, כדוגמת לקיחת אחריות מצד היהודים על כך שהם שבו לארצם ומולדתם, או לקיחת אחריות על ה"נכבה" והשבת מאות אלפי "מגורשים", לדבריהם, ל"בתיהם" בארץ ישראל. אני מציע למר ברונשטיין ולחבריו: אם אתם כל כך נאמנים לאויב - עשו טובה ועברו להתגורר, ולו ליום אחד, בעזה, בשכם או ברמאללה, ואז נראה איך חבריכם, שאתם כל כך פועלים למען השבת "זכויותיהם" בארץ ישראל - יתייחסו אליכם. מצבכם יהיה בכי רע.
עוז שגיא, בית־השיטה

זוכרות ומשכיחות

איתן ברונשטיין, דובר עמותת "זוכרות", יוצא למתקפה ("יש גם התנחלויות קיבוציות", ידיעות הקיבוץ 25.2) נגד ההבדלה בין התיישבות לגיטימית לפי גישת השמאל, זו שקמה לפני מלחמת ששת הימים, לבין זו שקמה בשטחים הכבושים לאחר מלחמה זו. לדבריו, יש גם קיבוצים שהם התנחלויות שדומות עקרונית לאלה שקמו בשטחים. מרשימתו של ברונשטיין, ומבדיקה באתר האינטרנט של עמותת זוכרות, מצטיירת תמונה של סילוף גס של ההיסטוריה, אשר שומט את הקרקע מתחת לטיעוניו העיקריים. באתר הזה וברשימה לא מוזכרת כלל העובדה שהפלסטינים לא קיבלו את החלטת החלוקה של האו"ם מ־ 29 בנובמבר 1947 ופתחו מייד במעשי איבה נגד היישוב היהודי. במקום תיאור נכון של העובדות ההיסטוריות, מופיע במצגת על הנכבה הנוסח המכובס הבא: "כאשר תוכנית החלוקה התקבלה ועד מארס 1948, הייתה החמרה באלימות של שני הצדדים, כגון ירי על צירי תנועה ופעולות גמול. בפרק זמן זה לא התרחש עדיין גירוש שיטתי ומסיבי של קהילות פלסטיניות". לא מוזכר גם שמנהיגם הפוליטי והמדיני של הפלסטינים באותה עת היה המופתי חאג' אמין אל חוסייני, בן בריתו של היטלר במלחמת העולם השנייה, שתמך ב"פתרון הסופי" הנאצי והועיד גורל כזה גם ליהודים שישבו אז בארץ. לעומת זאת נזכרת תוכנית ד' של ההגנה, שנוסחה במארס 1948 , כמיועדת ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי באמצעות טיהור אתני - גירוש הפלסטינים ביישובים הנכבשים על־פי שיקול דעתו של המפקד בשטח. ובכלל, כל בעיית הפליטים נוצרה, לפי זוכרות, עקב גירוש מתוכנן ושיטתי של הפלסטינים על־ידי צה"ל. אין כל ספק שהיו גירושים של אלפי ואולי אף רבבות פלסטינים במלחמת העצמאות, אבל לפי המחקר המקיף ביותר על פרשת הפליטות הפלסטינית, ספרו של ההיסטוריון בני מוריס (בנספח שבסוף הספר) - ברוב היישובים הפלסטיניים שננטשו הייתה בריחה, לא גירוש. רבים חששו שהיהודים יעשו להם מה שהם תכננו לעשות ליהודים, ולכן ברחו. אחרים נענו לקריאות מנהיגים פלסטיניים שהבטיחו להם שיבה מהירה ושלל גדול לאחר התבוסה היהודית. ההשוואה בין ההתיישבות של אז להתנחלויות של היום מנותקת מכל הקשר מדיני. ישראל בגבולות 1967 זכתה ללגיטימציה בינלאומית נרחבת, שכללה גם את היישובים היהודיים שהוקמו על חורבות יישובים פלסטיניים. העולם הכיר בצדקת היהודים במאבק להקמת מדינה, גם במחיר הסבל שנגרם לפלסטינים. את רובו הם הביאו על עצמם. הכיבוש של השטחים במלחמת ששת הימים וההתנחלויות שקמו בהם אינם זוכים ללגיטימציה בינלאומית כלשהי. ההסתלקות מהשטחים האלה, עם או בלי פינוי תושביהם, היא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, להסדר מדיני עם הפלסטינים. הצבת השלטים באתרי הכפרים שנחרבו, והסיורים בהם שמקיימת העמותה הנ"ל - לא יביאו לפיוס בין העמים, כי הם מהווים המשך המאבק על הארץ באמצעים אחרים, משולבים במגמת הדה-לגיטימציה של ישראל, ומשיגים את האפקט ההפוך: מחזקים את הלאומנות בקרב היהודים. ישראל תוכל להכיר באחריות חלקית לנכבה רק כאשר הפלסטינים יכירו באחריותם הם למלחמה ב־ 1948 ויקבלו את פסק דינה של ההיסטוריה. זה עדיין לא קרה, ואני מניח, לצערי, שגם לא יקרה בעתיד הנראה לעין. מימוש זכות השיבה של כל או רוב הפליטים וצאצאיהם (שלפי המצגת באתר העמותה מונים מעל 5 מיליון נפש) - פירושו חיסול ישראל כמדינת העם היהודי. אני מניח שברונשטיין, כמו אחרים בעמותת זוכרות, יודעים זאת, אבל כנראה שזה לא אכפת להם.
אורי יזהר, משאבי־שדה

מרצע בשק הזיכרון

בסיפא של מאמרו ("יש גם התנחלויות קיבוציות", ידיעות הקיבוץ 25.2 ) מוציא איתן ברונשטיין את המרצע הימני מן השק השמאלי־קיצוני לכאורה של עמותת "זוכרות". לא על זכותם של הפלסטינים לשוב ליישוביהם הוא בא להגן, אלא על הלגיטימיות של ההתנחלויות בשטחים שכבשה ישראל במלחמת 1967. בכך הוא מוסיף ראיה לקביעה שעל הכדור העגול נפגשים הקצוות, משמאל ומימין, ופועלים יחד. לא את הלגיטימיות של סאסא וברעם מערערים דבריו, שהרי קיבוצים אלה, כמו שאר היישובים שהוקמו אחרי מלחמת העצמאות - שדוד בן־גוריון בחר בה, בניגוד לעמדת חבריו בהנהגה היהודית, כדרך להגשים את הצעת החלוקה של פלסטינה לשתי מדינות, יהודית וערבית, וזכה על כך בפי העם בתואר "מקים המדינה" - נוסדו על קרקע שלפי הסכמי שביתת הנשק מ־ 1949 הוכרה על־ידי שני הצדדים הלוחמים כתחום מדינת ישראל - להבדיל אלף אלפי הבדלות מההתנחלויות בשטחים שכבשה ישראל במלחמת 67', אשר לא הוכרו (עדיין?) בהסכם הדדי כשייכים לישראל, וכל מטרתן של התנחלויות אלה היא לקבוע עובדות שלא יאפשרו הסכם כזה. אז שלא יבלבלו אותנו עם שלטי זיכרון.
תמר רז

האידיוטים השימושיים

אחת לכמה זמן, במין רפלקס פאבלובי בלתי־נשלט, נותן עיתון "ידיעות הקיבוץ" פתחון פה לארגון האנטי־ציוני, הקיצוני והמסוכן הנקרא "זוכרות" - ארגון, שכמו ארגונים דומים לו, נועד למטרה אחת: חיסולה של מדינת ישראל כמדינתו היחידה של העם היהודי, והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה", שזהו שם הקוד המכובס לחיסול המדינה. הבעיה העיקרית עם כל ארגוני השמאל הקיצוני, שנהנים מתמיכה כספית אדירה ממדינות אירופה השונות, היא השותפות הקבועה בהם של אותם ישראלים־יהודים תמימים ונאיביים, כמו אלה שלנין וסטלין כינו בזמנו "האידיוטים השימושיים". כלומר, אותם סלון־קומוניסטים וכאילו אינטלקטואלים במערב אירופה, שהמשיכו לתמוך ולהאמין בשלטון הסובייטי, אפילו אחרי שכבר נודע במערב על פשעיו הנוראים של סטלין כלפי בני עמו. הבעיה עם אותם יהודים היא שהם - במתק שפתיים, בנכלוליות זדונית ובצורה מתמשכת - ימשיכו להציג את עצמם ככאלה שבסך הכול דואגים שהחברה הישראלית תהיה דמוקרטית, ליברלית, הומנית, בקיצור - כל מה שהם לעולם לא ידרשו מהערבים. נכון מה שכותב איתן ברונשטיין על תנועת "השומר הצעיר". נכון שהתנועה הזאת התלבטה כל השנים ביחס שלה כלפי הערבים ושיתופם עם החברה הישראלית המודרנית. שוב ושוב נופצו כל החלומות והמיתוסים האוטופיים. מצד שני הקימה התנועה המפוארת של הקיבוץ־הארצי עשרות קיבוצים, רובם בספר ולאורך גבולות המדינה, ותמיד הייתה שותפה אמיתית להקמתה ולקיומה של המדינה. ארגון זוכרות ימשיך להפיץ את שקריו, בתקווה שהדור הצעיר של היום, שמכיר רק את הבית של "האח הגדול", אולי יאמין גם לדברי ההסתה האלה. בכל מקרה, עד שהצעירים הערבים לא יבינו שעליהם להפסיק להשלים עם המצב הנוכחי, להסכים לאשר את זכותם של היהודים לחיות במדינה יהודית ריבונית יחידה בעולם מול 22 מדינות ערביות, ובעיקר לסלק ב"יום זעם" משלהם את הנהגתם הנוכחית - לא תהיה להם תקווה, והחלומות שלהם לחסל את המדינה הציונית לא יצליחו, עם זוכרות או בלעדיה.
משה מאירי, בית־השיטה

שנאת הציונות היא אנטישמיות

"זוכרות" מארגנת סיורים לכפרים ערביים שנמחקו בשנת 1948, ללא תיאור אובייקטיבי של המצב דאז. חצי אמת גרועה משקר. עיוות האמת הוא שיטת התעמולה של יריבותיה של ישראל במטרה להציג שהעם היהודי, קורבנות הנאצים, הפכו להיות הנאצים החדשים, התוקפנים והמדכאים של הערבים. שנאת הציונות היא צורה של אנטישמיות. התנגדות לציונות היא, עבור לא־יהודים וגם ליהודים, אמתלה להציג את האנטישמיות כדגם פוליטי מקובל. תנועות וארגונים שאינם מקבלים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת ישראל הפכו את הדה־לגיטימציה של מדינת ישראל במטרה לערער על עצם זכותה להתקיים. דוברי עמותת זוכרות מצביעים על העוול שבסבל הפלסטיני שנגרם בפעולות של ממשלת ישראל וצה"ל. הם מכחישים שביקורת כזאת על מדינת ישראל היא דה־לגיטימציה שלה.
יעקב צור, נען
4/3/2011

זוכרות ברשת