אירוע השקת "חזון לשיבה"
מסמך שחובר בקייפטאון ע"י פעילי זוכרות ובדיל בפברואר 2012
23/12/2012

בית העם, רוטשילד 69 ת"א, 23/12/2012

נועה לוי, ממחברות המסמך, פותחת בהקראת הכרזת השיבה:
מתוך הכרה בעוול ההיסטורי שנעשה ב- 1948 ומאז, ומתוך תקווה לעתיד משותף וטוב יותר, אנו, יהודים החיים כאן בארץ, קוראים בזאת לשיבת הפליטים הפלסטינים למולדתם שהיא מולדתנו.שיבת הפליטים הפלסטינים אין פירושה חורבן ועקירה לאחרים, אלא חזון משותף לעתיד שוויוני, צודק וטוב יותר לכולנו. השיבה אף אינה בגדר חלום או משאלת לב, אלא זכות שהוכרה בהחלטת האו"ם 194. במסמכי קייפטאון, אשר נוסחו במשותף ע"י יהודים ופלסטינים, מוצגים התנאים המקדימים למימוש המעשי של חזון השיבה, בהסתמך על העקרונות הבאים:
1. בארצנו המשותפת יש די מקום ומשאבים ליישב ולפצות את בני הארץ שהוגלו ממנה, מבלי לעקור איש מביתו. 
2. לשיבה בפועל תקדם הכשרת לבבות בקרב כל הקהילות המעורבות, ותהליך ריפוי פצעי העבר יימשך גם לאחר השיבה בפועל, בעבודה מתמשכת על בסיס קהילתי. 
3. הארץ שלאחר השיבה תהא מושתתת באמת ובתמים על יסודות החירות, הצדק והשלום; תקיים שוויון זכויות גמור לכל תושביה; תבטיח חופש דת, חינוך, מצפון, לשון ותרבות, ותשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות.
לאחר שהוגלו הפליטים מארצם, הם שמרו לה אמונים בכל פזורותיהם, ולא חדלו מתפילה ומתקווה לשוב לארצם מולדתם. לפליטים הפלסטינים במחנות הפליטים ובכל מקום אחר בפזורה אנו קוראים: שובו ונשתתף אתכם בבניין הארץ: שובו בנים לגבולכם. 

יונתן שפירא שר  לשיבת הפליטים הפלסטינים.

ליאת רוזנברג, מנהלת עמותת זוכרות:
הערב אנחנו משיקות בבית העם, מקום סמלי חשוב, את המסמך "חזון לשיבה", פרויקט המשותף בית עמותת זוכרות לעמותת בדיל מבית לחם. המסמך נמצא רצף העבודה של זוכרות והוא ייחודי ופורץ דרך. לאורך השנים הנושא של שיבת הפליטים הפלסטינים היה על סדר היום של זוכרות. מה שמיוחד בו הוא המתווה העקרוני לתכנון השיבה בתוך מודלים מדינתיים אפשריים. הבחירה בקייפטאון, בדרום אפריקה, אינה מקרית, כי יש בה כדי להבין את המעבר ממשטר של אפרטהייד למשטר של POST. אני מבקשת להודות ל-10 המשתתפים בקבוצה שנסעה לדרום אפריקה, ולאנשים הפועלים בתוך זוכרות.

עמר אל ע'ובארי:
המסמך זמין ברשת, באתר של זוכרות בעברית ואנגלית, ובתקווה בקרוב גם בערבית. מבחינתו זוהי הזמנה לפתוח דיון סביב הנקודות והרעיונות שמועלות בו ולכן נשמח לקבל תגובות בכתב לגביו. כדי לדבר על המסמך, הזמנו 3 אנשים לדבר: ד"ר מנאר מח'ול, פלסטיני אזרח ישראל מפקיעין; בודור חסן, פעילה חברתית ועיתונאית; איתן ברונשטיין אפריסיו, ממייסדי המסמך וממשתפי הקבוצה של דרום אפריקה. הזמנו את הסופר אייל מגד להגיב והוא הסכים, למרות שלא הסכים לתוכן המסמך. לצערנו לפני שעה וחצי הוא שלח מייל וביטל את השתתפותו. הוא כתב שזו תהיה חוסר אחריות להשתתף בערב זה.
התחום של זכות השיבה בזוכרות עבר כמה שלבים בדרך לאורך השנים והעלה שאלות שבין היתר היו שאלות פנים פלסטיניות שלא עלו בעבר. מעבר להכרה בזכות השיבה אין אף ארגון שמתייחס לרעיון השיבה בפועל. 
הנחות המוצא שלנו היא שלא עוקרים אנשים ממקומותיהם ומצד שני מבטיחים זכות שיבה לכל הפליטים וצאצאיהם. איך השיבה תתבצע בערים מיושבות לעומת מקומות ושטחים שעדיין ריקים? זאת הפעם הראשונה ששמנו על השולחן, יחד עם פליטים פלסטינים, אפשרויות שונות של שיבה.
כפר שיח' מונס, למשל, שנהרס כולו ואוניברסיטת ת"א בנויה עליו, לא נשמע אף קול, גם מבין הפליטים, שדורש להרוס את האוניברסיטה. יחד עם זאת לא מוותרים על הזכות על המקום והרכוש. 
שאלה שניה: האם בהכרח מפרקים את מחנות הפליטים כקהילה לאחר מימוש זכות השיבה, או שבונים ערים חדשות ומותירים את הקהילה שלמה, עוברת למקום חדש? מה עושים עם השטח של מחנה הפליטים? התשובה הטכנית היא שזה שטח של האו"ם ושהמחנה יכול להתפנות. אבל זה פתח דיון רציני על כך שהמחנה יצר קהילתיות משמעותית. כל הזמן רוצים להתנתק מהמחנה אבל זה עדיין חלק מחוויית החיים של הפליטים.
מה קורה לעשירים שהיה להם רכוש? השיבה לאדמה הפרטית של העשירים תשמר פערים כלכליים ביניהם לבין אלו שאין להם אדמה לחזור אליה או האדמה שלהם כעת מיושבת ע"י עיר אחרת. האם העשיר הפלסטיני חוזר להיות עשיר? העיסוק כאן בשאלה של צדק חברתי והאנגלית מתארת היטב את הסוגיה: LAND או HOME LAND? השיבה לא תהיה בהכרח לפיסת האדמה הספציפית המקורית.
המסמך מתחלק ל-3 חלקים :1. הכנת השיבה 2. הדרך ליישום השיבה – שיבה, תיקון ופיצוי 3. חזון למדינה חדשה 

מנאר מח'ול:
אני לא הייתי בקייפטאון לכן גם לא הייתי מעורב בתהליך חיבור המסמך. אני רוצה להתמקד בלפתוח את המסמך לדיון ציבורי. רוצה להציג את העמדה של בדיל כעמדה משלימה, כך שיהיה דיון, ולא הרצאה. בדיל הוקם ב-1998 משמעות השם בערבית: אלטרנטיבה. הוא התכוון להיות אלטרנטיבה לתהליך השלום המדיר את הפליטים מהסכם פוליטי. אנחנו מגינים על זכות הפליטים לשיבה. התפיסה שלנו היא שאין תהליך פוליטי שיכול לבטל זכויות. אף הסכם לא יכול לבטל את זכויות הפלסטינים. לדעתי האישית לאבו מאזן אין מנדט לייצג את הפליטים כי הם לא הצביעו בשבילו. הסכם כזה הוא ריק, בטל. זכות השיבה מבוססת על החוק הבינלאומי. לא על אידיאולוגיה דתית או לאומית, אלא על זכויות חוקיות של הפליטים הפלסטינים לפי המשפט הבינלאומי. 
בדיל פועלת במקביל לזוכרות שמטרתה לחשוף את ההיסטוריה של הנכבה המתמשכת, לחשוף ולנתח את הסיבות לפליטות ולהמשך הפליטות. המסקנה היא שהבעיה טמונה באידיאולוגיה הציונית. לפיה צריך להקים בית יהודי לאומי, בהכרח על חשבון הפלסטינים.
כל תהליך שלום שבתוכו מעוגנת עדיפות יהודית על פני פלסטינית לא יכול להתקיים כי זה משמר את שורש הבעיה. הנכבה והפליטות זה לא אירוע היסטורי אחד שהסתיים ב-1949 אלא הוא מתקיים עד היום הזה – בגליל, ביפו, בשטחים הכבושים מ-1967. הוא עוטה גלימות שונות ותחת מעטה של חוקים מביא להריסת בתים, להגבלת חופש תנועה של אנשים. 
צריך לחשוב על דרכים אלטרנטיביות לפתרון הסכסוך, ללא עדיפות של אף אחד על אחר. ממליץ לכולם לעיין במסמך כי הוא עונה על הרבה שאלות, שגם אצלי עלו. המסמך מנסה ללמוד ממקרים בהיסטוריה. למשל התנועה שהתחילה את סיום האפרטהייד "נתקעה" ברגע שהוא הסתיים. המסמך זורע זרעים ראשונים של רעיונות לפתרון בר קיימא של בעיית הפליטים. 
סלמן אבו סתה עסק במחקרו בשאלה האם שיבה אפשרית בכלל? לא רק שזה רעיון אתי, מבחינתי זה הרעיון הישים היחיד. אם מגיעים להסכם שלום עם רוב ה"עם הפלסטיני" בעצם זה הסכם שלום עם כל העם שבתפוצות. בנוסף לכך, רוב השטחים הפלסטינים ההרוסים זמינים ליישוב מחדש. רוב האוכלוסייה היהודית מתגוררת בגוש דן. שאלות שעולות בהקשר של שיבה: לאיפה ישובו? כמה? 
מבחינתנו, בזמן הזה חשוב לעגן את הזכות לחזור. משוואה פשוטה: אם ליהודי יש זכות לחזור אחרי 2000 שנה, לפלסטיני יש זכות אחרי 65 שנה. שנית, זו זכות המעוגנת בחוק הבינלאומית. שלישית, לא חשוב כמה יחזרו. הרוב תומך בעיגון הזכות, ולא ידוע כמה בדיוק יחזרו. כמו בעניין חוק השבות, לכל היהודים יש זכות אבל לא כולם באים לישראל לגור בה. 
בדיון הפנים פלסטיני על זכות שיבה המסמך חשוב גם לבדיל, כי הוא כולל פתרון כלל פלסטיני, כי הוא מדבר גם על פלסטינים בתחום ישראל. כ-30% אחוז מהפלסטינים בישראל הם עקורים פנימיים.

עמר:
אחד הדברים המעניינים בקשר בין זוכרות לבדיל זה החשיפה של החומרים שאנחנו מייצרים יחד. קייפטאון אינה התחנה הראשונה. לפני מסמך זה כתבנו מסמך בבלגראד כשלמדנו על הפתרון במדינות הבלקן. לבדיל לקח זמן לעכל את העובדה שהחומרים הללו יכולים להתפרסם. רצו לחכות עם זה. מסמך קייפטאון, לעומת זאת, פורסם ע"י בדיל לפני שפורסם אצלנו. העבודה שלנו מעמתת מצד אחד את הפחד הישראלי משיבת הפליטים ומצד שני גם את הפנטזיה הפלסטינית לשוב לגן העדן האבוד.

איתן ברונשטיין אפריסיו: 
לדעתי יש ניגוד מרתק ופורה ליצירה בין חשיבה אוטופית, חשיבה על מצב עתידי שאין לדעת מתי יהיה, לבין חשיבה מעשית, פרקטית, באותו מצב אוטופי שאחרי השיבה. זה ניגוד מפחיד, מרתיע מלעסוק בו, אבל אני חושב שזו האפשרות היחידה לדמיין כאן חיים המבוססים על פיוס, שלום. היום אין כמעט שום חזון פוליטי ישראלי היכול לתאר אפשרות של שלום בין הצדדים בתוך השיח הקיים. מה שאנו מדברים הוא ניסיון לדמיין מצב כזה. הדמיוּן הופך לכלי פוליטי חיוני, במצב של חוסר תקווה. אני מבקש להתייחס לנקודה ספציפית במסמך שמבחינתי היתה שווה את כל התהליך של יצירתו.
הנקודה שחשבתי שהיא הכי קריטית בו עברה במסמך להערת שוליים בלבד. היה לנו בקייפטאון ויכוח מעניין, בנושא בו מתמצה הפחד של הישראלים: "מה יהיה אם יבוא פלסטיני וירצה את הבית שלך עכשיו?" כלומר איך לפתור מצב שבו פליטים ירצו לשוב לבתים שלהם כשחיים בהם יהודים (או לעיתים פלסטינים)? בעיני זה קצת מגוחך כי ישראלים עוברים בתים מסיבות נדל"ניות ואחרות כך שמדוע לא יעברו למען הסדר שלום?
אבל לענייננו. אריאלה אזולאי טוענת שמאז הנכבה ישראל הרסה 100,000 בתים כך שלא נותרו הרבה מאד בתים במצבם המקורי לשוב אליהם. בקייפטאון עלינו על רעיון חדש בנושא הטעון הזה, שבנוסח העברי של המסמך קצת התפוגג. הרעיון הוא להבחין בין בעלות על הבית לבין שימוש בו לצרכי מגורים. כלומר, לא בהכרח בעל הבית יגור בו. הרעיון הוא שאם הבית לא עבר שינוי פיזי משמעותי והפליט המקורי שגורש ממנו יתבע אותו חזרה אז זכותו גם לקבלו. הדיירים הנוכחיים יקבלו פיצוי הולם על הבית שקנו.
מכיוון שרוב הפליטים עצמם עברו מן העולם, הזכות עוברת ליורשיהם אבל השאלה היא מה המעמד של זכות היורשים אל מול הזכות מי שגרים בבית וקנו אותם באופן הוגן. האם הזכות של היורש הפלסטיני היא בהכרח חזקה יותר מזו של הדיירים שרכשו את הבתים הללו? אני סבור שלא. ליהודים יש זכויות בבתים האלה. גם לפולשים יש זכויות.... לדעתי האנשים שחיים בהם היום ימשיכו לחיות שם בעוד הבעלות החוקית תעבור ליורשי הפליטים. הדיירים יגורו בהם כמו בדמי מפתח.
זה פתח הרבה ויכוחים, גם בין פלסטינים, ואני מייצג כאן את דעתי בלבד. הרעיון הזה של הפרדה בין בעלות לשימוש מאפשר חשיבה על פתרונות יצירתיים וחדשים. 
לסיום, הערה על אייל מגד. בהתחלה הוא הסכים לבוא בהתלהבות וברגע האחרון נסוג. בעיני זה מייצג את הפחד של הישראלים לגעת בנקודה הרגישה של השיבה – הם ישובו לכאן, זה יהיה על חשבוננו, כמו שב-1948 אנו באנו על חשבונם. כמובן שאנו מנסים לחשוב על אופציה אחרת ללא גירוש. הגיע הזמן להסתכל על הפחד הזה באומץ ולהתגבר עליו.

בּוּדוּר חסן:
ברצוני לדבר על שלושה נושאים פנים-פלסטינים: הראשון נוגע לצדק חברתי – חשוב ביותר שהמסמך מתייחס אליו.  החברה לא הייתה מושלמת לפני 1948; היו פערים גדולים מאוד.  אריסים, בעלי אדמה, סכסוכים רבים אפליו בין פלסטינים, עליהם אין אנו מרבים לדבר.  מה, אם כן, עושים? האם מחזירים את הרכוש לבעליו הקודמים, או שאנו רואים בעלות על רכוש כזכות קולקטיבית? זו הדרך הנכונה – לא רק צדק המתבסס על החזרת רכוש, אלא צדק של חלוקת הרכוש מחדש.  אני אישית מעדיפה לחיות בחברה סוציאליסטית, אך לא אני מחליטה, ורבים לא יסכימו לחזון שלי על עתיד הארץ. אך חשוב ביותר להבטיח, קודם כל, זכותם של כל הפלסטינים לחיים שוויוניים, לא רק מבחינה עדתית/לאומית, אלא גם חברתית.
התייחסות מבחינה מגדרית היא גם חשובה. לפני 1948 בעלי הרכוש היו בעיקר גברים, והיורשים היו בעיקר גברים, כך שקיים אי-שוויון בין זכויות הירושה של גברים ונשים.
שאלה נוספת: אחרי 1948 היו פלסטינים שמצבם היה יותר טוב, ואחרים, כגון הפליטים בלבנון, שמצבם היה פחות טוב. מה יעשו בפלסטין? זו שאלה חשובה. כיצד ימצאו עבודה? רבים חסרי השכלה. שוב עולה אותה נקודה – לא "צדק החזרתי" בלבד, אלא צדק חלוקתי. עלינו לדון בזה כבר, לא להמתין לשיבה.
בנוגע לפלסטינים אשר יצרו זהויות חדשות בפזורה. פלסטינים רבים בסוריה ברחו בגלל הקרבות, ואז התחילו לחלום על שיבה למחנה הפליטים, מתייחסים למחנה כאילו היה מולדת. דבר דומה קרה לאנשים החיים במחנות אחרים. כך שהעניין אינו רק "רומנטי"; דרושה עבודת ריפוי רבה בקרב פלסטינים. יש כאן גם עניין של בחירה. לא נחייב אף אדם לחזור; עליו להיות חפשי לבחור. חשוב לאפשר לרגשות ולזהויות השונות אשר התפתחו בפזורה להתבטא.
ומה בדבר הצורך להסתגל למצב כאן, לפלסטינים החיים פה? אני יכולה להבין את הפחד של היהודים על טיהור אתני במהופך וכו', אם כי אין לי אמפתיה לרגשות אלה כי הן מבוססות על מניעים גזעניים. אך גם הפלסטינים החיים כאן חוששים. איך נצליח ליצור חברה מאוחדת מבלי תהליך פיוס בין הפלסטינים עצמם? הפתרון העדיף הוא להרחיב את הקשרים בין הפלסטינים של 1948, הפלסטינים של 1967, והפליטים. דרושות לכך יוזמות מן השטח.

עמר: 
לפני כמה שנים באחד הסיורים של זוכרות פגשתי קיבוצניק אחד שאמר לי "אתה מתייחס אליי כאל זר בארץ". אמרתי לו, "אני מתייחס אליך כאל אחד שמתעקש להיות זר". הרצון של הישראלים להיות כמו אירופה משמר הזהות המתנשאת של היהודים בארץ ומנציח את הסכסוך. הרצון הזה גם מנציח את הפער בין היהודים לערבים במרחב המזרח התיכון. המסמך שאנחנו משיקים היום יכול לשחרר את הישראלים מהזרות והגזענות שלהם.

עדיה (מהקהל): 
עמר, כשדיברת על הפנטזיה הפלסטינית והניפוץ שלה למה התכוונת?

עמר: 
במפגשים שלנו עם זקנים פלסטינים אנחנו "הורסים" להם את פלסטין שהם מדמיינים, שהיא כמו זו שהיתה ב-1948. אני מראה להם תמונה של המקום כמו שהוא עכשיו.

ניצן (מהקהל): 
רוצה להודות לכם על האומץ שלכם והיכולת שלכם לחשוב על דברים כאלה בזמנים טרופים אלה. נקלעתי לכאן במקרה ואני מאוד שמחה. יכול להיות שלא צריך לנסוע לדרא"פ כדי למצוא רעיונות יצירתיים, אפשר לחזור לתנועה הציונית בתחילתה ולראות את המציאות של היום שהיא איומה ונוראה. אני רוצה לומר ולבודור שהיה פער מאוד גדול בין יהודים בארץ ובגולה. ומה שאתה מנאר אמרת, שיש פליטים שחיים כאן ומשפחות חצויות, זה באמת מצב נורא.

מנאר: 
את ההתעקשות של הציונות להיות זרה בארץ אפשר לראות מהכפר שלי בפקיעין: למה כל הקיבוצים והמושבים היהודיים שמסביב גדלים, והגדר סביבם גדלה איתם? זו מנטאליות של קולוניה, בדיוק כמו שקורה בגדה המערבית זה קורה גם בגליל. עדיין חיים בבועה של מתיישבים, גם מבחינה ארכיטקטונית הם לא משתלבים בסביבה. יישוב יהודים כמו בועה של משתלבת בשטח סביבה. בעניין הזהות הפלסטינית, השיח הפלסטיני בישראל גם הוא התפתח מאז 1948. מסוף שנות ה-80 השיח הפלסטיני מתחיל לחזור לאוטופיה של איך היתה פלסטין, ומה שמשותף לפלסטינים בכל מקום זה הנכבה. כמעין ריאקציה להסכם אוסלו, מזכירים שהבעיה לא התחילה ב-1967 אלא ב-1948. כך שזהות זה משהו שמתפתח כל הזמן.



השקת מסמך חזון לשיבה / Launch of Capetown document



השקת מסמך חזון לשיבה / Launch of Capetown document



השקת מסמך חזון לשיבה / Launch of Capetown document



השקת מסמך חזון לשיבה / Launch of Capetown document



השקת מסמך חזון לשיבה / Launch of Capetown document



השקת מסמך חזון לשיבה / Launch of Capetown document



השקת מסמך חזון לשיבה / Launch of Capetown document

ערך: איתן ברונשטיין אפריסיו
צילמה: אלאונור מרזה
רשמו: מורן בריר, אסף קידר, מיסלון דלאשה

זוכרות ברשת