דיון בערב פתיחת התערוכה "לקראת שיבת פליטים פלסטינים"
15/09/2011

כמעט פרוטוקול של הדברים שנאמרו בערב הפתיחה של התערוכה "לקראת שיבת פליטים פלסטינים" בזוכרות

אביב גרוס אלון: תערוכה זו מבוססת על קבצים שזוכרות פרסמה החל ממאי 2011 באתר העמותה. התערוכה מבוססת על פרויקט שיבה מעשית של פליטים פלסטינים שזוכרות מפעילה במשך למעלה משלוש שנים. בתערוכה פרויקטים תכנוניים שונים העוסקים בשיבה. במגירות מסביב טקסטים תמצאו טקסטים שונים על שיבה. מצגת פאוור פוינט מציגה את התפיסה של זוכרות על הנכבה ועל השיבה. ניתן גם להעיר על הפרויקטים ולהגיב לזוכרות בכתב.
עמר אלע'בארי: תודה לאביב על העבודה הגדולה על התערוכה. זה במסגרת יצירת תרבות של שיבת פליטים פלסטינים שאנחנו מבקשים לקדם. ידברו הערב פרופ' יהודה שנהב, סוציולוג. ד"ר ראיף זרייק מרצה על פילוסופיה של המשפט. הדובר השלישי אליעז כהן, משורר וחבר קיבוץ כפר עציון. אני עמר, עובד בזוכרות ומרכז את פרויקט השיבה וכן את הסיורים של זוכרות. הסיורים של זוכרות מבקשים ללמד את ההיסטוריה והגיאוגרפיה של הארץ בהקשר של מה שקרה בארץ ב-1948. אבל מאז שזוכרות החלה לעסוק בשיבת פליטים, המקומות ההרוסים הללו החלו להיתפס כמקומות לעתיד שלנו בהקשר של שיבה. במקום להמשיך את הוויכוח על זכות השיבה החלטנו בזוכרות לחשוב על מימוש שיבה. התחלנו לתכנן שיבה לכפר מיסכה יחד עם עקורי הכפר ממשפחת שביטה. כשהגענו לתכנון שיבה עלו דילמות כגון כיצד זוכרות כארגון ישראלי יכול לתכנן שיבה? לכן נוצרו שותפויות עם פלסטינים כמו ארגון בדיל מבית לחם ועאאִדוּן מסוריה ולבנון. התכניות כאן עוסקות בתכנון שיבה לכפרים ספציפיים ולא עוסקים במדינה באופן כולל. זה מה שאנחנו רוצים לעשות הערב בעזרת הדוברים כאן.
יהודה שנהב: מבקש לדבר על שלושה דברים. למה צריך לשוב ל-48 ולמה העבודה של זוכרות חשובה? שנית, מה תפיסת הריבונות שמאפשרת שיבה? שלישית, המרחב והזמן של שיבה. אני מדבר כישראלי יהודי ולא כפלסטיני.
שתי מדינות לשני עמים אינה מאפשרת שיבה. הריבון הישראלי כונן עצמו על מניעת שיבה. הריבון הישראלי מדבר בשפה משפטית ולא יכול להודות בטיהור האתני של 1948. לכן כל מי שרוצה שתי מדינות גוזר שכחה על מה שקרה ב-48 ולכן שייך לזרם הכי שמרני בישראל. לכן חשוב לשמוע מה יש לאליעז כהן לומר כמתנחל בשטחי 67. ישראל תצטרך להוציא את השלד של 48 מהארון. הריבון לא מספר לנו את זה כי הוא שולט באמצעות השפה על 48, שפת המשפט. במחאה החברתית האחרונה ראינו מפגן אחדות ישראלי של מי שאיבדו את השלטון ב-77. הריבונות היא על חומר, על טריטוריה, ועל החיים – האוכלוסיה - והנפש, הזהות. ליברמן צודק, הדיון הוא על 48. המונופול על הזהות ועל הטריטוריה הם התוצאה של הסכם וסטפאליה שבו הנסיכים מחלקים ביניהם את הטריטוריות. המדינה היהודית הדמוקרטית בגבולות 67 תהיה תמיד במצב חירום אבל תקפיד להסתיר את זה. השיטה הוסטפאלית עומדת על הסתרת המלחמה הפנימית, ויש רק מלחמה חיצונית. ריבונות אחרת, לא וסטפאלית, צריכה להיות משותפת לכלל הנשלטים במרחב. לא מרחב מחולק. חשוב שלא תהיה רציפות בין טריטוריה לאוכלוסיה. איך חושבים על שיבה? צריך לחשוב על זמן ומקום בצורה אחרת. אני חושב ששיבה אפשרית ולא רק כהכרה סימבולית. אבל שיבה אינה יכולה להתקיים כנרטיב של מ"חורבן לגאולה". השיבה צריכה להתקיים כל הזמן וכמיתוס. לא צריך לפנות התנחלויות בהקשר של שיבה. זה לא מוסרי לגרש דור שלישי שנולד שם. הנזק שיצרו ההתנחלויות לפלסטינים קטן לעומת מה שנעשה למשל ע"י נצרת עילית. למה צריך לכפות על מיליון תושבים בגליל זהות יהודית? הנכבה היא רק 48? עראקיב זה לא נכבה? הנכבה היא הווה מתמשך? לכן כל שאלת הזמן והמרחב מתערבבים זה בזה. ולכן צריך לחשוב על שיבה כמושג פוליטי, לא מיתי.
עמר: השיבה תלבש צורות שונות ומגוונות.
אליעז כהן: ההשתחררות מפרדיגמת 67 כפי שיהודה מכנה אותה בספרו, יכולה לעזור לבלוע את העצם בגרון – השארת יהודים בכל הארץ. ביומן השנה מתלכדים התאריכים בשבוע הבא 20/9 הוא יום השיבה לכפר עציון. זה יישוב שמומשה בו זכות שיבה ממש. בקיץ הזה קרה משהו חשוב בארץ עם התעוררות גדולה וקריאה לצדק חברתי. הרצון לחופש מבקש לנצח בכל מדינות האזור ואולי יגברו על הפונדמנטליזם הדתי היהודי והאסלאמי. האפשרויות של היהדות לשותפות עם האסלאם גדולות מאד. לעומת זאת הקשר עם הנצרות הוביל אותנו למקומות אחרים. ב-48 הוכנעו תושבי כפר עציון ונטבחו ע"י פלסטינים שקראו והזכירו את דיר יאסין. הזיכרון שכוננו יתומי היישוב והרצון לשוב הביאו לשכנע ב-67 את לוי אשכול לאשר את ההקמה של כפר עציון מחדש. השיבה צריכה להיות בלי גירוש של אנשים מבתיהם. צריך לרפא את הפצע של 48, קודם כל להכיר בו, בפצע של שני הצדדים. העבודה של זוכרות היא עבודת קודש כי מטפלת במוכחש, בריפוי, בהרפיה. העבודה הזו של הריפוי משותפת לשני העמים. צריך להפסיק לספור אנשים בשני העמים. וצריך להפסיק לעסוק בכלי מלחמה.
עמר: השיח על שיבה לא קיים גם בקרב פלסטינים רבים. בירדן היה לנו מפגש מעניין בו הובעה הפתעה ע"י פלסטינים ממסכה ורק בהמשך השיחה הועלו שאלות מעשיות על שיבה. אין הרבה יוזמות לשיבה בפועל. ראיף זרייק שאל בכנס שהיה לפני כמה זמן "לאן רוצים לחזור כי המקום לא קיים יותר?" השאלה גרמה שם לסערה גדולה.
ראיף זרייק: באופן פרובוקטיבי ניתן לשאול "אינני מבין מה הבעיה, נארגן אוטובוסים ונשיב הפליטים?" השאלה היא איך מאפשרים שיבה? איזו מנטאליות צריכה להיות כדי ששיבה תוכל לקרות? האם צריך לחכות עד שהיהודים ישנו את הקונספציה שלהם? הזמן הולך קדימה ולכן לא ניתן לחזור. לפלסטין יש חשיבות כי היא מכוננת את הזהות הפלסטינית. חשיבה על שיבה בתור הליכה קדימה יכולה לשחרר את החשיבה על שיבה. אין פשרה היסטורית ללא הכרה ב-48. המקום השתנה אחרי למעלה משישה עשורים והוא לא אותו מקום ולכן לא ניתן לחזור אליו. לטווח הרחוק אין מנוס ממרחב אחד אבל לטווח הקרוב נראה שחייבים להיות שני מרחבים מופרדים. 48 היא שורש הבעיה וחייבים להתמודד איתו כדי לפתור את הסכסוך אבל יתכן שלא צריך לחזור מיד ל-48 כדי לפתור. הבעיה של השמאל היא שניסוח הבעיה הבסיסית היא 67 וזה לא מאפשר פתרון כי הכיבוש של 48 שקוף. הפתרון הפוליטי לא חייב לחזור ל-48 אבל רק בעתיד הרחוק. אני מציע להבחין בין מולדת למדינה. השיח צריך להיות גמיש ומאפשר את שתיהן. הפלסטינים מדברים הרבה על צדק ובלבנון למשל תובעים בצדק את הפסקת הסבל.
שאלה של דן גולדנבלט: בפתרון של שתי מדינות ישלמו את המחיר רק המתנחלים ולא כלל הישראלים. זה לא הוגן.
שאלה: ההתנחלויות גורמות סבל לפלסטינים אז איך ניתן להשאירן?
שאלה: אם לא היו התנחלויות, האם הפתרון היה שונה?
שאלה: האם אפשר להמשיך להתנחל?
שאלה: אם לא שתי מדינות אז מה כן? האם לפלסטינים יש גם כן זכות לחזור למקומות מהם גורשו כמו בכפר עציון?
יהודה: השאלה היא אם יש מתנחלים דמוקרטים לעומת מתנחלים לא דמוקרטים. ביילין מציע לפנות התנחלויות כדי שיהיה כסף לעיירות הפיתוח והוא לא מבין את הנקודה לדעתי. השיבה צריכה להיות תמורת ההתנחלויות. אני לא חושב שלציונות לא היתה הצדקה מראשיתה, היתה לה הצדקה לתבוע לעצמה את מיתוס השיבה. המימוש של הציונות לא היה מוצדק.
אליעז: הסלוגן שלי הוא מולדת אחת לשני עמים. שני העמים מחלקים את המולדת הזו וקשורים אליה. אפשר להקים שתי מדינות על בסיס תכנית החלוקה 181 עם גבולות פתוחים וקיום יישובים פתוחים וכלכלה פתוחה. שניים אוחזים בטלית והמדרש החז"לי אומר שיחלוקו. אני מציע לחלק במובן של Share כלומר ששני הצדדים יהיו בעלי זכויות שוות בארץ. אנחנו בתנועת ירושלום מקיימים עשרות מפגשים ביישובים יהודיים וערביים בגדה המערבית.
עמר: תודה רבה.



15.9.2011 / ערב פתיחה ודיון בתערוכה לקראת שיבת פליטים פלסטינים / Exhibition opening: Towards return of Palestinian refugees



15.9.2011 / ערב פתיחה ודיון בתערוכה לקראת שיבת פליטים פלסטינים / Exhibition opening: Towards return of Palestinian refugees



15.9.2011 / ערב פתיחה ודיון בתערוכה לקראת שיבת פליטים פלסטינים / Exhibition opening: Towards return of Palestinian refugees

זוכרות ברשת