תהלוכת השיבה ה-11 של ועד העקורים, ספוריה, 2008
02/06/2008

בזמן שרוב הישראלים חגגו את יום עצמאותה ה-60 של מדינת ישראל אנחנו השתתפנו בשני אירועים לזכר הנכּבה הפלסטינית בשני מקומות שנחרבו כתוצאה מעצמאות ישראל, מסכּה וספוריה.

אחר הצהריים הצטרפנו לתהלוכת השיבה המרכזית שמארגן וועד העקורים זו השנה ה-11 ברציפות. השנה שהיא ה-60 לנכּבה נבחר הכפר ספוריה, ליד העיר נצרת, לארח את התהלוכה שהשתתפו בה יותר מעשרת אלפים בני אדם התומכים בזכות השיבה, רובם פלסטינים אזרחי ישראל. אחרוני התושבים של ספוריה גורשו בתחילת שנת 1949, בהיותם אזרחי המדינה הצעירה המגרשת אותם מבתיהם. במקום כפרם הוקם המושב ציפורי. רוב פליטי הכפר עברו לגור בנצרת והקימו שכונה שנקראת היום שכונת אלספאפרה (הסַפורים, אנשי ספוריה). אלפי משתתפי/ות תהלוכת השיבה צעדו עם מסר ברור הדורש את שיבת הפליטים הפלסטינים לאדמותיהם. הצעדה החלה משכונת אלספאפרה אל אדמת ספוריה המקורית. המסלול שהמשטרה אישרה הרחיק את התהלוכה ממה שהיה מרכז הכפר. המסלול היה לכיוון הגבעה המקבילה לבתים. מבחינת הפליטים המסלול מתווה בערך, סימבולית, את שביל השיבה הביתה.

פעילי ימין ישראלים הפגינו נגד התהלוכה.

בסוף התהלוכה התקיימה עצרת ונישאו במהלכה נאומים, הוקראה שירה ואמנים פלסטינים שרו וניגנו על הבמה. אריאלה אזולאי נשאה דברים בעברית בשם כל הארגונים והפעילים היהודים שהשתתפו בתהלוכה ותומכים בשיבת הפליטים הפלסטינים (ראי/ה דבריה בהמשך העמוד).

אנחנו השארנו גם כאן מתנה לכפר, שלט הנושא את שמו. הדבקנו אותו לעץ אורן.

לקראת סיום התהלוכה, כשהאנשים עשו את דרכם חזרה, תקפה המשטרה וכוחות היס"מ את משתתפי התהלוכה שהתקיימה עד עתה בצורה מאורגנת ומסודרת. המתקפה הייתה אגרסיבית ופזיזה במיוחד. השוטרים ירו עשרות רימוני גז מדמיע לעבר האנשים מטווח קצר. תקפו עם הסוסים והאלות ופגעו ברבים. גם עיתונאים. בהלה רבה שררה במקום וצרחות של ילדים וילדות קרעו את אויר החורשה. במקביל, נשמעו ברקע קולות שמחה של המפגינים הישראלים ממול.

שוטרי ישראל הזינו את הדור הבא של ילדי הפליטים בעוד מנת כעס והשפלה ונתנו להם שיעור מאלף באזרחות במדינה "יהודית ודמוקרטית". בזכות המשטרה ספוריה נחרתה יותר עמוק בזיכרון.

 


נאום לציון 60 שנה לנכבה - תהלוכת השיבה של ועד העקורים

אריאלה אזולאי

כדי להמשיך ולהכחיש כיום את העובדות על הגירוש שלכם שכבר הפכו גלויות ונגישות, וכדי להמשיך וללמד בבתי הספר הממלכתיים את הסיפור הציוני הרווח, צריך להרחיק את הציבור היהודי מכם, ולהרחיק את הציבור הערבי מאתנו. צריך להקים חיץ שיאפשר לייצר את הציבור הערבי כמסוכן ואת התביעות שלו כלא-לגיטימיות.

אבל כדי להמשיך ולשמר את השקרים על הגירוש והנישול זה לא מספיק. צריך גם להרחיק אתכם מהשלטון ולהפוך אותנו, היהודים, לחיילים של השלטון, ולדאוג שכל עניין ועניין במציאות הפוליטית הזו יתארגן במסגרת תמונת עולם של "אנחנו" ו"אתם". אבל כשמרחב פוליטי נחלק ל"שלנו ו"שלכם", ו"אנחנו" ו"אתם" - הוא כבר איננו מרחב פוליטי. הוא נהפך למרחב פוליטי מסורס שהגיון צבאי, דמוגראפי ובטחוני השתלטו עליו, משום שמרחב פוליטי יכול או להיות משותף ופתוח לכלל הנשלטים או להיות מסורס ומשועבד לפנטזיות בדלניות של ציבור זה או אחר.

כל עוד המרחב הפוליטי בישראל אינו יכול להכיל את התביעה שלכם, וכל עוד השמעתה בקול רם בכיכר העיר, בכל עיר – בעיקר בערים היהודיות – נתפסת בתור איום על קיומה של מדינת ישראל, האסון שלכם ממשיך להיות האסון המוסרי והפוליטי שלנו. לנהוג ככלבי שמירה של שלטון יהודי ולוותר על האלף בית של קיום אזרחי - סולידאריות עם אזרחים ואזרחיות אחרים שהשלטון פגע בהם ומאבק משותף אתם כדי לשים לשלטון גבול – הוא אסון גם מוסרי וגם פוליטי.

לכן מעבר לכך שהתביעה שלכם צודקת – כשאתם משמיעים אותה בקול ותובעים מאתנו להכיר בה, אתם מעניקים לנו חסד. ורק כאשר הציבור היהודי יידע להכיר בחסד הזה ויירתם ביחד אתכם לתת מענה ממשי לתביעה זו שלכם, רק אז יקום כאן מרחב פוליטי אמיתי ויתפתחו כאן חיים אזרחיים מלאים.

השיבה שלכם היא אפוא העתיד שלנו – אין לנו עתיד אחר אלא עתיד משותף! 



March of Return at Saffuriyya 2008 (5)



March of Return at Saffuriyya 2008



March of Return at Saffuriyya 2008 (3)



March of Return at Saffuriyya 2008 (1)

זוכרות ברשת