60 שנה לטבח בדיר יאסין - מצעד זכרון (2008)
10/04/2008

ב– 10 באפריל 2008 קרוב לשעה שבע בערב עלינו לאוטובוס ויצאנו מדיר יאסין אחרי שסיימנו את מצעד הזיכרון. בסוף המצעד התכנסנו על הגבעה שמאחורי "בית החולים הפסיכיאטרי- כפר שאול". מתחם סגור ומגודר. שומרים עם תלבושת אחידה עומדים בכניסה, כדי שיהיה ברור שאין כניסה, ושומרים אחרים מאותו צבע מסתובבים ברחבי המתחם ובין בנייניו. מי שלא מכיר את המקום יחשוב שהם שומרים על דבר סודי, שאינו פתוח לקהל הרחב. מי שמכיר את המקום יודע שהם שומרים על דבר סודי שאינו פתוח לקהל הרחב. מי שהחליט לאשפז שם חולים עם קשיים נפשיים, ידע שהוא יכול לחסום באמצעותם הסתכלות על ההיסטוריה המדממת של המקום. הוא הפך אותם למגנים על הסוד.
ב- 10 באפריל 1948 קרוב לשעה שבע בערב ומעל אותה גבעה הצליח אבו חסן, לפני 60 שנה, לצאת חי מהמקום הזה. אבו חסן לא היה מאושפז. אבו חסן לא היה חולה. בתוך המתחם הזה היה לאבו חסן בית. עדיין יש לו בית.

בחצות הלילה שבין ה- 9 ל- 10 באפריל 1948 העביר אבו חסן את הרובה הישן שהיה ברשותו לאחיו כדי שיחליפו בשמירה על הכפר. אבו חסן הלך לישון. במהלך ששת החודשים שקדמו לאותו לילה היו סביב הכפר חילופי ירי ועימותים בין יהודים, מכיוון גבעת שאול, לבין הפלסטינים מדיר יאסין. במהלך ששת החודשים הללו, הכפר דיר יאסין היה כמעט במצור. הדרך לירושלים עוברת בגבעת שאול. היהודים מגבעת שאול חסמו את הדרך. זאת הייתה היציאה הראשית של דיר יאסין. הפלסטינים נאלצו לעבור דרך עין כארם.

הגברים בדיר יאסין התארגנו בקבוצות שמירה ופטרלו ביום ובלילה כדי לשמור על כפרם. היו להם מעט רובים ישנים ומעט תחמושת. אבו חסן, אז בן 22, לקח חלק בשמירה. באותו יום נהרג באלקסטל (הקסטל), עבד אלקאדר אלחסיני, המפקד באזור ירושלים של הלוחמים הפלסטינים. הלוחמים שלו, שלא היו צבא מאורגן אלא מתנדבים שהוא גייס מהכפרים באזור, נשברו והחלו לחזור לכפריהם. בדיר יאסין עלה סף החשש.

הלכנו כחמישים צועדים וצועדות, ברחוב כנפי נשרים לכיוון בית החולים. נשאנו לוחות עם שמות הקורבנות שנרצחו בדיר יאסין. תושבים יהודים מסתכלים עלינו בתדהמה, חלקם מתחככים איתנו. המשטרה, שהאירוע הזה היה בתיאום איתה, לא לקחה סיכונים והרחיקה מדרכנו כל מי שרצה להפריע. ניצולים מדיר יאסין צעדו עמנו. היו מעטים. אלה גרים באזור ירושלים. רוב פליטי הכפר נמצאים רחוק בירדן או יותר רחוק ברמאללה ובגדה המערבית. הם מנועים מלנוע מעבר למה שהצבא הישראלי מרשה. אין כניסה בשבילם לירושלים. היו עמנו זינב עקל ומרים עקל, שתי אחיות שנמלטו מהכפר בהיותן ילדות קטנות. בנות 6 -7 היו. התאכזבו שלא התאפשר להן להיכנס לתחום מרכז הכפר כדי לראות את בית משפחתם ואת קבר אביהן. אמרתי להן שמרכז הכפר הפך לבית חולים פסיכיאטרי. הן ידעו אך לא הבינו למה לא ניתן להגיע לקבר. לא הייתה לי תשובה. אכזבתי אותן. היו איתנו עוד כמה צעירות וצעירים שהוריהם גורשו מדיר יאסין. אבו חסן, היום בן 82, היה העד המרכזי במצעד.
משני צדדי כנפי נשרים יש היום בניינים חדשים. בלילה שאחרי המצעד היה לי חלום. ראיתי את הבניינים האלה בצורת סימני שאלה גדולים ומפחידים. הם עומדים ליפול. יהיה נכון לפרש את החלום בהקשר לטעמם של האדריכלים והמתכננים החדשים של המקום. אך אני בטוח שלא בגלל זה היו לי סיוטים. סימן השאלה לא היה על הטעם, למרות שגם זה רלוונטי, הוא היה על המוסר. מתחת לבניינים האלה יש קטע מר של היסטוריה לא רחוקה. מתחת לאחד הבניינים הושלכו גופותיהם של תשעת האסירים מדיר יאסין שנלקחו בשבי. אנשי האצ"ל העמיסו על משאיות וכלי רכב את השבויים הללו ועמם עשרות נשים מהכפר, ערכו מצעד ראווה וגאווה בשכונות היהודיות של ירושלים אפריל 1948. לאחר מכן חזרו לדיר יאסין. את הנשים שילחו לכיוון מזרח ירושלים אחרי שהספיקו לגנוב מהן את הכסף ואת התכשיטים. את השבויים הם העמידו בשורה ורצחו אותם ליד אחת המחצבות של הכפר. היום אין מחצבות. יש בניינים. ייצוג איתן של ציביליזציה הבנויה על גופות של אסירים פלסטינים.

אבו חסן, למרות גילו, מחזיק מעמד. אמנם נעזר במקל אך המעמד אינו מקל. ניתן לראות איך הוא מתאמץ, מתרגש, מתגעגע, מצטער, נלחם בבניינים כדי לחשוף מה היה מתחתם, מעלה זיכרונות קשים, מתאר מראות זוועתיים, מדחיק. הגוף עובד, השכל עובד, הלב עובד.המקל של אבו חסן מצביע לכיוון גוש של בניינים, על הכניסה של אחד הבניינים כתוב " מדינת ישראל – משרד האוצר", אבו חסן אמר " פה היו הבתים של משפחת זהראן. כאן נטבחו 35 אנשים. ילדים, נשים וזקנים. היהודים נכנסו לתוך הבית כי רדפו אחרי אחד הלוחמים. הם לא הצליחו לתפוס אותו. אז רצחו את כל מי שהיה בבית". מלאכת ההסתרה לא הצליחה. אבו חסן חושף את האמת.

באותו לילה, אבו חסן התעורר למשמע יריות וצרחות. הבין שהיהודים תקפו וכי המצב מסוכן. הוא השאיר בבית את אביו ואת אמו החורגת שהייתה עם רגל שבורה. הוא לא היה מצליח להוריד אותה את שלושים המדרגות של ביתם. חשב שיותר בטוח בבית. הוא טעה.
ירד לסמטאות הכפר. הירי היה בכניסה של הכפר. לא היה לו נשק. הוא ועוד כמה צעירים עברו בין הבתים כדי להגיש עזרה. לעזור לאנשים לברוח. "היהודים עברו מבית לבית והרגו את מי שיש" הוא סיפר. "רוב האנשים ברחו לכיוון עין כארם. היציאה מכיוון גבעת שאול הייתה חסומה כבר כמה חודשים. המתקפה העיקרית באה מכיוון גבעת שאול. הצעירים של דיר יאסין הדפו את המתקפה בתחילתה, אפילו פגעו בשני כלי הרכב של האצ"ל. אפילו גרמו להם אבידות. אחר כך היהודים תקפו יותר חזק, נכנסו לכפר ועשו טבח".

בהתכנסות שלנו, מאחורי בית החולים, אבו חסן משחזר את היום ההוא לפני 60 שנה. כמה מטרים ממנו, מעבר לגדר של מתחם בית החולים נמצא הבית שלו, אבל אסור לו להיכנס.
המתקפה, המגננה, חילופי הירי, התוהו ובוהו, הבריחה, הטבח ונפילת הכפר נמשכו מהשעה 2:00 לפנות בוקר עד השעה שבע בערב בערך.

אנחנו משעינים את לוחות הזיכרון על גדר בית החולים. הנשים מדיר יאסין עוברות על השמות. מחפשות שמות אנשים שהן מכירות. 60 שנה אחרי הן עדיין מתרגשות. "הנה אלה ממשפחת עקל, ואלה מרדואן", פאטמה עקל פונה אלי : " איפה שם הסבתא שלי?, היא לא רשומה." אמרתי שלא יכול להיות בואי נחפש יחד. "איך קוראים לה?" שאלתי. "סַבְּחַה" אמרה לי. "סבחה רדואן". אנחנו מחפשים, פאטמה מוצאת משהו, אומרת לי " יש פה סֻבְּחִיֶּה, זו בטח היא אבל רשמתם לא נכון". שוב אכזבתי אותן.

אנחנו מגיעים לשעה שש בערב. קצין המשטרה, שלווה אותנו לאורך התהלוכה עם מספר שוטרים, מתקרב אלי ומזכיר לי שהאישור שלנו הוא עד השעה שש.
משתתפות ומשתתפי הסיור מחאו כפיים לנטע שושני, שעשתה עבודת מחקר על דיר יאסין במסגרת לימודיה, וכי פנתה לאחרונה לבג"ץ ואף זכתה בתביעה שתתאפשר גישה לתמונות ולמסמכים שנמצאים ב"ארכיון צה"ל" אודות אירועי דיר יאסין באפריל 1948. אחריה איתן ברונשטיין סיכם בשם זוכרות.
שלומי, קצין המשטרה עושה לי סימנים עם השעון. נשות ואנשי התקשורת שכיסו את האירוע החלו לראיין את ניצולי דיר יאסין. אבו חסן כמובן היה כוכב מבוקש. הוא לא דיבר אנגלית, שפת רוב אמצעי התקשורת שהיו שם, פלסטיני צעיר יותר עזר בתרגום. לקראת הסוף כשאני מבקש מהאנשים לסיים ולהתפזר – איזה תפקיד- קלטתי שאלה של אחת העיתונאיות של אחת הטלביזיות הזרות לאבו חסן על השלום. "האם אפשר שיהיה שלום בין פלסטינים וישראלים"? אבו חסן לא מתמהמה ועונה מיד : "לעולם לא יהיה שלום". בנו של אבו חסן שגם הוא ואשתו היו בסיור, נלחץ ופלט מלים שלא היו ברורות לי. גם המתרגם היה נבוך ושמעתי אותו מתרגם כך את הדברים , כנראה בהשפעת דברי בנו הרופא של אבו חסן : "כשהפליטים יחזרו, יהיה שלום".

מכאן, לפני 60 שנה, ב- 10 באפריל 1948 קרוב לשעה שבע בערב יצא אבו חסן חי מכפרו ברגל לכיוון עין כארם. שם הוא ראה את רוב תושבי דיר יאסין. הם ישנו לילה אחד בעין כארם ולמחרת התפזרו. כל משפחה הלכה למקום אחר. אבו חסן נדד לשעפאט, בית חנינא,ירושלים וראם אללה.

השעה עכשיו 18:30. אנחנו מתפזרים. לפני כן שאלתי את אבו חסן: " מה קרה לאמא החורגת ולאבא שלך שהשארת בבית"? הוא ענה: "שניהם נרצחו בתוך הבית". 



Deir Yassin Commemoration 2008 (1)



Deir Yassin Commemoration 2008 (3)



Deir Yassin Commemoration 2008 (6)



Deir Yassin Commemoration 2008 (4)



Deir Yassin Commemoration 2008



Deir Yassin Commemoration 2008 (7)

זוכרות ברשת