זוכרות את דיר יאסין, 2006
09/04/2006

התחלנו את התהלוכה מבית משפחת מחמוד זהראן עקל ואשתו זינב מוחמד עקל, ניצולי הטבח בדיר יאסין. הוצב שלט בעברית וערבית שציין את בית המשפחה.

המשכנו בכיוון מרכז הכפר, דיר יאסין ניצבת היום מאחורי גדר. לא ניתן לגשת אל הבתים, אל החצרות. לכן בחרנו לקיים את הטקס מול הכפר שכיום הפך לבית חולים לחולי נפש.

את השלטים שהכנו עם שמות הקורבנות השענו על הגדר והאנשים שמו פרחים מסביב לשמות.

חילקנו חוברות שמכילות הסטוריה ועדויות מהכפר

אלי ערמון הקריאה את הנאום בשם זוכרות

וגם ח'יריה אבו שושבה מוועד הזיכרון של דיר יאסין דיברה בטקס

הזמר אלשאב עבד, ליווה אותנו לאורך כל הטקס עם שירים מרגשים ומרתקים

בתה אל הפליטה זינב עקל דיברה על הזכרונות הכואבים של אמא מהטבח


דיר יאסין
אלי ערמון

אפשר לדבר על דיר יאסין בשביל להשתמש בסיפור הזה לצרכים פוליטיים אקטואליים, אבל זה מה שאני לא רוצה לעשות. אפשר לדבר על דיר יאסין בתור מקרה חריג וקיצוני, אבל זה לא נכון כי ככל שמלקטים יותר ויותר עדויות ופרטים היסטוריים, התמונה הכללית הופכת את דיר יאסין לפחות קיצונית ולחלק ממדיניות.

נולדתי לטקסי זכרון שהיו ברובם ממלכתיים, היתה בהם חובת התייצבות, חובת השתתפות. הטקסים האלה שבהם השתתפתי מילדות יצרו מרחב מנותק מזמן וממקום והיתה להם מטרה ברורה להצדיק את ביסוס המדינה היהודית על חשבון שטחים, אדמה וחיים של עם אחר. לאט לאט ככל שגדלתי הלכה ונצטיירה לי תמונה רחבה יותר שכללה אנשים אחרים, סיפור אחר, ארועים אחרים שהתרחשו במקביל. לאלה לא היה מקום ועקבות באותם טקסי זכרון שבהם מרדתי ולא רציתי להשתתף ככל שהבנתי על מה הם מכסים.

גם כשהטקסים עסקו בזכרון של ארועים שברור לי מעל לכל ספק שיש לזכור אותם ולהמשיך לחקור אותם, ההתנגדות שלי לא שככה. זה לא היה מתוך רצון לפגוע בזכרון ובסיפורים ההיסטוריים אלא בתבנית שהם קיבלו לביסוס המדינה היהודית ובייחוד שלהם בתור האסון היחיד שקרה ובייחוד של העם היהודי בתור הקרבן היחיד. הניתוק המוחלט של הטקסים האלה מהאסון שפקד את העם הפלשתיני שאתו אנחנו חולקים כעת את ההווה, וההתעלמות או העיוורון של הטקסים כלפי מה שקורה כעת, הפך אותי למנוכרת מהפעולה של הזיכרון.

דרך ההשתתפות שלי בזוכרות והדיבור על אפשרות לדבר על זכרון מנקודת מבט אחרת, לא ממלכתית, לא ציונית, לא פטריארכלית, שאינה כפופה למדינה ושאינה משרתת פעולות של הסתרה או שקר אידיאולוגי, אני מרגישה לראשונה כיום, שאני רוצה לזכור, לחפור בעבר, ואפילו לקחת חלק בטקס זכרון. זו פעם ראשונה שאני משתתפת באירוע זכרון שמבקש בעת ובעונה אחת לייצר זכרון חדש ולפרק את הזכרון הקודם שהציג את עצמו בתור האחד והיחיד.

כשחיפשתי בגוגל את הערך "טבח דיר יאסין" נתקלתי בכל אתר שני במשפט "מה שהערבים קוראים לזה טבח אנחנו קוראים לזה הקרב בדיר יאסין". דיר יאסין היה וקרה. זו לא תעמולה ערבית כמו שנכתב באותם אתרים. כחלק מההשתלטות על הארץ, נכנסו כוחות הלח"י והאצ"ל לכפר דיר יאסין ותוך זמן קצר השתלטו עליו כמעט ללא קרב. 115 תושבי הכפר נטבחו: גברים, זקנים, נשים וילדים. הניצולים נאלצו לעזוב את המקום והידיעה על הטבח התפשטה מהר מאוד והשפיעה על יחסי הכוחות בין יהודים לערבים כך שפלסטינים רבים עזבו או גורשו מחשש שהטבח יחזור. למדינת ישראל יש אחריות ישירה להפיכתם של אותם פלסטינים לפליטים, כמו גם להפיכת מליוני פלסטינים נוספים לפליטים. מבחינתי, לקחת חלק בזכרון של דיר יאסין הוא חלק ממאמץ לכתוב מחדש את ההיסטוריה שלי, את ההיסטוריה של המקום שבו אני חיה ביחד עם אנשים שאתם אני חיה. בלי לכתוב את הזכרון הזה, בחוברות, בספרים, בשלטים, בתודעות, ובלי שתוכר זכות השיבה לפליטים אין ברירה אלא בנוסף על פעולת הזכירה גם לעשות שימוש פוליטי בזכרון הזה ולתבוע את זכות השיבה. 



Deir Yassin Commemoration 2006 (18)



Deir Yassin Commemoration 2006 (6)



Deir Yassin Commemoration 2006 (7)



Deir Yassin Commemoration 2006 (12)



Deir Yassin Commemoration 2006 (14)



Deir Yassin Commemoration 2006 (14)



Deir Yassin Commemoration 2006 (20)



Deir Yassin Commemoration 2006 (2)



Deir Yassin Commemoration 2006 (4)

זוכרות ברשת