כנס השיבה הראשון - לקראת שיבת פליטים פלסטינים: פרקטיקות, אסטרטגיות, חזונות
דברי פתיחה
23/11/2008

אנחנו כאן היום כדי להתחיל להיכשל בשפתנו, כדי ליצור שפה שתוכל לדבר באזרחית על שיבה של פליטים פלסטינים. אולי לא שפה אחת יחידה, למעשה, אולי שפות רבות שיוכלו לדבר ערבית, אנגלית, עברית, רוסית, יידיש.... על הפליטים הפלסטינים שעוד ישובו לפלסטין. זו תהיה שפה חדשה שקשה לומר עליה הרבה היום. גם כי לא יודעים הרבה על כיצד יראה העתיד הזה וגם כי אין מילים לדבר אותה. מדגימה את זה כותרת אחד הטקסטים של עוז שלח: סבא, איך אומרים בעברית דה-קולוניזציה?

אחד ממקורות ההשראה לדבר על שפה ועל מקום אחרים לגמרי העניק לנו היהודי הוינאי הידוע: בנימין זאב הרצל. ב-1896 הוא כתב את סיפרו "מדינת היהודים" שבו הוא מציע את הקמת המדינה היהודית בפלשתינא. זה, אגב, אחרי שהוא שואל: ארגנטינא או פלשתינא? את החזון הזה הוא כותב תוך סערת רגשות עצומה עוד לפני שביקר אפילו פעם אחת ב"מולדת היהודים", כהגדרתו. בספר הוא משרטט חזון מפורט לכיצד יראו בה החיים ואיך יממשו היהודים את הפרויקט הזה. כל זאת 64 שנה לפני מימושו בנכבה של 1948. חיבורו דן בעניינים רלוונטיים במיוחד עבורנו כאן היום: חוקת המדינה העתידה לקום, חוקי העבודה שיונהגו בה (הוא מציע שבע שעות עבודה ביום), דרכי ההגירה אליה, היכן וכיצד יתיישבו בה? שפות הארץ (הוא מציע שכל אחד ידבר בשפת אימו כמו בשוויץ על בליל שפותיה), הפרדת הדת מהמדינה, דגל המדינה ועוד.

אז כנראה שלא נשרטט כאן היום דגל עתידי למצב הפוסט-קולוניאלי העתידי, אולי נעדיף בכלל לוותר על דגלים? אבל כן נעז לחזות, להציע אפשרויות, להתווכח בין חלופות...

את הדיון כאן היום ניתן להגדיר כרגל השלישית לשולחן בן שלוש רגליים. השתיים האחרות, נדמה לי, מוכרות יותר: כוונתי להכרה בנכבה ובזכות השיבה.

בלעדיהן כל דיון באפשרות הדה-קולוניזציה של הארץ נדון מראש לכישלון ואנחנו נותרים בשדה הקונפליקט האלים כפי שהוא כיום במציאות של חיינו.

ידיעת הנכבה ולקיחת אחריות על תוצאותיה הכרחית כדי להבין איפה אנחנו בכלל חיים. הנה שתי דוגמאות מאירות עיניים: לפני מספר שבועות נשלח לזוכרות מייל מאימא מודאגת. ביתה המתבגרת חזרה מביה"ס וסיפרה שהמורה לימדה אותם שלפני שיהודים היגרו לארץ היא הייתה ריקה. היא, האימא, החלה לספר לה על תושבי הארץ הפלסטינים שחיו בה וגורשו ממנה. ביתה כעסה וענתה: בין הסיפור שלך לסיפור של המורה אני מעדיפה להאמין לסיפור של המורה.

איך ניתן בכלל לדבר על שיבת פליטים פלסטינים לפני שנבין שגירשנו אותם, שמנענו את שיבתם?
לפני שלושה ימים התקבל באתר של זוכרות מייל ממיכה, שהיה לוחם ב-1948:
"ברצוני לתקן טעות בציטוט לעיל מתוך האתר שלכם. הייתי בין חיילי גדוד 52, כובשי עאקר. הכפר נכבש ללא קרב לאחר יריות ספורות מצדנו. תושבי הכפר רוכזו בכיכר והתבקשו למסור את הנשק שברשותם. ניתן להם זמן 24 שעות לעשות זאת ואנו בינתיים פינינו את הכפר. כשבאנו בשעה היעודה לאסוף את הנשק לא היה איש בכפר. התושבים נטשוהו מרצונם. לא היה כאן כל גירוש.
 אני גאה שהייתי חייל בחטיבת גבעתי בשנת תש"ח, החטיבה היחידה מכל חטיבות מלחמת הקוממיות, שבשטח פעולתה לא נותר אף ערבי אחד וכל זה ללא גירוש תושבים מבתיהם."

קודם הוא מספר שהיו יריות ושהם הורו לפלסטינים למסור הנשק ואח"כ טוען שעזבו מרצון.
ואז הוא ממשיך ושואל אותנו: "משרדי עמותת "זוכרות" נמצאים בהתנחלות הציונית תל אביב על אדמות יפו, סומיל, ג'מאסין, ושיח מואניס. האם זה כשר?"
זה לא כשר, עניתי לו, והזמנתי אותו לבוא לכאן היום לחשוב על מה שניתן לעשות בעניין הזה.
אם המיכה הזה יפגש עם אותה מורה אולי יוכל ללמד אותה דבר או שניים על הנכבה והטיהור האתני שהתרחש ב-1948 בפלסטין. ללא ידיעתה כיצד נוכל לקחת אחריות על תוצאותיה?

מי שהיה צריך תזכורת לחשיבות של הכרת הנכבה קיבל אותה לאחרונה משרת החוץ ציפי לבני שקבעה שיהיה כאן שלום רק אחרי שהפלסטינים ימחקו מהלקסיקון שלהם את המילה נכבה. לשיטתה, היא צודקת לחלוטין. הכרה בנכבה ושימור הזיכרון שלה לא עולים בקנה אחד עם המדינה היהודית כפי שהיא עד היום.

הרגל השניה להתחלת הדיון כאן היא זכות השיבה, כלומר אפשרות הבחירה של כל פליט ופליטה אם לשוב בפועל או לקבל פיצוי ולהיות משוקם במקום אחר. גם השבת רכוש היא חלק מזכות השיבה. כאשר אנו יודעים משהו על הנכבה ומבינים את הפשע עצום הממדים שנעשה כאן לתושבי הארץ אנחנו גם מבינים שזכות השיבה היא התגובה ה"טבעית" המוסרית והפוליטית לכך. זהו גם הבסיס לדיון בכנס הזה. החוק הבינלאומי ובעיקר החלטה 194 שהתקבלה בדצמבר 1948 קוראת לשיבת הפליטים לבתיהם בזמן הקרוב ביותר. ישראל התקבלה לאו"ם במאי 1949 רק אחרי שהתחייבה למלא החלטה זו והגיע הזמן להכיר בה ולפעול למימושה. בנושא הזה, של זכות השיבה, יש בשנים האחרונות הרבה כנסים חשובים בארץ ובעולם, האחרון בהם התקיים בסוף השבוע האחרון בחיפה והיה מרשים ביותר בהיקפו.

כאן אנו מגיעים לנושא הכנס היום שהוא הרגל השלישית והכותרת לדיון הזה: שיבת הפליטים הפלסטינים. תמיד כשאנחנו עוסקים בנכבה ובזכות השיבה אנו נשאלים "טוב, אז מה אתם מציעים? מה נוכל לעשות עכשיו? לחזור למדינות מהן באנו? לשחות בים מכאן? כל הפחדים של יהודים בישראל צפים ועולים. על כך בדיוק הכנס הזה. למעשה אנחנו מנסים לפתח תשובות לשאלה זו, של מימוש שיבת הפליטים, כבר למעלה משנתיים. הקמנו קבוצת למידה בנושא הזה והכנס הזה הוא אחד התוצרים שלה. הרעיון הוא לנסות לחשוב על מה שיכול לקרות בעתיד כאשר שיבת הפליטים תמומש בפועל. כשהתחלנו לחשוב על הכיוון הזה מצאנו, קצת להפתעתנו, שאין כמעט כל מחקר או רעיונות מפותחים בנושא הזה. יש הרבה על זכות השיבה, על הנכבה ומחקר השוואתי עם סוגיות של פליטים במקומות אחרים בעולם. אבל ניסיונות רציניים להציע כיצד יכולה להתבצע שיבה בפועל ומה זה אומר לגבי החיים כאן בארץ כמעט אין כלל. בהקשר הזה חשוב להזכיר את הטקסט היחיד כמעט, של סלמן אבו סיטה, The Feasibility of the Right of Return, שבו הוא מראה שרוב שטחי הכפרים הפלסטינים ריקים עד היום.

הניסיון שלנו הוא לקלף מהדיון הזה את השכבות המיתולוגיות שהוא צבר במשך השנים. הנה דוגמא מפוכחת כזו בכתיבתו של אנטון שמאס מתוך קטע שפורסם בסדק 3: שמאס כותב על חוסר האפשרות של א' לשוב לפלסטין. "ראחת פלסטין, דהיינו הלכה פלסטין. אמת, הטריטוריה לא נעלמה ב-1948. אבל הטריטוריה שלהם נמוגה – שמה שונה, והיא נעקרה מתחת לרגליהם, ולכן – הלכה. כך שלא היה שום בית לשוב אליו. אבל א' רצתה לחזור הביתה לפלסטין." בהמשך הוא מצטט את הסופר הלבנוני שכתב פעם "אי אפשר לשוב לפלסטין; צריך פשוט ללכת לשם. ואם גם זה בלתי אפשרי, אדם צריך, אולי, ליצור לעצמו את פלסטין שלו." אנחנו מבקשים פשוט להתחיל ללכת לשם כי אם אי אפשר באמת לשוב למה שהיה חייבים ליצור משהו חדש שמתייחס למה שקרה כאן ב-1948.

הדיון יתחיל מרעיונות לשיבה בפועל וביקורות עליהם. במושב השני יוצגו פרויקטים תכנוניים בעיקר ע"י אנשי מקצוע בתחום. המושב השלישי יעסוק במצב של אחרי שיבת הפליטים הפלסטינים והמושב האחרון בדיונים יתמקד בזירות פעולה עכשוויות לקדם שיבה בפועל של פליטים פלסטינים. נסיים את היום הזה עם הופעות של שירה, חלקן מפתיעות מאד.

לפני שנתחיל אני מבקש להודות לדוברות והדוברים בכנס הזה שהרימו את הכפפה הלא פשוטה של הנושא הנדון. אפשר לספר שמכל מיני סיבות לא היה קל למצוא דוברות ודוברים שיתאימו לנושא הזה.
גם מקום לכנס לא היה קל למצוא. והבית הזה של ציוני אמריקה נראה לנו לא רק כבדיחה נחמדה אלא דווקא מקום מתאים להתחיל לדבר ממנו את הדה-קולוניזציה של פלסטין. כאן, במרכז העיר העברית שמתמרקת לקראת חגיגות המאה שלה, 114 שנה אחרי "מדינת היהודים" של הרצל ושישים שנה אחרי מימוש חזונו, הגיע הזמן לחשוב על מציאות אחרת לגמרי. זה מעשה פוליטי הכרחי בתנאים הקיימים ועל כך עוד נשמע בהמשך היום.
אני מבקש להודות למרכזת הכנס רונה אבן שנפלה לתוך זוכרות כדי להקימו, אולי בעצם הוא נפל עליה, ועשתה ימים כלילות בתנאים אישיים לא קלים להצלחתו.

אני גם לא יכול לעבור לסדר היום בלא להודות לשני ארגונים שותפים חשובים לנו מאד: ועד העקורים ובדיל. ועד ההגנה על זכויות העקורים בישראל שנציגיו ידברו כאן היום, שותף לנו מתחילת עבודתנו ואנו שמחים במיוחד שוקים וקים נמצא כאן איתנו. ארגון בדיל מבית לחם מעודד אותנו מתחילת העבודה שלנו. לצערנו מוחמד ג'רדאת לא קיבל את אישור שלטון השלמת הכיבוש מ-1967 כדי לבוא להיות איתנו. לפני כמה חודשים כשהתחלנו לדבר יחד בבית לחם על הכנס הוא אמר שעצם קיומו הוא הצלחה. היום אני מבין עד כמה צדק.

קרן אייריס אובראיין תומכת כספית בכנס ואנו מודים לה על כך
יום הדיונים הזה הוא חלק מדברים נוספים שקורים:
אתמול נפתחה בזוכרות תערוכה שאוצרת אריאלה אזולאי על הארכיטקטורה של הרס, פחד והכפפה ובמילים אחרות על הרס בתים וצורות דיכוי אחרות בשטחים שנכבשו ב-1967.
יצא לאור גיליון סדק 3 של זוכרות, בשיתוף עם פרהסיה ופרדס הוצאה לאור, לקראת הכנס וגם הוא ברובו עוסק בשיבת הפליטים. חלק מהטקסטים בו ישודרגו במהלך הדיונים.
ועוד, הספר שכתבה חברת זוכרות נגה קדמן "בצידי הדרך בשולי התודעה" יצא בהוצאת נובמבר בימים אלו ועוסק בדחיקת הזיכרון והנוכחות של הכפרים הפלסטיניים שנכבשו ונהרסו ברובם בנכבה. זה מחקר מדויק ומפורט וספר חובה לכל מי שרוצה להבין באיזו ארץ הוא חי.
מחר יש יום נוסף לכנס ובתכנית יש הפרטים המדויקים למי שרוצה להשתתף בהם.
אני שמח להציג את חברתנו נדא מתא יו"ר המושב הראשון להתחיל בדיון.



Tel Aviv ROR Conference 2008 Stand



Tel Aviv ROR Conference 2008 Raneen



Tel Aviv ROR Conference 2008 Adi Ophir



Tel Aviv ROR Conference 2008 YasminMati

זוכרות ברשת