מהי זכות השיבה? האם הפלסטינים נהנים מזכויות יתר ביחס לפליטים אחרים?

זכות השיבה היא אחת מזכויות האדם המעוגנות במשפט הבינלאומי (בין היתר בהצהרת זכויות האדם של האו"ם, באמנת ז'נבה הרביעית ובאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות). לצד זאת, ב-11 בדצמבר 1948 נקבע בהחלטת האו"ם 194, שנועדה לקדם פיוס בעקבות מלחמת 1948, כי: "הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד האפשרי המוקדם ביותר, ובעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישלמו הממשלות והרשויות האחראיות פיצויים על אבדן או נזק לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ודיני הצדק." מדינת ישראל קיבלה על עצמה את יישום החלטת 194, אך מעולם לא עשתה זאת.

נכון לשנת 2019 כ-8.7 מיליון פלסטינים הם עקורים בכפייה, מתוכם כ-8 מיליון מוכרים כפליטים (בגדה המערבית, ברצועת עזה, במדינות ערב ובמקומות אחרים בעולם) וכ-700,000 עקורים פנימיים (פלסטינים שנעקרו מבתיהם, נכפתה עליהם אזרחות ישראלית, אך הם נותרו חסרי אדמה ורכוש ואינם מורשים לשוב לכפרים בהם גרו לפני 1948). "תאריך סיום" לזכות השיבה, ואיתו סוף מעמד הפליטות, הוא דבר שנקבע בהסכמים, ובהתבסס על אפשרות הבחירה של הפליטים. כל עוד אין הסכם, בהתאם למשפט הבינלאומי ועיקרון איחוד המשפחות צאצאי פליטים נחשבים פליטים וזכאים לאותן זכויות (זו אינה הגדרה יחודית למקרה הפלסטיני).

משמעות הכרת האו"ם במדינת ישראל הייתה קבלת זכותם של היהודים לשוב ולהתיישב ללא הגבלה בארץ-ישראל לאחר אלפיים שנות גלות. מתוך ההבנה שזכות זו אינה הוגנת כלפי הפלסטינים תושבי הארץ, החלטה 194 התנתה אותה בכיבוד זכותם שלפליטי המלחמה הפלסטינים לשוב אף הם.