משמעות המילה נַכּבַּה בערבית (نكبة) היא אסון גדול. בהקשר הפלסטיני, המושג מתייחס לתהליך מתמשך של נישול העם הפלסטיני מאדמתו ומנכסיו. תהליך זה החל הרבה 1948 עם השאיפה הציונית להסב כמה שיותר קרקעות לשימוש של יהודים בלבד, לעתים תוך גירוש איכרים ממקום מושבם ולקיחת פרנסתם. כך, מראשית ההתיישבות הציונית ועד 1948 נעקרו ונהרסו 57 כפרים פלסטינים. מלחמת 1948 הייתה שיא בתהליך הזה: לצד זוועות המלחמה ומקרי הטבח והביזה, הנכבה היא הרס של מעל ל-500 יישובים והפיכתם של למעלה מ-750,000 איש ואישה לפליטים. מדובר בכ-85% מהתושבים הפלסטינים בשטח שעליו הוקמה מדינת ישראל.

עוד במהלך המלחמה קיבלה הממשלה הישראלית את ההחלטה למנוע את שיבתם של מאות אלפי הפלסטינים שהונסו, נמלטו מפחד הקרבות או גורשו באופן יזום ומאורגן. מניעת השיבה מנוגדת לחוק הבינלאומי ולמוסר האנושי, שהרי אזרחים מחפשים מקלט זמני בזמן אסונות ומלחמות בכוונה לשוב לבתיהם עם שוך הקרבות.

הנכבה, אם כך, מתמשכת גם היום, ראשית באמצעות מניעת השיבה ושנית בהמשך הנישול והדיכוי של העם הפלסטיני בדרכים שונות, בהן: פיצול העם הפלסטיני ליחידות נפרדות בעלות מעמד משפטי שונה (פליטים, נתיני כיבוש צבאי בגדה המערבי, תושבי עזה הנצורה, פלסטינים שנותרו בתוך שטח מדינת ישראל ובהם עקורים פנימיים, תושבי ירושלים), הפקעת כל הרכוש הפלסטיני (מיליוני דונם של אדמה, בתים, מפעלים, כלי רכב, חשבונות בנק, תכולת בתים, ספרים וכן הנראה), שימוש בכוח צבאי, מעצר מנהלי, הגבלות תנועה, אפלייה בקרקעות, תכנון ודיור ועוד.

בעוד שיהודים רבים בישראל כלל אינם מכירים את המושג נכבה, את הרקע ההיסטורי ואת משמעויותיו, עבור הפלסטינים מדובר ביסוד מרכזי בזהות האישית והקולקטיבית. אף על פי כן, הנכבה מַבנה גם את הזהות של החברה הישראלית ואת המציאות שבה אנחנו חיים. אנחנו לא מבקשות להציג "נרטיב פלסטיני" כנגד "נרטיב ציוני" אלא להנגיש לציבור מידע היסטורי, עובדות ונתונים, שאינם מוכרים לציבור היהודי בישראל ומוסתרים ומוכחשים באופן רשמי וממוסד על ידי מדינת ישראל.

אנחנו, פלסטינים ויהודים, מרגישים שייכים לארץ הזו: לאנשיה שכאן ושאינם כאן, לשפה ולתרבות, לבתים, לוואדיות ולעצי הזית, להיסטוריה הקרובה והרחוקה, וכן - גם לנכבה. הנכבה, אסונו של העם הפלסטיני, היא חלק בלתי נפרד מהסיפור שלנו ושל משפחותינו ועמנו. הכרת הנכבה היא גם הכרות טובה יותר עם החברה היהודית בישראל. אין שום דבר אמיץ בהמשך טמינת הראש בחול. כיסוי העבר הפלסטיני הוא גם כיסוי העבר וההווה של מדינת ישראל. בפועל הנכבה קיימת בנוף, במשפט, בפוליטיקה, בזכרונות ובתקוות ובכלל בחיי היום יום בארץ הזו.

מדינה בלעדית ליהודים וללא פלסטינים היא אולי חלום של חלק מהיושבים כאן, אבל היא לא מוסרית והגיע הזמן להודות: על אף מאמצי הנישול ארוכי השנים, היא גם לא אפשרית. יחסי אי שוויון מובנים רעים לכל הצדדים. אחרי כמעט מאה שנים של אידיאולוגיה של בידול ובלעדיות, גזענות ומיליטריזם קל לראות שהאסון הפלסטיני הוא גם אסון ליהודים.

ההיסטוריה של הקשר היהודי לארץ ישראל ושל החיים המשותפים בין יהודים לבין ערבים ואחרים היא ארוכה יותר מאשר ההיסטוריה של האידיאולוגיה הציונית האירופאית. מראשית הציונות התקיימה גם התנגדות יהודית לאידיאולוגיה הציונית. גם ההיסטוריה הזו היא חלק מההיסטוריה שלנו: היסטוריה של יהודים ספרדים, מזרחים ואשכנזים, חילוניים ודתיים, נשים וגברים, שיצאו נגד תפיסת העליונות היהודית ונגד פרקטיקות של הפרדה ונישול ובחרו בצדק ושוויון.

ראשית כל, חשוב לזכור, שההתיישבות הציונית בארץ, מראשיתה, חתרה להסב כמה שיותר שטח עבור יהודים בלבד. גם אם לא כל ההוגים הציונים ומקבלי ההחלטות הסכימו עם הפרשנות הזו, זו האידיאולוגיה שמומשה בפועל. 57 כפרים פלסטינים נעקרו ואלפים איבדו את מקור פרנסתם בגלל אידיאולוגיית ה"עבודה העברית" עוד לפני 1948. ההתנגדות הפלסטינית המאורגנת החלה רק אחרי הצהרת בלפור, שכידוע העניקה זכות ליהודים להקים בית לאומי למרות שהיו רק 10% מאוכלוסיית הארץ, והתעלמה לחלוטין מהתושבים הפלסטינים.

שנית, לכל אדם שמורה הזכות לחיות בביטחון בביתו ובמולדתו. הסכמתו או אי הסכמתו של אדם לחלוקה של ארצו היא בגדר דעה פוליטית, שאין לה כל קשר לזכויותיו הבסיסיות. יחד עם זאת, יש ערך לזיהוי סיבות ההתנגדות העיקרית של הפלסטינים להצעת החלוקה של האו"ם. על פי ההצעה המדינה היהודית נפרסה על פני 55 אחוז מהשטח, למרות שהיהודים היוו רק שליש מהאוכלוסיה בארץ, ברובם מהגרים שבאו לא מזמן, ופחות מ-10% מכלל הקרקעות היו בבעלות יהודים. בנוסף, במדינה היהודית הפלסטינים היו אמורים להוות כמעט מחצית מהאוכלוסייה. לא רק שהחלוקה הייתה לא הוגנת, אלא שהתכנית העלתה חשש ממשי שקבלתה תוביל לטרנספר של האזרחים הערבים מהמדינה. בנוסף, מאחר שלמעשה הפלסטינים היוו רוב גדול באוכלוסיית הארץ המנדטורית, הם ראו בהצעת החלוקה ניסיון של המיעוט היהודי לכפות את דעתו על הרוב. מעבר לכך, לעתים ישנה נטייה לשכוח שגם בציבור היהודי רבים התנגדו להצעת החלוקה (הרוויזיוניסטים), או ראו בה רק שלב ביניים (מפא"י) לקראת כיבוש הארץ כולה וגירוש כל תושביה הפלסטינים.

גם סדר הכוחות אינו משקף מצב של הגנה יהודית מול מתקפה ערבית, כפי שמיתוס ה"מעטים מול רבים" ניסה לבסס: בסוף 1947 החזיק היישוב היהודי כוח צבאי מאורגן בן כ-40 אלף לוחמים, מולם עמדו כ-10,000 לוחמים שכללו כוחות פלסטינים לא סדירים ולא מאוחדים לצד מתנדבים מארצות ערב, רובם ללא ניסיון צבאי. גם במאי 1948, כשהמלחמה התרחבה וכללה את צבאות ערב, היה לישראל יתרון כפול והיא נהנתה ממשאבים רבים יותר ואמצעי לחימה איכותיים יותר.

שלישית, הנכבה המתמשכת היא בסופו של דבר תוצר של המהלך הצבאי שהתעלם מהצעת החלוקה וניהל התקפות וכיבושים מעבר לקוויה, ושל ההכרעה הפוליטית של ממשלת ישראל למנוע את שיבת הפליטים הפלסטינים ולהחריב את ישוביהם. מבחינה זו, אחריות הצדדים לפרוץ המלחמה אינה תירוץ או הצדקה לנכבה.

בניגוד לטענה הרווחת, מקורות היסטוריים, בהם מסמכים של הצבא הישראלי, מוכיחים כי עיקר העקירה של התושבים הפלסטינים בוצעה בחודשי המלחמה הראשונים כתוצאה מ"פעולות צבאיות של הכוחות הלוחמים היהודיים." ההפחדה וההנסה של אוכלוסייה אזרחית הייתה טקטיקה מכוונת של הכוחות הציוניים, זאת לצד גירושים יזומים בשיירות רגליות או במשאיות צבאיות. תפקיד ההנהגה הערבית בעזיבת הפלסטינים היה זניח.

גירוש תושבים מבתיהם ומניעת שיבתם הוא פעולה קיצונית ואכזרית, הפוגעת פגיעה חמורה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר, ולכן הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי באופן חד וגורף. הגירוש והנישול של האוכלוסיה הפלסטינית, בסדר הגודל שבו בוצעו, אינם ניתנים להצדקה כחלק מאירועי הלחימה. כ-750,000 נשים וגברים הפכו לפליטים במלחמה הזו ורכושם הופקע. כמחציתם הונסו או גורשו לפני הצטרפות צבאות ערב למלחמה. את מניעת השיבה אי אפשר להצדיק ואין לה גם קשר לשאלת האחריות לפרוץ המלחמה.

המחשבה שאפשר להפריד את תוצאות מלחמת 1948 מכל מה שקרה וקורה אחריה ו"לעבור הלאה" מבוססת על תפיסת עליונות יהודית-ציונית שאין לה כל הצדקה היסטורית, משפטית או אנושית. ראשית, מדיניות הגירוש לא הוגבלה לשנות המלחמה ונמשכה בשנות החמישים, ב-1967 ובאירועים נוספים. שנית, גישה כזו מוחקת לחלוטין את הפלסטינים עצמם: האסון לא נגמר עבור פליטים שלא יכולים אפילו לבקר בהריסות כפרם, עבור משפחות מפוצלות שלא יכולות לשמוח או להתאבל יחד, עבור תושבת יפו שאחותה נצורה בעזה או עבור תושב ג'נין שרוצה להתחתן עם אהובתו מחיפה.

גירוש הפלסטינים נכרך לעיתים קרובות בגירושים אחרים לאורך ההיסטוריה, ומקבל הצדקה כתוצאה מהם. אף גירוש אינו מוצדק. גם יהודים נעקרו וגורשו באכזריות, זו אחת הסיבות שהעולם הכיר בזכותם למדינה ריבונית. ברוב המקרים (כולל ספרד הקתולית וגרמניה הנאצית) הפושעים התנצלו, פיצויים שולמו, אנדרטאות הוקמו, תכנים חינוכיים פותחו וצאצאי הקורבנות יכולים לקבל אזרחות וזכויות. אותו הדין צריך להיות תקף גם לגבי יהודי ארצות ערב והאסלאם, ככל שירצו לשוב למדינות מוצאם. אף אחד מהצעדים האלה לא בוצע בהקשר הפלסטיני, מה גם שהשליטה והדיכוי נמשכים.

זכות השיבה היא אחת מזכויות האדם המעוגנות במשפט הבינלאומי (בין היתר בהצהרת זכויות האדם של האו"ם, באמנת ז'נבה הרביעית ובאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות). לצד זאת, ב-11 בדצמבר 1948 נקבע בהחלטת האו"ם 194, שנועדה לקדם פיוס בעקבות מלחמת 1948, כי: "הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד האפשרי המוקדם ביותר, ובעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישלמו הממשלות והרשויות האחראיות פיצויים על אבדן או נזק לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ודיני הצדק." מדינת ישראל קיבלה על עצמה את יישום החלטת 194, אך מעולם לא עשתה זאת.

נכון לשנת 2019 כ-8.7 מיליון פלסטינים הם עקורים בכפייה, מתוכם כ-8 מיליון מוכרים כפליטים (בגדה המערבית, ברצועת עזה, במדינות ערב ובמקומות אחרים בעולם) וכ-700,000 עקורים פנימיים (פלסטינים שנעקרו מבתיהם, נכפתה עליהם אזרחות ישראלית, אך הם נותרו חסרי אדמה ורכוש ואינם מורשים לשוב לכפרים בהם גרו לפני 1948). "תאריך סיום" לזכות השיבה, ואיתו סוף מעמד הפליטות, הוא דבר שנקבע בהסכמים, ובהתבסס על אפשרות הבחירה של הפליטים. כל עוד אין הסכם, בהתאם למשפט הבינלאומי ועיקרון איחוד המשפחות צאצאי פליטים נחשבים פליטים וזכאים לאותן זכויות (זו אינה הגדרה יחודית למקרה הפלסטיני).

משמעות הכרת האו"ם במדינת ישראל הייתה קבלת זכותם של היהודים לשוב ולהתיישב ללא הגבלה בארץ-ישראל לאחר אלפיים שנות גלות. מתוך ההבנה שזכות זו אינה הוגנת כלפי הפלסטינים תושבי הארץ, החלטה 194 התנתה אותה בכיבוד זכותם שלפליטי המלחמה הפלסטינים לשוב אף הם.

זכות השיבה היא זכות אדם בסיסית, שיישומה אינו אמור להיות מותנה בפתרון מדיני זה או אחר. אין ספק שעם יישום השיבה, בכל הסדר עליו יוסכם, ישראל תשנה את אופייה הקולוניאלי. אופי השינוי והיקפו תלויים, בין השאר, בהסכמות שייקבעו במשא ומתן בין תושבי הארץ ופליטיה.

אנו בזוכרות סבורות כי שינוי כזה הוא תנאי הכרחי לכינון חברה שוויונית משותפת בארץ וכי הוא טומן בחובו סיכוי ממשי לריפוי הפצע העמוק בין העמים ולהשתלבות בת קימא של יהודי ישראל במזרח התיכון, כשווים ולא ככובשים. זאת ועוד, אנחנו מאמינות שתהליך מדורג ומתמשך של ויתור על זכויות יתר ושל דקולוניזציה של הארץ ושל התרבות הפוליטית הישראלית ייטיבו עם הציבור היהודי. זאת, בניגוד למחירים של המשך חיים במדינה יהודית כובשת: מחיר החיים במדינה מיליטריסטית, שובניסטית וגזענית, שאחוז עצום מהתקציב שלה מופנה למימון כוחות לוחמים, כלי נשק, מערכות ביון ומאמצי "הסברה", על חשבון רווחה וחינוך, חברה שמעודדת חינוך לבורות וחרדה.

איננו מאמינות בפתרון עוול על ידי יצירת עוול חדש. קיימות אפשרויות למימוש שיבת הפליטים מבלי שיפגעו עוד אנשים, אך בכל מקרה, הפתרונות המעשיים בשטח צריכים להיות נידונים במשא ומתן בו ישתתפו תושבי הארץ ופליטיה. סקרים שונים מ-1949 ועד היום מראים שבין חמישית לרבע מהאזרחים היהודים יתמכו בשיבת הפליטים אם היא לא תהיה כרוכה בעקירה של ישראלים יהודים מבתיהם. זאת הסכמה די רחבה ביחס לסוגיות אחרות שבדיון בקרב החברה הישראלית. ארגוני החברה האזרחית הפלסטינים מתנגדים רובם ככולם לפגיעה ביהודים כחלק ממימוש זכות השיבה. הם רק מבקשים צדק ושוויון זכויות ומזכירים כי יהודים חיו לצד ערבים ופלסטינים במשך מאות שנים וכי מאבקם הוא בקולוניאליזם הציוני ולא בעם היהודי.

גם כיום, מוערך כי כ-80% מהאדמות של הפליטים הפלסטינים אינן מיושבות והן הוסבו לפארקים לאומיים, שטחי אש ושימושים אחרים. מכל מקום השיבה אינה חזרה לעבר, אלא תנאי לכינון עתיד של יחסים של פלסטינים ויהודים המבוססים על צדק ושוויון.

זוכרות הוקמה כדי להזכיר את ההיסטוריה של נישול העם הפלסטיני – היסטוריה שהודחקה והושתקה בקרב הציבור היהודי בישראל. התמקדות בפשעי ישראל נגד הפלסטינים אינה נובעת מהתעלמות מפשעים שנעשו נגד יהודים, אלא, ראשית, מההבנה שהאחרונים מוכרים בציבור היהודי וקולם של הקורבנות היהודים נוכח בשיח הישראלי, ושנית, מכיוון שאנו מקדמות תהליך של הכרה בקרב הציבור היהודי בישראל בפשעים אשר באחריות ציבור זה.

עבור מי שחוו את הטראומה הקשה של עקירה ואובדן אין תכלית לתחרות של כאב ושל עוול. עם זאת, חוסר הפרופורציה בין היעדר זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לזכות השיבה המוקנית ליהודים זועק לשמיים. גירוש הפלסטינים נכרך לעיתים קרובות בגירושים אחרים לאורך ההיסטוריה, ומקבל הצדקה כתוצאה מהם. אף גירוש אינו מוצדק. גם יהודים נעקרו וגורשו באכזריות, זו אחת הסיבות שהעולם הכיר בזכותם למדינה ריבונית. ברוב המקרים (כולל ספרד הקתולית וגרמניה הנאצית) הפושעים התנצלו, פיצויים שולמו, אנדרטאות הוקמו, תכנים חינוכיים פותחו וצאצאי הקורבנות יכולים לקבל אזרחות וזכויות. אותו הדין צריך להיות תקף גם לגבי יהודי ארצות ערב והאסלאם, ככל שירצו לשוב למדינות מוצאם. אף אחד מהצעדים האלה לא בוצע בהקשר הפלסטיני, מה גם שהשליטה והדיכוי נמשכים. יחד עם זאת, הפליטים הפלסטינים כלל אינם אחראים לגורלם של אותם יהודים, ולכן אין להתנות את תיקון מצבם בתיקון מצבם של יהודים יוצאי מדינות ערב.

למעשה, הניסיון להנציח ולהשתיק את הנכבה הפלסטינית עומד גם בבסיס הפערים האתנו-מעמדיים בתוך החברה היהודית בישראל. "דור המייסדים" האשכנזי, שהתבסס על תפיסות קולוניאליסטיות גזעניות, במקום לדאוג לפיצוי או סיוע ניצל את הקהילות המזרחיות כחיץ וכתחליף לפלסטינים, השאיר בידיו את הגישה לרוב הנכסים שנלקחו מהפלסטינים ובו זמנית נירמל את יחסי הכוח ואת חלוקת המשאבים בגבולות 1948. במובן זה, פתרון צודק לעוולות הנכבה ישים סוף גם לפריווילגיה האשכנזית ויאפשר צדק חלוקתי, גם אם לא מוחלט, גם לפלסטינים וגם למזרחים.

כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה והעתקת המשטר הצבאי על הפלסטינים מתחומי מדינת ישראל אל מעבר לקו הירוק, הם המשך ישיר של האידיאולוגיה והמדיניות הציונית וחלק בלתי נפרד מהנכבה המתמשכת. במהלך מלחמת 1967 נעקרו מבתיהם יותר מ-350,000 איש ואישה, כמחציתם היו בעצמם פליטים מ-1948. גם מפליטי 1967 ישראל מונעת את הזכויות המובטחות בחוק הבינלאומי.

אולם, התמקדות השיח הפוליטי הפנים-ישראלי בכיבוש 1967, מנרמלת את עוולות 1948. כלומר, היא מקבעת את ההרס, הגירוש, ההכפפה ומניעת הזכויות הראשוניים, והופכת אותם למצב מקובל בחברה הישראלית. אמת היא שהכיבוש הצבאי בגדה המערבית והמצור על רצועת עזה בולטים יותר לעין ישראלית, בעוד שמהפליטות המתמשכת, הפקעת הרכוש והכאב הפלסטיני, הפרטי והקולקטיבי, קל יותר להתעלם.

חשוב להתנגד לכיבוש הצבאי ולמצור, להפגזות, למעצרים, למחסומים למניעת זכויות הומניטריות, להריסות בתים, להפקעת קרקעות... אבל התמודדות עם ההיסטוריה של 1948 ומימוש זכויות הפליטים הם המהלך היחיד שמכיר בכנות בעוול שיצר את יחסי הדיכוי בין פלסטינים ליהודים ועל כן הם המפתח לצדק ופיוס. מהלכים מדיניים שמתמקדים ב"גבולות 1967" ומתעלמים מזכויות כל הפליטים נעדרים תֹּם לֵב והגינות ולכן מובילים למבוי סתום.

בעמותת זוכרות ישנם חברים.ות מכל הקשת המגדרית. השם "זוכרות" נבחר משום שאנו מאמינות שסוג הזיכרון הרווח בחברה הישראלית לגבי מלחמת 1948 הוא זיכרון מיליטריסטי ושוביניסטי באופיו, שעוסק בעיקר בקרבות, במבצעים, בכיבושים ובהאדרת גבורה. בחרנו להשתמש בצורת הפועל "זוכרות", כביטוי לניסיון שלנו ליצור חלופה פמיניסטית שתעלה לסדר היום נושאים אחרים, כמו חייהן של הקהילות שחיו בארץ עד המלחמה, וגורלן של הנשים, הגברים והילדים שהרכיבו אותן.

בהתאם לגישה ההיסטורית של הפמניזם הרדיקלי, אנו סבורות שלא ניתן להבין את משמעות הנכבה במנותק מנסיון החיים של הנשים, שלעתים קרובות מדי זוכה להתעלמות. איננו יכולות, גם כן, להבין את הקשרים והתפקידים המגדריים בהווה במנותק מהשלכות הנכבה וההשפעה הקולוניאליסטית על האזור.

במציאות בה מתנהל מאבק על מה לזכור וכיצד זוכרים, פעולת הזיכרון עצמה היא פוליטית. חשיפת האמת ההיסטורית המושתקת והמוכחשת היא יעד מרכזי של זוכרות מאז הקמתה, אך לא בכך מתמצה המשימה שלנו. אנו מאמינות שהזיכרון ולקיחת האחריות על הנכבה הפלסטינית על ידי הציבור היהודי בישראל הם תנאי בסיסי והכרחי לתיקון, אבל לא תנאי מספיק. הנכבה אינה אירוע היסטורי אלא תהליך שנמשך עד היום, בייחוד כל עוד נמנעת זכותם של הפליטים לשוב. הכרה בזכויות הפליטים היא בעינינו מפתח לדה-קולוניזציה ודה-ציוניזציה של המרחב ויצירת פתרון צודק ובר קיימא. בכל מקרה, אנו מאמינות שכל פתרון פוליטי מוכרח יהיה להתגבש מתוך עבודה משותפת ומוסכמת בין תושבי הארץ והפליטים עצמם.