נַכּבָּה (النكبة) היא מילה בערבית שפירושה “אסון גדול ” או “קטסטרופה”. הנכבה היא ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם האיסור ללמד ולזכור, המשך הריסתם של הישובים הפלסטיניים וההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה.

הנכבה עברה על החברה הפלסטינית כולה כאשר היא החלה בשטח שעליו קמה מדינת ישראל. הנכבה היא אירוע מכונן בהיסטוריה של פלסטין וישראל. בעוד שרוב היהודים בארץ אינם מכירים את המושג, עבור הפלסטינים הוא מרכיב מרכזי בזהותם הקולקטיבית. למרות שישראלים לא מכירים את הנכבה ורבים אף לא מכירים בנכבה, העדרותה/נוכחותה מַבנה את הזהות של החברה הישראלית ואת מציאות חיינו גם כיום.

למידה על הנכבה תכיר לנו צדדים אחרים, מושתקים, בהיסטוריה ובזהות שלנו. למידה כזו היא תנאי הכרחי לכינונם של יחסים שונים בין יהודים בישראל לבין הפלסטינים - יחסים שיושתתו על כבוד, הכרה ולקיחת אחריות של הציבור היהודי על עוולות הנכבה והנכבה המתמשכת.

הנכבה: חמישה גלים מרכזיים של עקירה בכפייה

בתחילת המאה ה-20, חיו הפלסטינים בתוך גבולות הארץ, המחולקת כיום למדינת ישראל ולשטחים הפלסטיניים הכבושים: הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ורצועת עזה. עד 1947, החזיקו הפלסטינים והשתמשו בכ-90% מאדמות הארץ שבין הירדן לים. חמישה גלים מרכזיים של עקירה בכפייה הפכו את הפלסטינים לקבוצת הפליטים הגדולה בעולם, וזו שבעייתה נותרה ללא פתרון במשך הזמן הרב ביותר.

הנ"ל הינו תרגום של פרק: רקע היסטורי וטרנספר כפוי מתוך הסקר המקיף של ארגון בדיל על מצבם של הפליטים הפלסטיניים והעקורים. את כלל המקורות עליהם נשען הטקסט ניתן למצוא בסקר.
 

המנדט הבריטי (1922-1947)

יותר מ-150,000 פלסטינים נעקרים ממקומם בתוך גבולות הארץ ומעברה לה בעטיה של התמיכה הבריטית בקולוניזציה הציונית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשו מעצמות ההסכמה בהנהגת בריטניה את פלסטין, שהיתה נתונה עד אז לשלטון האימפריה העותומנית. בשנת 1916, חתמו ממשלות בריטניה, צרפת ורוסיה הצארית על הסכם סייקס-פיקו בו נקבע כי חלקים מפלשתינה ייכללו בשטח ההשפעה שלה עם נפילת האימפריה. בנוסף לכך, ב-2 בנובמבר 1917 פרסם הקבינט הבריטי את "הצהרת בלפור": מכתב קצר משר החוץ הבריטי ארתור בלפור ללורד רוטשילד, ראש הפדרציה הציונית בבריטניה. ההצהרה העניקה הכרה ותמיכה מפורשת ברעיון של הקמת "בית לאומי" ליהודים בפלסטין בדרך של הגירה והתנחלות.

ב-1920, הפקיד חבר הלאומים את ניהולה הזמני של פלשתינה בידי בריטניה, בתור "מנדט סוג א'" – הקטגוריה הקרובה ביותר לעצמאות מלאה⁴ אולם מעבר לכך, המנדט הספציפי בפלשתינה שאף לקדם את הקולוניזציה דרך הגירה והתיישבות יהודית במטרה "להבטיח את הקמתו של בית לאומי יהודי" בהתאם להתחייבות המדינות שבהצהרת בלפור.  

"במקרה של 'המדינה העצמאית' של פלשתינה", ציין שר החוץ הבריטי בשיחה פרטית, "איננו מציעים אפילו לקיים את הנוהל הפורמאלי של היוועצות בתושביה הנוכחיים של הארץ" (כנדרש על ידי חבר הלאומים). "צודקת או בלתי צודקת, טובה או רעה, הציונות מושרשת במסורות קדומות, בצרכים עכשוויים ובתקוות עתידיות שחשיבותן עולה בהרבה על חשיבות משאלותיהם ודעותיהם הקדומות של 700,000 הערבים שיושבים עתה באותה ארץ עתיקה". לפיכך, המנדט בפלסטין היה מושתת על סתירה מובנית: הקמת מדינה עצמאית לכל אזרחי הארץ בשטחה של פלשתינה המנדטורית, ובו  זמנית הקמת בית לאומי ליהודים על אותו שטח או בתוכו.  

המנדט הבריטי חוקק חוקים חדשים, כולל פקודת האזרחות 1925 ופקודת האדמות (הסדר בעלות) 1928, אשר אפשרו ליהודים מכל רחבי העולם להגר לארץ ולהתאזרח בה. אלפי ערבים פלסטינים ששהו מחוץ לארץ באותה עת לא היו רשאים להתאזרח בכפוף לחוק משנת 1925. בתחילת שנות ה-40, החזיקה המשפחה הפלסטינית הכפרית הממוצעת בפחות ממחצית השטח החקלאי הנדרש לקיומה הבסיסי.

בתחילת 1947, הודיעה ממשלת בריטניה על האו"ם שזה עתה הוקם על כוונתה לפנות את פלשתינה. בעקבות זאת מינתה העצרת הכללית ועדה מיוחדת לניסוח המלצות בנוגע לעתידה של הארץ. העצרת דחתה בקשות של מדינות ערביות לפנות לקבלת חוות דעת של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בנוגע לתוצאה המשפטית הראויה של ההחלטה הבריטית לשים קץ למנדט, כמו גם בנוגע לסמכותו המשפטית של האו"ם לאכוף המלצות בנוגע למעמדה העתידי של הארץ.

בספטמבר 1947, הגישה הוועדה המיוחד של האו"ם לעניין פלשתינה (UNSCOP) את הדו"ח הסופי שלה, שכלל המלצות רוב ומיעוט ששיקפו את חוסר יכולתם של חברי הוועדה להגיע לתמימות דעים בנוגע למעמדה העתידי של הארץ. דעת הרוב תמכה בחלוקת הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית. חברי המיעוט קראו להקמת מדינה פדרלית אחת, וצריפו להמלצתם אזהרה חמורה בדבר השלכות החלוקה: "השלום, החוק והסדר בפלשתינה ובמזרח הקרוב כולו יושפעו בעתיד השפעה עצומה מטבעו של הפתרון שיימצא לשאלת פלשתינה. מכיוון שכך, חשוב להימנע מהעמקת הבדלנות שמאפיינת כבר כיום את היחסים בין ערבים ליהודים במזרח הקרוב, ולהימנע מהנחת היסודות לשאיפות מסוכנות להתפשטות טריטוריאלית שם, אשר יהיו השלכותיה הבלתי נמנעות של החלוקה, תהא צורתה אשר תהא. [...] הן להלכה והן למעשה, אין אלא לראות בחלוקה פתרון אנטי-ערבי. לעומת זאת, לא ניתן לראות במדינה הפדרלית פתרון אנטי-יהודי. נהפוך הוא, פתרון זה ישרת באופן מיטבי את עניינם של הערבים והיהודים כאחד".

על אף כל האזהרות, ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית את החלטה 181(II) הממליצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות שבכל אחת מהן ייהנו כל התושבים מזכויות שוות. המדינה היהודית המוצעת קיבלה 56% מהאדמות, למרות שהקהילה היהודית היוותה פחות משליש מאוכלוסיית הארץ בשעתה והחזיקה ב-7% בלבד מהקרקעות, כולל 714,000 דונם שנרכשו על ידי ארגוני התנחלות ציוניים בעיקר מבעלי אדמות עשירים שלא התגוררו כלל בארץ. כמו כן, תושבי הארץ הערבים והיהודים התפרסו באופן שכזה, שקרוב למחצית מתושבי המדינה היהודית המוצעת היו פלסטינים, ואלה החזיקו בקרוב ל-90% מאדמות המדינה היהודית המוצעת.

מראשית המנדט הבריטי ועד לקבלת הצעת החלוקה, בין מאה למאה-וחמישים אלף פלסטינים – קרוב לעשירית מכלל האוכלוסיה הפלסטינית בארץ – גורשו, איבדו את מעמדם הלאומי או אולצו לעקור מבתיהם. רבבות פלסטינים חוו עקירה פנימית כתוצאה מהתנחלות ציונית, פינוי פלאחים והריסות בתים במבצעי עונשין של השלטונות הבריטיים.  

מלחמת 1948 (1947-1949)

מעל 750,000 פלסטינים נעקרים ממקומם בעקבות המלצת העצרת הכללית של האו"ם לחלק את פלסטין, הסכסוך הצבאי, הטיהור האתני והקמת מדינת ישראל

המלצת האו"ם על חלוקת הארץ הובילה במישרין לסכסוך מזוין בין ילידיה הפלסטינים לבין מתיישביה היהודים. הסכסוך הכשיר את התנאים שאפשרו לתנועה הציונית לבצע גירוש המוני של פלסטינים על מנת לבנות את המדינה היהודית.  

תכנית ד' של ההגנה הובילה לגל הפליטים המשמעותי ביותר בנכבה כהוצאה לפועל במהלך אפריל והימים הראשונים של מאי 1948, עוד לפני הצטרפותן של מדינות ערב למלחמה. בהתאם לתכנית, הכוחות הציוניים נקטו אלימות שנועדה להביא לעקירתם בכוח של פלסטינים מבתיהם ולעודד את בריחתם. הטבח בדיר יאסין ב-9 באפריל היה אחד מהאמצעים שתרמו לאווירת הפחד והבהלה שליוותה וליבתה את הגירוש ההמוני.

התנועה הציונית הכריזה חד-צדדית על הקמת מדינת ישראל בתל אביב במועד הפינוי הסופי של הכוחות הבריטיים מהארץ וקריסת תכנית החלוקה. ביום המחרת הצטרפו צבאות מדינות ערב למלחמה. הן לפני ההכרזה והן לאחריה, נמלטו המוני פלסטינים מבתיהם כתוצאה מהתקפות של כוחות ישראליים על אזרחים, כולל מעשי טבח , ביזה, פגיעה ברכוש ופשעים אחרים. לפחות 70 מעשי טבח התרחשו במהלך הנכבה. הכפרים שנבחרו לשם כך לא באקראי נבחרו. במקרים רבים התקיימה זיקה ברורה בין עיתוי הטבח בכפר מסוים לבין התקפה על עיירה גדולה או עיר שבסמוך לו.

כוחות המדינה והמדינה שבדרך ירו על פלסטינים שנמלטו מכפריהם וביקשו מפלט זמני כדי להבטיח שלא יחזרו. תקריות מסוג זה אירעו גם בערים הגדולות בכל רחבי הארץ, כולל חיפה, יאפא, עכא, רמלה, לידא ואל-קודס/ירושלים. רבים ביקשו מפלט זמני במקומות אחרים לאחר שהגיעו לאזניהם ידיעות על מעשי זוועה נגד אוכלוסיה אזרחית, ובכלל זה סדרה של מעשי טבח מתחילת 1948 ועד סוף אוקטובר, שלוו באונס, כפיתה, הוצאה להורג והטמנה בקברי אחים.

במהלך המלחמה, החריבו הכוחות הישראליים מאות כפרים פלסטיניים באופן שיטתי, כאחד מששת הצעדים שנכללו בתכנית "הטרנספר שבדיעבד" שאישרו שר האוצר וראש הממשלה ביוני 1948 כדי למנוע מהפליטים לשוב. הרס הבתים לווה בביזה רחבת היקף.

בין 750,000 ל-900,000 פלסטינים (55-66 אחוזים מכלל האוכלוסיה הפלסטינית בשעתה) גורשו מסוף 1947 ועד תחילת 1949. כמחציתם גורשו לפני הכרזת המדינה. בסה"כ, כ-85% מילידי הארץ הפלסטינים שחיו בשטח שהיה למדינת ישראל נעקרו ממקומם. רוב הפליטים ברחו לשטחים שהיו לגדה המערבית ורצועת עזה (22% משטח הארץ המנדטורית) או למדינות ערב השכנות.  

הממשל הצבאי (1949-1966)

הממשל הצבאי (1949-1966): 35-45,000 פלסטינים מתוך 150,000 שהצליחו להישאר באזור שהפך למדינת ישראל ב-1948 נעקרים ממקומם, כולל פליטים רבים ששבו בתחילת שנות ה-50

לאחר המלחמה, גורשו פלסטינים נוספים מבתיהם ואדמותיהם בעיקר במהלך פעולות צבאיות שנועדו "לשפר" את מאזנה הדמוגרפי של ישראל ולחזק את עמדתה האסטרטגית, תיקוני גבול על סמך הסכמי שביתת הנשק של 1949, ונהלים ופרקטיקות של הממשל הצבאי. היישובים הפלסטיניים בכפרים לאורך גבול הצפון, בנקב/נגב, באזורי ואדי ערה והמשולש הקטן שהועברו לשליטת ישראל בעקבות הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ובכפרים שרוקנו למחצה במהלך המלחמה נפגעו במידה הרבה ביותר מטרנספרים פנימיים וגירושים.  

המלחמה הסתיימה ב-1949 עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם מצרים (פברואר), לבנון (מרץ), ירדן (אפריל) וסוריה (יולי). בתום ימים ספורים לאחר החתימה על ההסכם עם מצרים, כוחות ישראליים הכו, שדדו וגירשו בין 2,000 ל-3,000 מתושבי הכפרים פלוג'ה (כיום קריית גת) ועירק אל-מנשייה הסמוכה – ששכנו ב"כיס פלוג'ה" שלא נכבש אלא הועבר לידי ישראל כחלק מההסכם – וזאת על אף שבהסכם נקבע מפורשות שלא יאונה לתושבים המקומיים כל רע לאחר נסיגת המצרים.

ב-1950, גירשה ישראל את 2,500 הפלסטינים שנותרו בעיר מג'דל (כיום אשקלון) לרצועת עזה שבשליטת מצרים. בין השנים 1949 ו-1956, גורשו יותר מ-20,000 פלסטינים בדואים משטחיהם השבטיים המסורתיים, רובם בנקב/נגב. כ-5,000 פלסטינים בדואים מאזור הצפון גורשו לסוריה.  

הצבא והמשטרה ערכו פשיטות על כפרים פלסטיניים במטרה לאתר פליטים ששבו לבתיהם או לאדמותיהם. השבים, שכונו "מסתננים", גורשו אל מעבר לגבול. בינואר 1949, למשל, פליטים משפא-עמר (כיום שפרעם), מעילייה ותרשיחא שבגליל שניסו לשוב לבתיהם נתקלו בכוחות ישראליים שעצרום, החרימו את דרכוניהם וכספם, העלו אותם על משאיות, הסיעום אל הגבול ואילצום לעבור לירדן. קודם שגורשו נלקחו מהם דרכוניהם וכספם, וכן תכשיטי הנשים. כוחות ישראליים העבירו פלסטינים אחרים לאזורים אחרים בתוך שטחה של המדינה כדי לדלל ריכוזי אוכלוסיה פלסטינית ולפנות קרקעות להתיישבות יהודית. רבים מהמסמכים הממשלתיים הנוגעים למעשים אלה באותה התקופה טרם נפתחו לעיון.  

לאחר המלחמה, הנהיגה ישראל ממשל צבאי בגליל, בוואדי ערה ובמשולש, בנקב/נגב (אזור ה"סייג"), ובערים רמלה, לידא/לוד, יאפא ומג'דל/אשקלון כדי לפקח על האוכלוסיה הפלסטינית שנותרה בתחומי ישראל ולמנוע שיבת פליטים. חופש הביטוי הוגבל באופן חמור, ותנועת הפלסטינים הוגבלה לאזורים תחומים: כל פלסטיני שביקש לצאת מעיירתו או כפרו נדרש לאישור בכתב מהמושל הצבאי המקומי. לעומת זאת, תושביה היהודים של המדינה הצעירה היו נתונים לשלטון אזרחי.  

סדרה של חוקי מקרקעין חדשים הונהגה על מנת להקל על הפקעת נכסי הפליטים והעברתם לידי המדינה וקק"ל. בשנים 1949-1966 הפקיעה הממשלה כ-700,000 דונם מאדמות הפלסטינים שנותרו בשטחה של המדינה החדשה. באותן שנים ובמיוחד בעשור הראשון לקיומה, גירשה ישראל בין 35 ל-45,000 פלסטינים. עד אמצע שנות ה-50 גירשה ישראל כ-15% מתושביה הפלסטינים ורק כ-195,000 נותרו בשטחה.

מלחמת 1967

400-450,000 פלסטינים נעקרים ממקומם עקב הסכסוך וכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, סיני והרמה הסורית

מלחמת 1967 נפתחה במתקפת פתע ישראלית נגד מצרים, ירדן וסוריה. התוכניות הישראליות לשלוט בשארית שטחי המנדט וליישב בהם יהודים היו קיימות מאז 1948, והכנות להקמת ממשל צבאי באזורים אלה נעשו מאז 1963.

כמו ב-1948, תקפו כוחות הצבא הישראלים אזורים פלסטיניים אזרחיים רבים שלא נודעה להם כל חשיבות צבאית. הן גרדיאן והן לונדון טיימס דיווחו כי "מטוסים ישראלים הרבו לרסס באש את הפליטים שעל הדרך מירושלים ליריחו, להשמיד ולשרוף". חיל האוויר הישראלי גם הפציץ את מחנות הפליטים עין א-סולטן ועָקְבָּת גָ'בֶּר ביריחו, מה שהוביל לבריחתם של רבבות פליטים.

פלסטינים אחרים גורשו מבתיהם בידי כוחות הצבא. רבים מהם הוצאו בכוח מהגדה המערבית על גבי אוטובוסים ומשאיות שסיפק הצבא. בכמה מקרים, אולצו גברים פלסטינים צעירים לחתום על הצהרות כאילו הם עוזבים מרצונם החופשי. "כשמישהו סירב לתת לי את ידו [לצורך טביעת אצבע] הם באו ופתחו אותו ממכות", אמר קצין ישראלי אחד שהשתתף במבצע הגירוש. "אז הייתי מחזיק את הבוהן שלו בכוח, טובל אותה בדיו ועושה טביעת אצבע שלו... אני משוכנע שרבבות גברים פונו בניגוד לרצונם".

במהלך המלחמה כבשה ישראל את הגדה המערבית, כולל מז' ירושלים, ואת רצועת עזה (יחדיו, השטחים הפלסטיניים הכבושים) וכן את חצי האי סיני והרמה הסורית. יותר משליש מתושבי השטחים הפלסטיניים הכבושים (בין 400 ל-450,000 איש) נעקרו ממקומם. מחציתם (193,500) היו פליטי 1948 שגורשו בפעם השנייה לפחות, בעוד ש-240,000 גורשו מהגדה והרצועה לראשונה בחייהם. קרוב ל-95% מפליטים אלה הגיעו לירדן, והיתר מצאו מקלט בסוריה ובמצרים. ישראל הפקיעה 849,000 דונם של אדמות פלסטיניות, כולל יותר מ-400,000 דונם בבעלות פלסטינים שגורשו מהגדה והרצועה במהלך המלחמה.  

כיבוש, התנחלות ואפרטהייד (1967-היום)

פרקטיקות אלו מביאות לעקירתם של מאות אלפי פלסטינים ממקומם משני צדי הקו הירוק

בעקבות מלחמת 1967 שלטה ישראל בכל שטח פלשתינה המנדטורית. מאז, פיתחה ישראל משטר משפטי, מדיני וצבאי לשליטה בעם הפלסטיני שמשלב מרכיבים של כיבוש, התנחלות ואפרטהייד, ומקדם עקירה בכפייה של פלסטינים משני צדי הקו הירוק. הדָוָוח המיוחד של האו"ם על מצב זכויות האדם בשטחים הפלסטיים הכבושים, ג'ון דגארד, זיהה את קיומם של המשטרים החופפים הללו ברחבי השטחים, והטעים כי הקהילה הבינלאומית תמימת דעים כי הם "גורמים נזק הרסני לזכויות האדם".

כיבוש או תפיסה לוחמתית [belligerent occupation] מהווים תוצאה אפשרית של סכסוך מזוין, למרות שבכפוף למשפט הסכסוכים המזוינים (שבמסגרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי), אמור מצב עניינים זה להיות זמני. לישראל יש זכות למנהל זמני בשטחים הפלסטיניים הכבושים, אך נאסר עליה להחיל עליהם את ריבונותה. החוק הבינלאומי אוסר על סיפוח חד-צדדי או השתלטות קבע על שטח כתוצאה משימוש בכוח או איום בו, ובנהלה את ענייני השטחים היא מחויבת לקיים את הכללים הרלוונטיים של משפט הסכסוכים המזוינים – בעיקר תקנות האג מ-1907 ואמנת ז'נבה הרביעית מ-1949.   

התנחלות או קולוניזציה היא פרקטיקה קולוניאליסטית המוגדרת ב"הכרזה על מתן עצמאות למדינות ועמים הנתונים לשלטון קולוניאלי" מ-1960 כסדרת פעולות של המדינה שמובילות באופן מצטבר לכך שהיא מספחת או משמרת בכל דרך אחרת המנוגדת לחוק את שליטתה בשטח מסוים תוך שהיא חותרת למנוע באופן בלתי הפיך מתושביו הילידים לממש את זכותם להגדרה עצמית. הקולוניאליזם נחשב להפרה חמורה במיוחד של החוק הבינלאומי כיוון שהוא מנוגד מעצם מהותו לערכי היסוד של הסדר המשפטי הבינלאומי.  

אפרטהייד מהווה את אחת הצורות החמורות ביותר של גזענות, "שיטה פוליטית שבה מוסדרת הגזענות דרך צעדי חקיקה פרלמנטריים". סעיף 3 באמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (1965) מגדיר את האפרטהייד כצורה של הפרדה גזעית. סעיף 2 באמנה הבינלאומית בדבר דיכוי פשע האפרטהייד וענישתו (1976) מגדיר את האפרטהייד כ"מדיניות ואמצעים של הפרדה ואפליה גזעית בדומה לאלה הנהוגים בדרום אפריקה" אשר נועדו "לבסס ולשמר את שליטתה של קבוצת גזע אחת באחרת ולדכא את בני קבוצה זו בשיטתיות, ובפרט באמצעים כגון הפרדה, הפקעת אדמות ושלילת זכותם לצאת מארצם ולשוב אליה, זכות הלאום והזכות לחופש התנועה והמגורים".

אמנת רומא מגדירה את האפרטהייד כצעדים בלתי-אנושיים "הננקטים בהקשר של משטר ממוסד של דיכוי ושליטה שיטתיים של קבוצת גזע אחת בכל קבוצת גזע אחרת או בקבוצות גזע אחרות והננקטים במטרה לשמר את אותו משטר". אפרטהייד הוא פשע נגד האנושות. "הסוכנים וחברי הארגונים של מדינת אפרטהייד נושאים באחריות פלילית, יהא מניעם אשר יהא, ובין אם ביצעו את פשע האפרטהייד בעצמם, השתתפו בביצועו, הסיתו או הטיפו לו במישרין, סייעו בביצועו במישרין, עודדוהו או שיתפו פעולה בביצועו" (סעיף 3 של האמנה מ-1976). כל המדינות מחויבות לגנות, לדכא ולהעניש את המעורבים בפשע האפרטהייד.

אפליה גזעית נגד הילידים הפלסטינים הונהגה ומוסדה כבר בשלב מוקדם על ידי עיגונו של "לאום יהודי" בחוק כמושג נבדל מהאזרחות הישראלית. לעניין זה משמעותית העובדה שאין הכרה משפטית בקיומו לאום "ישראלי". חוק השבות משנת 1950 מהווה למעשה חוק לאום כיוון שהוא מקנה לכל היהודים באשר הם זכויות של אזרחים תושבי המדינה, כולל הזכות להיכנס לשטחה של "ארץ ישראל" (קרי, ישראל והשטחים הפלסטיניים הכבושים) וליהנות באופן מיידי ממלוא הזכויות המשפטיות והמדיניות. עפ"י חוק זה מהווה "הלאום היהודי" מעמד חוץ-טריטוריאלי, דבר המהווה הפרה של נורמות משפטיות בינלאומיות בעניין הלאומיות. החוק חל גם על יהודים אזרחי מדינות אחרות, בין אם הם מעוניינים להיות חלק מקולקטיב "הלאום היהודי" ובין אם לאו, ושולל מאלה שאינם יהודים (קרי, הפלסטינים) את זכויות הלאום שלהם בישראל. בשילוב עם חוק האזרחות משנת 1952, ישראל יצרה מערכת דו-שכבתית מפלה שבה מחזיקים היהודים בלאומיות ובאזרחות, בעוד שיתר אזרחיה הילידים של הארץ, הפלסטינים, נהנים מאזרחות בלבד. תושביה הפלסטינים של ירושלים נהנים ממעמד תושבות מוגבל, בעוד שלתושבי שאר הגדה והרצועה יש רק מסמכי זיהוי, ולפליטים אין מעמד משפטי כלל.  

מאז 1967 הרחיבה את משטר האפרטהייד הקולוניאלי שלה והחילה אותו על השטחים הפלסטיניים הכבושים במסווה של תפיסה לוחמתית. בהתבסס על דגם הממשל הצבאי של 1949-1966, הוקם ממשל צבאי ישראלי שני בשטחים ב-1968 כדי לשלוט באוכלוסיה הפלסטינית הכבושה ולדכאה. באמצעות יותר מ-1,200 צווים צבאיים שהוצאו מאז, שינתה ישראל את המצב המנהלי והמשפטי בשטחים תוך הפרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי. אזור מזרח ירושלים וסביבותיו סופח מייד לאחר המלחמה וההתנחלות בעיר הכבושה מהווה הפרה מתמשכת של החוק הבינלאומי.

דיכוי ואפליה

לצד חמש התקופות העיקריות של עקירה בכפייה שתוארו לעיל, נוקטת ישראל סדרה שלמה של נוהגים ואמצעים מפלים במטרה להשפיע על כל היבטי החיים הפלסטיניים, שגם הם מטרתם להביא בסופו של דבר לעקירה המונית של לא-יהודים. בכלל זה יש למנות: 

• שלילת זכויות תושבות וסירוב להעניק מעמד תושבות, כולל דחייה גורפת כמעט של בקשות לאיחוד משפחות והגבלות על רישום ילדים בידי הורים פלסטינים בעלי מעמדות מדיניים שונים כפי שהוגדרו על ידי ישראל – כגון ת.ז. של מזרח ירושלים ות.ז. של הגדה המערבית;  
• דיכוי כל גילוי של התנגדות, כולל מעצרים שיטתיים, "מנהליים" ואחרים, פעולות צבאיות ועינויים במתקני מעצר ובבתי כלא ישראליים; 
• בניית חומת האפרטהייד ומשטר המחסומים וההיתרים הכרוך בה במטרה להגביל בצורה קשה את חופש התנועה בתוך השטחים הפלסטיניים הכבושים, ובינם לבין ישראל; 
• מדיניות תכנון וייעודי קרקע מגבילה, הכוללת הרס בתים והפקעת דמות, כולל סיפוח להלכה או למעשה של שטחי אדמה נרחבים;  
• התנחלות קולוניאליסטית בשטחים הפלסטיניים הכבושים, המלווה באלימות והטרדות מצד המתנחלים והחיילים הנלווים להם, ללא מורא החוק;  
• גירושים פרטניים והמוניים או מניעת שיבת פלסטינים עקב פעילויות פוליטיות ומעורבות בהתנגדות לאומית; 
• מניעת שיבה ו/או חופש תנועה בתוך פלשתינה המנדטורית והמשך ההפרדה הגיאוגרפית בין הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים;  
• הגבלות על ניצול משאבי טבע חיוניים, ומעל לכל מים, ופגיעה בפרנסתן של קהילות שלמות, בפרט רועים וחקלאים; וכן 
• הדרת פלסטינים – בין אם הם מוגדרים כאזרחי ישראל ובין אם לאו – מהחברה הישראלית (היהודית), על ההטבות והפריבילגיות הנלוות להשתייכות ל"לאום היהודי". 

ככלל, אין להתייחס למכלול זה של אמצעים כאילו הוא מוגבל למסגרת זמן מסוימת, אלא כאל תהליך שיטתי, מתמשך ומתואם לגירוש הילידים הפלסטיניים מארץ מולדתם.  

כל המקורות במסמך המקורי באנגלית