חומר הגלם המשותף לכל היצירות המוצגות בתערוכה הוא הזפת, חומר המייצג את הלכלוך, את הרחוב, את כבישי האספלט, את השארית המכתימה של הים. האנטי-חומר הגס והאלים פושט ולובש צורה, נצרב על פני השטח של הנייר לידֵי דימויים מופשטים, עדינים ועזים בעת ובעונה אחת. צבעו השחור של הזפת וכוחו המכתים מפקיע את הזיהוי האוטומטי של החומר, שנספג ונטמע אל תוך הנייר כטקסט חבוי המבקש להיחשב "כטבעי". הזפת גם מרוסס אל פנימיותם של שתי כוסות פורצלן, ונִדְמֶה לשאריות עדינות של קפה שחור, שכוסו בעלי זהב. הכוסות מוסגרו בתוך ויטרינה, כמעין עדות אילמת להתרוקנות הבָּזָק של הבתים אותם נאלצו התושבים הפלסטינים לעזוב בִּן לילה ואת מרקם הבית שהותירו מאחוריהם. הצבתה הספציפית של התערוכה בתוך חלל בית פלסטיני בשכונת עג'מי ביפו-יאפא, נקשרת כך לאירועים של 1948 ולטיהור האתני של העיר יאפא ושל הכפרים סביבה.

התערוכה מהווה המשך טבעי לסדרה של עבודות שיצרה האמנית לאורך השנים בהן עסקה ביפו-יאפא ובערים פלסטיניות אחרות דרך מסעות פרפורמטיבים של סימונים טריטוריאליים. העובדה שמשפחתה של האמנית, בניגוד למרבית הפלסטינים שחיו כאן עד 1948, לא נעקרה משכונת 'ברבור' בעכו-עכא, הופכת כאן את אקט הסימון לאקט המצליח להינתק מכבלי הכאב המוחשי והמיידיות של העקירה והגלות, אקט המאפשר לנו להרהר במטפיזיות של הקיום האנושי בכלל, והפלסטיני בפרט.

השם שנבחר לתערוכה זו – "ידיים אורגות אש", מבוסס על הכותרת שניתנה לסדרה שנוצרה כמחווה של האמנית לאביה, מחמוד, שהיה ביום מנהל מפעל פלדה קטן ודייג ובלילה אורג רשתות דיג. השימוש בידיים כסינקדוכה לדמות האב, מעצים את אקט הסימון בתוך המרחב הממשי של הבית דרך השבתו הסמלית של האב אל תוך פנים החלל שנכבש ב¬1948 -. היותו של השם הפרטי 'מחמוד' בין השמות הנפוצים בקרב החברה הערבית המוסלמית, מעלה על הדעת הנכחה של היעדר ואובדן לאומי רחב יותר. בכך, התערוכה מציעה למתבוננים בה מבט המאפשר להכיר בהיסטוריה, בנוכחות של אובדן הבית שהיה, בהווה של היום.

התערוכה הוצגה בבית ברחוב סמטת מענית 11 ביפו, והינה חלק מהפרויקט "בתים מעבר למקף" שהתקיים ביפו-יאפא בין ה-14 ל-16 במאי.

אוצרת: דבי פרבר