פתיחה: יום חמישי, 15/5/2014, יום הנכבה, 20:00.
נעילה: 1/8/2014.

במעבדה למחקר חזותי בזוכרות: רחוב יצחק שדה 34, תל אביב. קומה 4, חדר 400. 
התערוכה פתוחה בימים ראשון עד חמישי 10:00 - 15:00. להתקשר לוודא: 03-6953155
לאירוע בפייסבוק

הסרט חרבת חזעה יצר סקנדל בשנות השבעים המאוחרות כשהקרנתו בטלוויזיה הישראלית נמנעה ברגע האחרון ע"י שר החינוך. שחשש לחשוף כיצד ישראל גירשה תושבים פלסטינים ב-1948, זאת למרות שספרו של ס. יזהר, שעליו מבוסס הסרט, כבר יצא לאור ב-1949 ונלמד במערכת החינוך שאותו שר מופקד עליה. עובדי הטלוויזיה מחו על הצנזורה. הם החשיכו את המסך למשך 45 דקות, בזמן שהסרט היה אמור להיות משודר.

ב-2010 דני גל יצר את עבודת הוידיאו/אודיו ‪"‬זן לטלוויזיה ולידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", שמבוססת על ראיון שערך עם רם לוי, במאי הסרט חרבת חזעה.

הסאונד של הראיון עם במאי הסרט משוחק באנגלית על ידי השחקן סטיבן ג'יקוב ומייצר פס אור על מסך טלוויזיה המשדר דימוי שחור. פס האור והכותרת של העבודה מתייחסים לעבודתו של האמן הקוריאני נאם ג'ון פייק "זן לטלויזיה" מ-1976 בה הוא מזמין את הצופה לריכוז מדיטטיבי מול הטלוויזיה במקום הצפייה הפסיבית בה. 

בראיון עם גל רם לוי מספר על הפקת הסרט שהביאה לסקנדל נוסף, עליו הציבור הישראלי כלל לא שמע. בחיפושיהם אחר אתר מתאים לצילומי הסרט הם מצאו את הכפר מידיא בגדה המערבית, לא רחוק ממודיעין (שאז לא היתה קיימת), שדמה לכפרים פלסטיניים רבים שישראל הרסה בנכבה. הצילומים תואמו עם מוכתאר הכפר וההפקה תכננה להקרין בו סרטים של וולט דיסני בתמורה לעזרת תושביו בהפקת הסרט. אלא שכאשר הגיעו לכפר על גבי משאיות צבאיות עם עשרות שחקנים מחופשים לחיילים, הם נדהמו לנוכח תגובתם של תושבים רבים שחששו מפני האנשים הנראים כחיילי צה"ל רק קצת למעלה מעשור אחרי כיבוש הגדה. את ההתנגדות לצילומים הוביל המוכתאר הצעיר שהיה ביחסיי תחרות עם המוכתאר המבוגר שאישר ללוי לצלם בכפר. נדרשו מאמצים רבים כדי לשכך את החרדות ולאפשר את צילומי הסרט שערכו מספר שבועות.

לקראת התערוכה הנוכחית גל שב למידיא, כמעט 35 שנה אחרי צילומי חרבת חזעה, כדי לשמוע את הגרסה של תושביו לצילומי הסרט שעורר את השערורייה. תושבי הכפר הקטן, שנמצא רק חצי שעה נסיעה מת"א, התלהבו לסייע ומסרו בחפץ לב את זיכרונותיהם מאירועי הצילומים ההם. רק אחד מתושבי מידיא השתתף כניצב בסרט, בו הוא נורה ע"י חיילי צה"ל, בסרט, לא במציאות. התושבים סיפרו שהשחקנית היפה אמירה פולן מצאה חן מאד בעיניהם.

גל בא לכפר מצויד בעשרות תצלומים שהוציא מפריימים מהסרט והראה אותם לתושבי הכפר כדי שינסו לזהות את המקומות והאנשים בהם. האתגר הזה ריתק אותם, מעין מסע בזמן אל העבר של כפרם. אישה כבת חמישים זיהתה בסרט את אחיה שנהרג ע"י חיילי צה"ל. במציאות, לא בסרט.

עשרות ילדים הצטרפו לצילומי הראיונות ולוו אותם כל היום. הם גם הצטרפו לטיול מסביב לכפר כדי להראות את הנופים החקלאיים שמופיעים בסרט. הגיעו לעץ זית שהוא אחת מגאוות הכפר. "הוא כאן מזמן הרומאים! למעלה מאלפיים שנה!" הכריזו. בסרט יושבים דליק ווליניץ, גידי גוב וחבריהם מתחת לעץ הזה ומתפעלים מהנוף. הם מציינים שעכשיו כולו שלנו. הפלסטינים תושבי הכפר מתיישבים מתחת ועל העץ ומכריזים למצלמה של גל: אלה האדמות של הכפר כבר מאות שנים. הנוף עדיין יפה אך פצוע בחומת ההפרדה ממול.

בערב מתארגנת הקרנה של חרבת חזעה בדיואן יפה באחד מבתי מידיא העתיקים. חלק מרצפת המבנה עשויה פסיפס עתיק שגם הוא, לדברי התושבים, מזמן הרומאים. התכונה לקראת ההקרנה מורגשת ורבים מתגודדים סמוך לדיואן לפני מועד ההקרנה. הוכנו כיסאות לקהל וכיבוד הונח ביניהם. כשהדלת נפתחת נחשול גדול של אנשים, נשים וטף זורם פנימה בסדר ובהתרגשות גדולה.הסרט בעברית, ללא תרגום לערבית. הראפר תאמר נפאר נעמד ליד המסך, מציג את הסרט, ומתרגם תוך כדי ההקרנה. הוא מוסיף מידי פעם הערות משלו ואף עובר על פני המסך.

את הצופים, תושבי הכפר, המופע של תאמר לא כל כך מעניין ונראה שאף סיפור הסרט לא ממש מרתק אותם. חוסר העניין בולט לנוכח סצנות קשות בהם נראים חיילים יורים בפלסטינים שבורחים בשדות ובסצנה אחרת החיילים מגרשים את התושבים על גבי משאיות ב-1948. הגירוש בסרט הוא למעשה גירוש ממידיא כך שניתן להבין בדיעבד את התקוממות של התושבים לצלם את הסרט כניסיון למנוע את הגירוש.

תושבי הכפר מאד מתעניינים בכפר שלהם, בסרט. הפנים שלהם זורחות בכל פעם שנראים בתי הכפר ונופיו. הם מזהים את הבתים של המשפחה. הורים מצביעים על המסך ומראים לילדיהם את הבית של סבתא שלהם, את חלקת השדה של פלוני.

תאמר מציין מספר פעמים שהסרט עוסק בנכבה הפלסטינית, מושג שכמובן נעדר מהסרט, אבל דומה שתושבי מידיא לא ממש מתעניינים בו. ככפר קטן ששרד את הנכבה ולא נוספו לו פליטים מישובים אחרים, נראה שהשלמת הכיבוש ב-1967 הוא האירוע המרכזי בהיסטוריה שלהם, לא הנכבה.

התוצאה נראית בוידאו "אל מידיא" בו הביקור בכפר מתועד ביחד עם הקרנת הסרט וערוך לפי הנרטיב של הסרט תוך שימוש בפסקול המקורי.
על הקיר בתערוכה מוצג דימוי מוגדל של ציור בשם ‪"‬חרבת חזעה" שצייר מרדכי ארדון, בהשראת הסיפור של ס יזהר. הדימוי הופיע בעיתון דבר בשחור לבן ב-16/7/1954 במסגרת כתבה על הצייר. פעולת ההגדלה הורסת את הדימוי הלירי, המופשט, של כפר הרוס, של חרבת חזעה המדומיינת.


כתבו: איתן ברונשטיין אפריסיו, דני גל 

בפתיחה התערוכה נכח רם לוי שמאד התרגש לצפות שלוש פעמים(!) בוידיאו שיצר דני גל וגם לומר כמה דברים בתגובה:
"מה שעשית דני, זה סוג של חלום שהיה לי בזמנו. רציתי שנקרין לתושבי הכפר מידיא סרטים, בעזרת גנרטור. אני נרגש ממה שעשית ומעוניין לצפות בזה עוד מספר פעמים כדי להבין היטב. זה מעביר בי צמרמורת מה שאני רואה בוידיאו.

כמו שמתואר בו ע"י התושבים היה קשה להתחיל בצילומי הסרט כי היתה התנגדות בכפר. היה לי זקן אז חשבו שאני מתנחל. המפיק הציע לבקש מהצבא לסגור את השטח כדי לאפשר את הצילומים אבל לא הסכמתי לכך. תושבי מידיא הבינו שמדובר בסרט עם עמדות מתונות, ליברליות, אבל בכל זאת הוא נעשה ע"י ישראלים והיה קשה להם לקבל את זה. הסרט נאסר להקרנה ע"י שר החינוך ועובדי רשות השידור מחו והחשיכו את המסך בתגובה, למשך הקרנת הסרט המיועד.

שאלה: למה נאסר הסרט? הרי הספר חרבת חזעה יצא לאור כבר ב-1949 ונלמד בבתי הספר.

רם לוי: כי עם הספר מחשיב וידיאו ולא ספרים. לוידיאו יש עוצמה גדולה והיה חשש שהסרט שמראה גירוש פלסטינים ב-48 יביא ללחץ עצום על ישראל וכל הפליטים ישובו. מה שעשית דני, מאד מעניין אותי, גם מבחינה קולנועית."