נכבה, בערבית אסון גדול, קטסטרופה, היא המילה המשמשת לכינוי האירועים האלימים של השנים 1950-1947, אירועים שהביאו לגירושם של כ-700,000 פלסטינים שהפכו לפליטים, להחרבתם של כ-500 יישובים ולהרס התרבות הפלסטינית הכפרית והעירונית ורקמות היחסים שהתקיימו כאן עד אז, כל זאת בחסות מוסדות היישוב ומדינת ישראל הצעירה. הנכבה כאירוע היסטורי מוגדר התרחשה בין השנים 1950-1947. עם זאת, הנכבה אינה אירוע היסטורי בלבד, לא ניתן לחשוב על הנכבה כאירוע וכמושג מבלי להכיר בכך שלמעשה היא נמשכת עד היום ובאה לידי ביטוי במניעת השיבה של הפליטים הפלסטינים שגורשו ב-1948 ובמחיקת השרידים, זיכרון הנכבה, מהמרחב הישראלי. מגמות אלו מתקיימות כעדות חיה לאותו אירוע היסטורי וכאסטרטגיה פוליטית המותירה את הנושא פתוח וכן חלק גדול משחקני הזיכרון מחוץ למגרש.

המושג נכבה היה עד לא מזמן טאבו בתוך השיח של החברה היהודית בישראל, מושג שהודחק אל השוליים של התודעה הקולקטיבית. בשנים האחרונות מופיע יותר ויותר המושג הערבי בשיח הציבורי, התרבותי והפוליטי בשפה העברית בישראל, הן כמושא למחקר הן כמושא לחוקים המבקשים לעקור אותו מהלשון ומהתודעה. הופעת המושג הערבי בתוך התרבות הישראלית אינו דבר מובן מאליו. הופעתו של המושג נכבה מייצרת חיכוך בין נרטיב העל הציוני-ישראלי לבין יהודים ישראלים שהחלו להשתמש בו כדי לדבר על מקומות ועל אירועים שהיו רגילים לכנות בשמות אחרים.

נכבה, מי ראה? מי שמעה? נולדה מתוך ריבוי פניות לזוכרות, פניות של יוצרים, ובהם סטודנטים רבים, המבקשים מידע על אודות הנכבה במקומות ספציפיים, לעיתים המקום שבו הם לומדים או גרים. לפעמים אפילו השם הפלסטיני של המקום שאותו מכירים היכרות קרובה, אינטימית, אינו ידוע. גילוי השם משמש פעמים רבות פתח לגילויים נוספים, להשתרבבות של סיפורים נוספים לתוך הסיפורים המוכרים.

כחלק מהעבודה על התערוכה קיימנו שיחות בינינו, יוצרים ואוצרים, בניסיון להבין את המפגש שלנו עם הנושא. במהלך השיחות שמנו לב שאנחנו משתמשים במילים כמו "נכבה", "פוליטי", "אמנות" מבלי שיש הסכמה על המובן של המילים הללו. לכן, השיחה הפכה פעמים רבות לעמומה ומלאת סתירות. מטרת התערוכה היא לדבר על המסומן של הנכבה באופן ברור – איך ישראלים יהודים, תלמידים ומורים בבתי ספר לאמנות ממלאים אותו בתוכן, מבלי להתיימר ליישב את כל הסתירות שדיבור כזה מזמן.

ההתייחסות של העבודות בתערוכה לנכבה מגוונת. חלקן מתייחסות למקום, חלקן מתייחסות למצב, לאפשרות לדבר על הנכבה ולחוסר האפשרות לעשות זאת. חלקן תגובות אישיות המבקשות לתאר תחושות, חלקן מציעות הצעות קונקרטיות, וחלקן מתמודדות עם אירועים ספציפיים של הזמן הזה. איסוף העבודות לתערוכה הוא ניסיון להתבונן במובנים השונים, במסומנים השונים שהיוצרים מייחסים למושג נכבה וכן לנסות לפתח את המשא ומתן על המובן המשותף של המושג עבורנו. הבחירה להתמקד בבתי ספר לאמנות נבעה מהתחושה כי במקומות אלה מתקיים במקביל לשיח ההגמוני ובניגוד אליו שיח חתרני, המציב במרכזו את הנכבה .

התערוכה מציעה התייחסות אל הנכבה כאובייקט בשיח הציבורי, התרבותי והפוליטי בישראל, כאובייקט של ידע שיש צורך ללמוד ולהמשיך לנסח. ואולם, השימוש במושג על ידי יחידים אינו מספיק. כדי  להפוך את מושג הנכבה לאובייקט של ידע יש צורך בקהילה שתעשה בו שימוש. השימוש במושג גם מייצר קהילה שדוברת אותו ומנהלת משא ומתן על אופני תיאורו ועל משמעויותיו. התערוכה מציעה אם כן פלטפורמה לקהילה זו, שכבר קיימת בין כותלי בתי הספר לאמנות ומחוצה להם. קהילה זו מתכוננת כל הזמן מתוך צמא לידע על אודות פרק עלום בתולדות המקום הזה, והתוצרים והפעולות שהיא יוצרת וצורכת הופכות את ייצור הידע על אודות הנכבה להכרחי.

שכבות - שיח' מואניס מתוך המיצב מראה-מקום מוזיאון תל אביב לאמנות / Layers - Shaykh Muwannis

שיח' מווניס בין זיכרון למקום / Shaykh Muwannis between memory and place