" אני תולה תמונה על הקיר. אחר-כך אני שוכח שיש קיר. איני זוכר מה עומד מאחורי הקיר הזה, איני זוכר שיש קיר, איני זוכר שהקיר הזה הוא קיר, איני זוכר מהו קיר..."     
ז'ורז פרק (1974) חלל וכו': מבחר מרחבים, 1998

***

נורמה: איך התחלת ליצור את העבודות?
דיויד: אלו ציורים שמתחילים  מחומר, כחיבור בין המדיום הציורי לבין הנושא. הם צמחו יחד. הציורים עשויים מצבעי טמפרה (Tempera) ומלט: זו מין תרכובת בטונית שאני מכין ומניח על הבד. הציורים התלויים על הקיר יוצרים דימוי של קיר, או הם מהווים בעצמם חומר של קיר.
נורמה: הם גם יוצרים חומה.
דיויד: הם יוצרים חומה ויזואלית. הציור רותם את היכולת של צופה להצליח ולראות את הבד בדרגות שונות. זהו סוג של רישות החוסם או אוטם את הבד הלבן המואר. בהתאם, פעולת הציור היא בעצם בניית חומה ויזואלית.
נורמה: אז בנית חומה בכל ציור בנפרד וגם בכל הציורים יחד?
דיויד: נכון, כל ציור בפני עצמו הוא חומה או רשת שאוטמת את שדה הראיה. הציורים יוצרים מחסום בפני הראיה ויחד עם זאת מהווים רשת טונאלית בגוונים של אפור – grayscale- הנעים בין הלבן המואר לבין האפור הכהה מאד של המלט, הנראה אטום לגמרי.
נורמה: הפאלטה שאתה יוצר מאד מוגבלת.
דיויד: ללא ספק. היות ואני משתמש רק בטמפרה וכפיגמנט המלט, המנעד הוא מינימאלי. הטווח מזערי. למרות זאת עדיין נוצר גיוון, ודווקא כאן נעשים הניואנסים הקטנים משמעותיים מאד. במהלך ערבוב הצבע, היחס בין ריכוזי המים והביצים משפיע מאוד על רמת הרוויה של המלט. הצפיפות של הנקודות, הפיקסלים שנוצרים, משנה את החזות שהעין קולטת מכל ציור. גם אופן ההנחה של הצבע על הבד, המקצב, וכיוון המכחול מייצרים הבדל.

***
נורמה: מאד קשה למקד את המבט בציורים.
דיויד: זה נכון משום שהציורים מאד דינאמיים. הדינאמיות נובעת בעיקר מחוסר הדיוק שלי, כי אילו הייתי עובד באופן מדויק מאד, הדינאמיות הייתה מצטמצמת. למרות שהנקודות מרצדות באופן טבעי בעין, המרחקים הלא אחידים בינן  יוצרים 'גלים' בציורים. לפיכך, הדינמיות היא נגזרת של המגע והיא עבודת היד הציורית.
נורמה: אפשר כמעט להתאהב בחומה הזו במובן הזה שאפשר לא לרצות לראות מה שמצוי מעבר לה, בצד השני.
דיויד: במובן מסוים, בונה החומה אוהב את החומה. המתבונן או היוצר אינם העיקר; ציור החומה הוא העיקר. הדבר הוא- הוא העדות החומרית העיקרית לעצמו. אף אחד לא מתעניין בדבר שנמצא בצד השני של החומה, והיא הופכת להיות מהות הכל.
***
נורמה: אתה יכול לומר משהו על שכבות הציור בתהליך העבודה?
דיויד: כל ציור בנוי מכמה שכבות. לכל שכבה מקצבים שונים ומרחקים שונים של נקודות – משיכות מכחול קטנות. אלה הגורמים שיוצרים את הריבוד והמקצב של העבודות. כל פרט חשוב. כל נקודה חשובה. המכלול נבנה מהפרטים. הנקודה היא הפרט התחבירי הקטן ביותר, הפיקסל הדיגיטאלי. כך נוצר התחביר של העבודות.
נורמה: מעניינת אותי הבחירה שלך לבנות חומה מנקודות קטנות.
דיויד: הבחירה נובעת מהעניין שלי בפוליטי כמפגש של קצוות בלתי אפשריים, ובפרט מהרצון להתמודד בציור עם הקונסטרוקציה התרבותית הכי גדולה ומכוערת של ישראל. ואכן, ישראל תיזכר בתרבות העולם כמדינה שבנתה חומת בטון באורך כ- 760 ק"מ, שגרמה אך ורק לנזק כלכלי ורגשי- לעוול. החומה היא מפלצת בהתהוות שתהיה המורשת התרבותית של ישראל. החומה משתקפת או נצפית בציור בסוג של קרני רנטגן. זוהי מעין חדירה לתוך הקיר – למרווח המטפורי בין מולקולות הבטון. ציור הוא דבר שתלוי על קיר, שגם הוא מעין חומה. הציור צריך את הקיר; הוא מסתיר ומכסה אותו. ישנו רגע בו מפסיקים לראות את הציורים כמו את החומות.
נורמה: גם בתוך הציור שלך, כמה שנתאמץ, לא נראה שום דבר. אני הולכת לאיבוד בתוכו. אני מסתכלת, ממקדת את המבט, לרגע נדמה לי שאני רואה שם משהו. אך זה רק לשנייה כי הדימוי נעלם מייד.
דיויד: נכון. גם לי נדמה לעיתים שאני רואה שם דברים, ואולי גם אני מקווה לראות שם משהו. למרות שאני יודע שלא ציירתי שם כלום.
***
נורמה: הציור של החומה צריך גם את הציורים שלצידו.
דיויד: כן, הציורים זקוקים להקשר המסוים הזה, של הריבוי והמרחב המתפשט - הם נבנים ממנו. כפי שכל נקודה לנקודות הסמוכות, כך גם הציור הבודד ואפילו כל הציורים אינם אלא פרטים הכלולים במכלול גדול יותר. אך למרות המכלול, בעבודה הזו יש משהו שחושף קירות, חושף את הדבר המצוי מאחוריו.
נורמה: באיזה אופן נחשפים הדברים שמאחוריו?
דיויד: במסורת האיטלקית של ציור הרנסנס, הציור מופיע כחלון למציאות אידאית. במסורת ההולנדית הציור הוא מראה של המציאות. אבל פה הציור מתפקד כדבר המבקש להקרין ולשקף את המצוי מאחוריו- את מה שהוא מסתיר. העיסוק בחומות, קירות וציורים הוא גם עיסוק בראייה. החומה היא מסתור פיזי והציור אמור לכאורה להסירו, לפתוח קו ראייה.
נורמה: החומה שנבנתה על ידי מדינת ישראל כביכול על מנת לייצר הפרדה  בין ישראלים לפלסטינים, למעשה סוגרת עלינו. היא סוגרת אותנו ומבטלת במזיד את האפשרות לראות.
דיויד: נכון, גם אנחנו בגטו.
נורמה: החומה לא מותירה לנו ברירה אלא לראות את עצמנו- ורק את עצמנו.
דיויד: כזהו הפרדוקס של המבצר שהופך גם לכלא, או גטו. אתה בונה מבצרים שלכאורה אמורים להגן עליך או לאטום אותך ובסופו של דבר הם מגבילים גם את עולמך וטווח ראייתך.
נורמה: גם ברמה הפוליטית.
דיויד: ברור.
נורמה: אתה בונה את החומה בתוך הסטודיו ובחלל הגלריה ובכך, סוגר על עצמך במו ידיך?
דיויד: פעולת הציור הופכת לצורה של כליאה עצמית. אותה פעולה ציורית שאמורה להרחיב ראיית עולם, סוגרת את שדה הראייה. הציורים אמנם מופשטים, אך יש בהם משהו מאד מוחשי; הם מייצגים מציאות חומרית חזקה. ואכן, הם למעשה עשויים מבטון, חומר מאד ממשי – concrete. הפנטזיה שלי ביחס לציורים היא שהמתבונן יוכל לחדור דרכם, ובאמצעותם לחצות את החומה. הציורים הופכים את הבטון למשהו אוורירי יותר. לא הייתי רוצה להגיד שזה משהו לירי,  אבל זה שקוף במידה מסוימת.
נורמה: אולי השקיפות טמונה באופן בו מתפקדת החומה בחיים שלנו כישראלים, בעבורנו היא שקופה.
דיויד: נכון, החומה נתפסת כמובן מאליו. אנחנו חולפים ליד החומה מבלי לראות אותה.
נורמה: זה הופך להיות חלק מהמרחב שבתוכו אנחנו חיים.
דיויד: כן. רק מי שחי מחוץ לגטו ומתבונן לתוכו יכול להבין שזהו מצב לא נורמאלי. אנחנו לא יכולים לראות מעבר לתפיסת המציאות הצרה שלנו, מציאות שנבנית מראיית עולם חלקית היוצרת חוסר דיוק, במקרה הטוב. תפיסת המציאות של כולם כאן נבנית שנים באופן שקרי ומוטעה. החומה אמנם מאד מוחשית , אבל היא גם מטאפורה המייצגת את יכולת הראייה בחברה הישראלית.  
נורמה: למעשה, כל יישוב ישראלי מוקף בחומה. קיבוצים, מושבים ואפילו האוניברסיטה. לעומת זאת, ביישובים הפלסטיניים אין גדרות ואין בהם שומרים.
דיויד: זו התפיסה של "חומה ומגדל". תודעה של מצור.
נורמה: נורא לחיות כל הזמן בין חומות. תחשוב כיצד זה משפיע על הקשר שלנו למקום ולאנשים, לאלה הנמצאים מן הצד השני של החומה, ולעצמנו.
דיויד: כולם כאן מקיפים את עצמם בחומות. שכונות הופכות למרחבים סגורים הנשמרים באמצעות כוחות משטרה פרטיים. אנחנו שקועים ללא הרף בתיחום ותפיסת שטח.

****
נורמה: האם אתה צריך לחוש- להבין חומה- כדי ליצור אותה?
דיויד: באיזה מובן להבין חומה? נניח שהייתי מביא בלוקים לגלריה ומקים חומה: האם זה היה מעביר את התחושה טוב יותר? ואילו הייתי מצייר באופן פיגורטיבי, האם זה היה יוצר תחושה חזקה יותר של חומה? באופציה שבחרתי יש לצופה תפקיד מרכזי בכינון החוויה. זוהי קונסטרוקציה אופטית שנוצרת אצלו. הצופה פועל בעצמו להקמת החומה. זוהי חוויה פנומנולוגית. התחושה שלי היא שאמצעי ייצוג אחרים מגישים את המסקנות ולכן הם דווקא יוצרים ריחוק.
נורמה: איזה יחסים אתה מבקש לפתח עם העבודה ועם הצופים בה?
דיויד: העבודה תוצג בגלריה של "זוכרות", הכרוכה בהקשר פוליטי ברור. אני סקפטי למדי לגבי יכולת ההשפעה של הציורים, ופסימי למדי לגבי האפשרות לקיום מערכת יחסים המשכית עם הצופה. מצד אחר- ועכשיו אסתור את עצמי- אני חושב שהעשייה התרבותית בארץ צריכה לגעת בנושאים הללו. אך על אף ההשפעות האפשריות של העשייה, עלי להדגיש כי לעמדות מוסריות יש משמעות בפרספקטיבה ההיסטורית. ובסופו של דבר, העשייה היא גם אופן ההתמודדות שלי עם המצב. מחד גיסא, אני יוצר; מאידך, אני גם צופה בו מתוך מעורבות רגשית חזקה. זוהי תרפיה במירכאות, התמודדות חוזרת המשננת כמו מנטרה, בכל נקודה. ואכן, אני מתמודד עם הנושא כל הזמן – אני שותף לבניית החומות וגם נאבק נגדן.
***
דיויד: גם בקרב בימין הפוליטי ישנם מתנגדים לחומה. החומה קוטעת את הפנטזיה הפוליטית שלהם. לדידם זו אחת האופציות הגרועות ביותר. גם מבחינה אסתטית, החומה מכוערת ומחרידה. כל עוד אין חומה, כל אחד יכול לחלום. הפלסטינים יכולים לדמיין וגם אנחנו. החומה מונעת את החלומות האלה ופוצעת את הפנטזיות של כולם. בוני החומה לא העלו על דעתם כיצד גם בוני החומות מושפעים מהן. הציורים שלי מהווים חלק מזה, חלק מהמציאות. וגם חיפוש אחר פנטזיה במציאות של חומות. ניסיון לרווח אותן קצת.
***
ואמנם המבט, היכולת לראות דברים, ואף אי הרצון או אי היכולת לראות דברים, הינם קונסטרוקציות תרבותיות- הבניות עמוקות מאד. אני חושב שאמנות בכלל וציור בפרט צריכים להתעסק בקונסטרוקציות שכאלה.
***
מהסיבה הזו, אני מאמין שהצילום הוא מדיום בעייתי. חשיפה מוגברת לתיעוד צילומי אינה תוקפת בדרך כלל את אותן ההבניות. חלק מזה נובע מן הפיזיולוגיה האנושית ונוגע לסף הגירוי.
נורמה: אני לא מסכימה איתך. לדעתי, אם נלמד להסתכל נוכל לראות גם בדימוי המיליון את הדבר שישנו שם, להעלות שאלות לגבי הדבר שאיננו שם וליצור חיבור בינינו כצופים לבין הדברים או האנשים המופיעים בתצלום המוצג לנו.
דיויד: זאת טענה אופטימית, הרי לדעתך ייתכן שיופיע דימוי מסוים העשוי לגרום שינוי.
נורמה: לא. זה עלול לקרות כתוצאה מהופעתם של דימויים רבים. הייתי אומרת שזה אפילו עשוי לקרות בשל כל דימוי: לא צריך לחכות לדימוי מסוים שיעשה את זה. זה קשור לבחירות שלנו, לאופני ההתבוננות וגם לתרגול.
דיויד: ואני חולק עליך. צופים בכל רמות ההשכלה אמנותית  או המודעות התקשורתית הציבורית מתייחסים בספקנות מה לדימויים מצולמים. דימויים שכאלה נתפסים כנגועים, כבעלי עמדה, כלא תמימים. הדימוי מאיים על תפיסת העולם של האנשים. ואנשים לא מעוניינים לתת לדימוי לשנות להם את תפיסת העולם.
נורמה: מהות הדימוי אינה משנה דבר. אופן ההתבוננות בדימוי הוא הסיבה לשינוי.
דיויד: אם כך, הדימוי לא ישנה את תפיסת העולם של היחיד לו הוא נחשף. כאשר חושפים בפני מישהו האוחז בהשקפה מוגדרת אלפי דימויים המוכיחים את קיומה של אמת אחרת, זה בדרך כלל לא ישנה לו כלום.
נורמה: אבל כאנשים שעוסקים בדימויים אנו חותרים ומנסים לייצר את המצב בו ניתן להסתכל על הדימויים. צריך להציג עוד דימויים זמינים; צריך לכתוב על זה; צריך להגיד על זה דברים. הדימוי, כל דימוי, אם זה תצלום או ציור, אינו עומד בפני עצמו.
דיויד: נכון. לדעתי, צריך לעסוק בהבניה של מבטנו. אולם עקב המניפולציות הגלויות של הציור כמדיום,  יכול דווקא הציור לעסוק בהבניות שכאלה. לעומת זאת, התצלום מציע איזה מנגנון נעילה על 'האני מאמין' של הצופה.
נורמה: לדעתי, זה תלוי במה שעושים עם הדימויים.
דיויד: באופן פרדוקסלי- ואני מדבר בתור מאמין במדיום "מת"  כמו הציור- ישנה אפשרות לחדור פנימה שלא באופנים ההמוניים.
נורמה: גם לציור וגם לצילום.
 

לחצו כאן כדי לקרוא גם טקסט שכתבה מעצבת הקטלוג אביב גרוס אלון על תהליך העבודה על הקטלוג המעוצב.
 

Myopia / Painting b

Myopia / Painting c

Myopia / Painting d

Myopia / Painting i

Myopia / Painting e

Myopia / Painting f

Myopia / Painting g

Myopia / Painting h