זוכרות - שרדו למרות הכל

שרדו למרות הכל ערב עיון על הישובים הפלסטיניים ששרדו את הטיהור האתני של 1948

במעבדה למחקר חזותי בזוכרות, 17/3/2013.
בהשתתפות: ד"ר עאדל מנאע, מחמד חמדן וסמי עלי. 30 נוכחים.

איתן ברונשטיין אפריסיו:
ערב העיון הזה מתקיים במסגרת תערוכת הצילומים של רון עמיר על ג'סר א-זרקא ואני מבקש להודות לו על הסיוע בארגון הערב החשוב הזה. אנחנו מקיימים זו פעם ראשונה דיון דווקא אל אלה שלא גורשו, ששרדו את הנכבה הפלסטינית. על גירוש ומניעת שיבה יש הרבה כתיבה ומחקר אבל אין כמעט דיון על הנסיבות שהותירו את הישובים הפלסטינים בארץ. חשבנו שג'סר הוא מקום מעניין וחשוב להתחיל ממנו הדיון הזה. נתחיל בעזרת סמי עלי ומוחמד חמדן מג'סר א-זרקא שחקרו את הנסיבות שהותירו את ג'סר כישוב הפלסטיני היחיד על רצועת החוף אחרי 1948. לאחר מכן נקרא קטע מעדות של לוחם פלמ"ח על ג'סר ב-1948 ונצפה בקטע קצר מסרט שנעשה בג'יסר לפני כמה עשרות שנים ובו מספר המוכתאר כיצד נשארו ב-1948. לאחר מכן ירצה ד"ר עאדל מנאע, היסטוריון שחוקר את '48, ובעצמו נושא חוויות וזיכרונות משם, ממג'דל כרום, אח"כ לבנון ושיבה הביתה. עאדל יתן לנו סקירה על הגליל כמקום שנשארו בו יחסית הרבה ישובים, לעומת אזורים אחרים בארץ.

מוחמד חמדן:
נולדתי בג'יסר ואני תושב הכפר. בכל פעם שאני מתחיל לספר על ג'יסר, היישוב שלי, הכפר, השכונה, הבית, הרחוב שהלכתי בו תמיד, אני מתרגש. אני וסמי משתדלים בשנים האחרונות להבין וללמוד אודות הישוב. מחפשים מסמכים, אוספים סיפורים מהמבוגרים. אין בידינו אסמכתא סופית על מה שקרה ב-1948. ג'יסר לא הופיעה במפות של הארץ לפני 1900. היה מצוין בהן שבט העוורנה, או נחל תנינים. זה הישוב היחיד, הערבי מוסלמי, שנשאר על שפת הים התיכון אחרי 1948. אני ממשפחת עמש שמהווה 40% מאוכלוסיית הישוב, וסמי משפחת ג'רבן שמהווים 30% מהאוכלוסיה, שמונה סה"כ כ-3000 תושבים. בכפר יותר מ-30 משפחות שבעיקרן הצטרפו ליישוב ב-1948, ויש שהגיעו אחרי. יש בינינו דיון בשאלה מתי קרתה לנו הנכבה. אנחנו חושבים שבשנת 1924. אז הגיע רוטשילד והחלו לייבש ביצות. מקום היישוב היה עד אז יותר מזרחה מהיום, סמוך לכרמל, בביצות. יש עדויות על המעבר לגבעה שבה הכפר כיום, אבל אין אסמכתא ברורה לכך. חשוב לנו להביא את הסיפור של ג'סר כי גם החברה הערבית לא חיבקה אותנו. היה מין חיץ חברתי והתייחסו אלינו כנחותים, "אנשי הביצות".

סמי עלי:
השאלה החשובה היא למה נשארנו ב-1948? חיפשנו מסמכים על כך בארכיון ההסתדרות הציונית ובקיבוץ מעגן מיכאל. קיימנו ראיונות עם זקנים מזיכרון יעקב ומבנימינה. יש מסמכים באנגלית שמכירים בשבט עוורנה שחיו למרגלות הכרמל וב-1924 השתתפו בייבוש הביצות. בתמורה לכך הציונים נתנו להם 1500 דונם והם עברו אליהם. זה המקום בו הישוב קיים עד היום. נתנו 1500 דונם אבל נישלו מהם 12,000 דונם. הבעיה היא שאין לאנשים מסמכים להוכיח את זה. זה המורכבות של אדמות מושע (קרקעות משותפות) שלא היו עליהן מסמכים גם בתקופה העותומאנית, שבה התושבים ניסו לא לרשום בעלות על האדמות. אז, כאמור, העבירו אותם לגבעה והקצו שטח לכל משפחה ע"פ מספר נפשות ועדרים. במשך שנים הפרנסה העיקרית היתה דייג וגם יצרו מחצלות וגידלו ג'מוסים. חלק מהתושבים עבדו אצל אנשי העלייה הראשונה ועם הזמן הרוב הפכו לשכירים בחקלאות. שיעור משכילים היה נמוך כי מוסדות החינוך היו במצב קשה. השגנו מסמכים של התכתבויות בין המוכתארים של הישוב לבין התנועה הציונית וגם עם המנדט הבריטי, שבהן מבקשים שיוסיפו שטחים לכפר. אבל בסוף הם מסכימים על ה-1500 דונם שקיבלו וחיים עליהם עד היום. המסמך הזה נותן לגיטימציה שלטונית להישארות של ג'סר במקום זה. הדבר השני זה הקשר עם אנשי העלייה הראשונה שהתפתח והתחזק מאד, בעיקר בין זיכרון לג'יסר וגם עם בנימינה, על סמך אינטרס משותף. למושבות היו דרושים פועלים ולכן רצו שישארו בארץ ב-1948. דבר שלישי זה מעדויות שסיפרו שבאו אליהם מפקדים מהפלמ"ח לחפש נשק. המוכתאר אמר להם "תקשיבו אין לנו נשק" ומסר להם מספר קטן של רובים ונשק ואמר "זה מה שיש לנו, אנחנו לא אלימים ולא עומדים להתנגד."

"היה לנו מומחה לגירוש ערבים"
איתן:
ישנה עדות של לוחם בפלמ"ח באזור ג'סר ב-1948. שמו בנימין צור (הג'ינג'י), הוא היה בפלוגה ד' והוא נתן עדות באפריל 1991. הנה קטע קצר ורלוונטי מתוכה:
"אחרי זה התחילה פרשה מעניינת עוד יותר. הכפר פרדיס, היה על הגבול ביני ובין משה כרמל. אבל הכפר היה שייך לי. והיה הכפר ג'יסר אל זרקא. פרדיס היו בני זיכרון יעקב, עבדו בזיכרון אצל משפחות. זה היה ידוע. ג'יסר אל זרקה עבדו בבנימינה. אני קראתי להם: "בני זיכרון ובני בנימינה". היה לי מומחה לגירוש ערבים, לא במלחמה, היה היועץ הראשי וגם גר בחדרה, אז הוא היה יועץ שלי. והחקלאים היו קובעים איזה ערבי לגרש. לא היה צריך לפגוע בהם. הם היו באים לכפר ואומרים: "שמע, תלך מהר, אחרת יהרגו אותך". ובאו אלי שניים מזיכרון ואמרו: "אלה שלנו, לא צריכים לגרש, הם שלנו. הם שקטים, הם לא מפריעים". ובא מבנימינה בקשר לערבים מג'יסר אל זרקא. אני החלטתי, לעשות בי איזה מחשבה חדשה. אם העולם הגדול יבואו אחרי המלחמה לארץ ויראו שכפר שלא נלחם, השארנו אותו, זה יועיל לנו. באים לג'יסר אל זרקא, אומרים לי: "ג'יסר אל זרקא, זה רביינה". רביינה זה צוענים. "אם נגרש אותם, הערבים יהרגו אותם, מפני שהם צוענים, הם לא ערבים". בא משה כרמל, הלך למטכ"ל ואמר: "כן לגרש". אני הלכתי למטכ"ל ואמרתי: "לא לגרש". החליטו לקבל את דעתי. כשאני חושב היום, אולי הוא צדק. ובג'יסר אל זרקא עשו חפלה. ז"א מסיבה גדולה. ובאו יגאל ידין וכל המטה לג'יסר אל זרקא. באה משלחת שלמה, עם המפקד שלהם והוא אמר: "בנימין, אנחנו מבקשים חמישה רובי צייד. אם לא יהיה לנו נשק, יבואו ערבים מתישהו ויעשו בנו מה שיעשו". מפני שהם נשארו. ההחלטה היתה בידי והיה לי נשק שתפסתי מהערבים. נתתי להם חמישה רובים."

איתן:
את המונח "מומחה לגירוש ערבים" אנחנו שומעים כאן לראשונה. שאלתי קצת אנשים ואף אחד לא שמע לפני כן. מדובר בדמות של מי שעבור המפקד בשטח קבע "איזה ערבי לגרש". הדמות הזו מזכירה באופן חשוד את היועצים לענייני ערבים מתכנית ד' של ההגנה שהחלה במרץ 1948. כך כתוב בה כפניה למפקדים: "בכיבוש כפרים באזורך, אתה תחליט - האם לטהר או להרוס אותם - בהתייעצות עם יועציך לענייני ערבים... הינך רשאי להגביל - ככל שתוכל - לטיהור, מבצעי כיבוש והרס של כפרי אוייב באזורך." נראה שהיועץ מתכנית ד' נתפס ע"י מפקדים בשטח כ"מומחה לגירוש", שזה תפקידו האמיתי בלשון חופשית יותר. לטעמי זה מחזק את התזה הרואה בתכנית ד' תכנית לטיהור אתני של הארץ.סמי: בשנות השמונים של המאה שעברה נטבע המונח "סודנים" לגבי תושבי ג'סר. נכון שיש בכפר משפחות שהגיעו במקור מסודן אבל חלק מהתושבים גם בלונדונים. זה גם הפך לכינוי גנאי שהתקשר לצבע העור השחור.

"אמרו לי, אתה ומשפחתך והכפר שלך אל תעזבו"
איתן:
נצפה בקטע קצר מסרט שעשה הערוץ הראשון של הטלוויזיה בשנות ה-70 של המאה העשרים על ג'סר א-זרקא. בקטע הקצר שאנחנו צופים בו מדבר מוכתאר הכפר דיב אלעלי שח'ידם על הנסיבות שהותירו את ג'סר ב-1948:
"בשנת 1948, קרה מה קרה והאנשים מהכפרים ברחו וגורשו תושבי ג'סר א-זרקא אמרו שהם רוצים לצאת מכפר, אבל אני אמרתי להם שאני לא אעזור בכך ואני נשאר. אמרו לי בכפר, אם אתה תישאר אז אנחנו גם נישאר. אחר כך באו אלי כארבעה-חמישה אנשים מזיכרון יעקב, אמרו לי, אתה ומשפחתך והכפר שלך אל תעזבו. תעזור לנו ולך לדבר עם אנשים אלטנטורה ותגיד להם שלא ילחמו. הלכתי לטנטורה ואמרתי להם שאם הם לא נלחמים, לא יקרה להם כלום ויישארו בכפר. אנשי טנטורה אמרו שאני לא המוכתאר שלהם לכן לא יכול להגיד להם מה לעשות. חזרתי לג'סר א-זרקא ואמרתי שאף אחד לא יעזוב וכך נשארנו."

סמי:
אחד מאנשי ג'סר, דוד שלי, שרד במקרה את הטבח בטנטורה. הוא סיפר שהעמידו אותו יחד עם אנשים מטנטורה בשורה וירו בהם. המחסנית של הרובה נתקעה וכך הוא ניצל. אחד המפקדים הכיר את המוכתאר, שהיה אביו, ואמר לו "נוס על נפשך". הוא ברח וניצל אבל מגיל 18 שערותיו הפכו כולן לבנות.

ד"ר עאדל מנאע:
למה שרדו ישובים רבים יחסית בגליל ומעט מאד בעמקים ובמישור החוף? היום אין וויכוח, בין היסטוריונים לפחות, על זה שהיו עשרות מקרי טבח ועשרות מקרי גירוש כדי להיפטר מהאוכלוסיה הפלסטינית ב-1948. והמקרים האלה עשו אותם לא רק בדיר יאסין ואצ"ל ולח"י. זה התחיל בדצמבר 1947 ע"י הפלמ"ח וההגנה בח'סאס והמשיך עד סוף המלחמה וגם אחרי שהסתיימה. אין ויכוח גם שבמלחמות אזרחים נסים על נפשם בייחוד אם מפחידים אותם ועושים מעשי טבח, אבל בדרך כלל פליטים חוזרים או שנותנים להם לחזור, ולכן בשאלת פליטים העיקר זה שלא הרשו להם לשוב ועל זה אין ויכוח. היתה החלטה ישראלית שלא לאפשר לפלסטינים לחזור למקומותיהם וכך התקבעה הפליטוּת. אני לא אדבר על כיצד הפכו לפליטים אלא על אלה ששרדו את מדיניות הטוב הציבורי הציוני שפעלה להשאיר מה שפחות ערבים על מה שפחות אדמות.

האם הפלסטינים היו רק קורבן אל מול פרויקט הגירוש?
על מה יש ויכוח? האם היתה תכנית-על לגירוש הפלסטינים? האם גוף כלשהו החליט שהמלחמה היא הזדמנות לממש את רעיונות הטרנספר שהיו קיימים עוד משנות ה-30? יש אחדים שאומרים שכן, ואחדים שאומרים שלא. יש ויכוח אם תכנית ד', שאילן פפה חושב שזו תוכנית של גירוש, היא באמת כזו או כמו שהיסטוריונים ישראלים אומרים שלא. לדעתם זו תכנית להכין את ישראל להתמודד עם צבאות ערב, לכן היה צריך לכבוש את הישובים, אבל זו לא תכנית של טיהור אתני. אני לא נכנס לויכוח הזה. אם תשימו לב הויכוח הזה עוסק בכּוונה. אין ויכוח על מבחן התוצאה. אני מתחיל במבחן התוצאה ומבקש לבדוק מי נשארו ולמה בגליל יותר מאשר באזורים אחרים. אסביר ע"פ ספר שאני עובד עליו 5 שנים, ושהתחלתי לחשוב עליו לפני 60 שנה, כשהייתי בכיתה ד' וחגגתי בביה"ס את יום העצמאות הישראלי ובבית שמעתי על הטבח שעשו לנו במג'ד אל-כרום. גורשתי כתינוק עם הוריי ללבנון ושבנו אחרי שנתיים. בשביל הספר ראיינתי קורבנות, את אלה שחירבנו במכנסים כשראו שהורגים על פי תור את חבריהם ליד המעיין במרכז הכפר. השאלה היא, אפוא, איך זה ששרדו בגליל את הנכבה? עבור פפה ומוריס הפלסטינים הם קורבן והם לא סובייקט, הם אובייקט של היסטוריה, הם בעצמם אין להם תפקיד, רק קורבן של מעשה גירוש. אני הופך אותם לסוכנים של היסטוריה, שממלאים תפקיד בקביעת גורלם.

עד מאי 48 ישראל, כבשה כמעט את כל האזור שהוקצה למדינה היהודית מלבד הנגב, אותו כבשו מאוחר יותר, באוקטובר 1948. באזורים שכבשו עד מאי 1948, עד למעורבות של צבאות ערב כשהפלסטינים כלל לא היו מוכנים למלחמה. בגליל המזרחי, שהוא חלק מהמדינה יהודית, לא נשארו כמעט ערבים. שרדו רק טובא-זנגרייה והכפר הצ'רקסי ריחנייה ושניהם הצטרפו לציונים במלחמה, לכן לא נחשבים כאויבים, כערבים. לעומת זאת כפר ח'סאס, ששבעה מילדיי השייח, שגירשו אותם לוואדי חמאם, גם כן נלחמו עם ההגנה באפריל 48 ובכל זאת גורשו, לא רצו שיישארו בגבול לבנון. מעמק החולה, מאצבע הגליל דרומה עד טבריה ועד בית שאן ועמק יזרעאל השאירו 4 כפרים בלבד, כפרי הזועביה. זאת בגלל שבינואר 48 מנהיגם סיף א-דין זועבי חתם הסכם עם ההגנה והש"י. הזועביה סיפקו מידע להגנה, הם עבדו עם קרן קיימת, אבל גם העבירו ידיעות על צבא ההצלה הערבי שהיה באזור. הם עשו שירות טוב לישראל, ולכן השאירו את הכפרים שלהם.

באזור חיפה השאירו שני כפרים דרוזים – עוספיה ודלית אל כרמל – שכבר משנות ה-30 שיתפו פעולה. קנו נשק מסוריה והעבירוהו להגנה וסיפקו מידע. חוץ מפרדיס וג'יסר כל כפרי מישור החוף גולחו. בגלל זיכרון יעקב ובנימינה היו צריכים אותם כעובדים. יורדים דרומה על החוף ומגיעים למג'דל, היום אשקלון, שחלקם נשארו עד 1950 ואז גורשו. המלחמה הסתיימה אבל הגירושים נמשכו.

מיולי 1948, במיוחד אחרי גירוש רמלה ולוד, הפלסטינים הבינו שהיהודים החליטו שפלסטיני שעוזב, לא יאפשרו לא לשוב ולכן צריך לעשות הכל כדי לא לעזוב. את הגליל כבשו בעיקר בשני מבצעים: מבצע דקל בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 ומבצע חירם בסוף אוקטובר 48. אמרנו שעד מאי 48 כמעט ולא השאירו ערבים באזורים שישראל כבשה. ביוני היה שינוי באזור עכו, שם כבשו כמה כפרים ופעלו כמה גורמים שיישארו ערבים. בתחילת המלחמה הערבים חשבו שאזרחים לא מוגנים בורחים להינצל ואח"כ שבים. עם הזמן ראו שאלו שהועזבו לא נותנים להם לשוב, ולכן התודעה התחילה להשתנות, הבינו שזו עזיבה לכל החיים.

הדרוזים עשו הסכם. הם לחמו בגדוד של צבא ההצלה באזור שפרעם – קרב מאד מוכר שבו נהרג אחיו של משה דיין, נהרגו עשרות יהודים וגם דרוזים. אחרי קרבות משמר העמק העקובים מדם עם אנשי קאוקג'י, ואחרי הכישלון של צבאות ערב להביס את הישראלים, פנו מנהיגי הדרוזים ליהודים והציעו עסקה. בחוש ההישרדות שלהם הבינו מי ינצח וחתמו הסכם עם הנהגת היישוב שבו הם לא לוחמים נגד יהודים, ובתמורה מובטח להם שאף כפר דרוזי לא יפגע.

איתן:
הדרוזים מצבא ההצלה גם כן הפסיקו להילחם נגד ישראל?

עאדל:
כן, כל גדוד התפרק. הדרוזים מישראל עברו לצד של ההגנה והשתתפו בכיבוש עכו והגליל המערבי ביוני 1948. יולי 1948 הוא חודש מאד מרכזי כי בו, לדעתי כהיסטוריון, מתחילים תולדות הערבים בישראל. נצרת, העיר הפלסטינית היחידה ששורדת, נכבשת אך תושביה לא מגורשים. רק בגלל שהם נוצרים? הרי גם בעילבון כולם נוצרים ועשו בהם טבח וגירשו את כולם. לדעתי יש כמה סיבות להישרדותה. שבוע לפני כיבוש נצרת היה הגירוש הקשה של כ-50,000 איש/ה ברמלה ולוד, כולל טבח במסגד דהמש בלוד. יותר ממאה נהרגו במסגד עצמו. אנשים ברחו אליו כי חשבו שיהיו מוגנים בבית התפילה, אבל ירו עליהם טילים למסגד, וגופות האנשים נדבקו לקירות. אטמו את המסגד במשך ימים ואחרי מספר שבועות התחילו להוציא את הגופות כדי לקבור אותם. סיפור אכזרי ביותר. גירוש של לוד ורמלה היה ביום החם ביותר ב-1948. זה היה רמדאן, אנשים גורשו ביום צום, בחום של 38 מעלות, גירשו אותם ברגל. הגיעו דרך ההרים לרמאללה ולירושלים, 20 זקנים מתו בדרך מעייפות וצמא. האירוע הזה גרם לזעקה בתקשורת עולמית. אפילו שרי מפ"ם קבלו בפני בן גוריון ושאלו אם הדברים נעשו בהוראתו, בן גוריון אמר שלא. הסיפור הקשה הזה היה ברקע כאשר עמדו לכבוש את שפרעם ונצרת ב-11-12/7/1948. כתוצאה מכך זהו המקום היחיד בו מוציא בן גוריון פקודה כשר הביטחון אל מפקדי צהל שאסור לפגוע בתושבי נצרת ובבתי התפילה בעיר. חייל שלא יציית לפקודה הזו –תירו בו, כתב. וכך היה. זה מוכיח שלו רצה להימנע מפגיעה בפלסטינים היה יכול לעשות את זה. ובכן ביולי 1948 הפלסטינים כבר יודעים שמי שיעזוב לא יחזור. צבא ההצלה הערבי עוזב את נצרת צפונה כי יודע שלא יוכל לעמוד בפני צה"ל. עבאס, מפקדם, אומר לתושבי העיר שלא יבואו בעקבותיו כי היהודים לא יתנו להם לשוב לבתיהם. וכן, גם כל העולם הנוצרי מצפה לראות מה יעשו הישראלים אחרי מה שקרה בלוד ורמלה. בנוסף היה יהודי קנדי בשם בן דונקלמן ג'נרל בצבא הבריטי שבא לסייע לישראל במלחמה. הוא פיקד על כיבוש נצרת. כשהגיע סמוך לעיר קרא לראשה לבוא לתחנת המשטרה בבית משפחת ג'סר. שם הם חתמו על הסכם כניעה שהיה מוכן בעברית ובערבית. לפיו, תושבי נצרת הם אזרחים בישראל ולא יפגעו בהם. 24 שעות מאוחר יותר, לסקוב וכרמל נותנים לדונקלמן הוראה לגרש את תושבי נצרת. הוא מסרב ואומר שרק יום לפני כן חתמו הסכם שלא מאפשר לגרשם. הם מתעקשים שיגרש והוא מבקש מהם להביא על כך פקודה בכתב מבן גוריון. בן גוריון מסרב ומורה להשאיר את תושבי נצרת. ככה שרדו נצרת ועוד 20 כפרים בסביבתה ונכנסה הפסקת האש השניה לתוקף. לא היתה הבטחה מפורשת לאירופה בעניין אבל גם מאד חששו מהתגובה של הוותיקן, בעיקר אחרי אירועי לוד ורמלה.

הגליל בידינו אבל נותר בו יותר מידי ערבים
בקרבות עשרת הימים זו פעם ראשונה ישראל מתנהגת אחרת, אנשי מפ"ם ממש חוגגים. הכותרות בעל המשמר מתלהבות: "היה שם כיבוש לבבות ולא רק אדמה", "מקווים שבן גוריון למד לקח אחרי לוד ורמלה וינהג כך גם במקומות אחרים". אחרי נצרת שאר התושבים בגליל חשבו שאם השאירו את נצרת גם להם יש סיכוי לשרוד. לבן גוריון היו תוכניות אחרות. תום שגב פרסם לפני מספר ימים בהארץ פרוטוקול מישיבת ממשלה מ-26/9/1948, לפני מבצע חירם, ובו הוא מבקש לגרש 100,000 פלסטינים מהגליל. הוא מציע לכבוש את כל אזור רמאללה עד חברון, וגם את לטרון, כדי לחדש את המלחמה. עד כיבוש נצרת נותרו רק כ-10,000 פלסטינים בשטח המדינה היודית ועם כיבושה נוספו לפתע עוד כ-60,000. בן גוריון חושש שכיבוש הגליל יותיר אחריו עוד כ-100,000 פלסטינים. הממשלה מתנגדת, בן גוריון במיעוט בהצעה לגרש לגרש מאה אלף, אבל זו רק דחייה. התנגדו בממשלה כי ברנדוט נרצח ימים ספורים לפני כן ב-17/9/1948 וישראל עומדת תחת לחץ בינלאומי של האשמות. האמריקאים מאשימים את בן גוריון שרוצה לכבוש שטחים נוספים לכן הוא חושש מתגובת העולם על כיבושים וגירושים נוספים. במבצע חירם, בשישים שעות, כובשים שישים כפרים בלי שחייל יהודי אחד ייהרג. רק בכפר הדרוזי ינוח דרוזי נהרגו כמה חיילים יהודים ע"י דרוזים בטעות. לעומתם נהרגו מאות פלסטינים. היו מטוסים שירו על כפרים לפני שהצבא נכנס, בתרשיחא למשל, אייבי נתן היה טייס שהפציץ. ראיינתי את המשפחה, שהופצצה. אנשים נשרפו בבית כששמן הפך לחומר בעירה דלק. כך גם בכפרים רמה, מיעאר ומג'דל כרום, מטוסים מצ'כיה, עזרו לישראל לקום ולנצח. הצבא נכנס, רוב הכפרים נכנעו, הרימו דגל לבן, ובכל זאת צבא עבר ממקום למקום וגירש. במבצע חירם נעשו 14 מעשי טבח, מתוך 24 טבחים שמונה בני מוריס. 14 מעשי טבח בתוך שבוע במבצע חירם באזור שאין בו מלחמה מול צבא סדיר, צה"ל מול אזרחים. זה קורה כי בן גוריון רצה את הגליל בלי ערבים. אבל בכל זאת, כאשר מסיימים את כיבוש הגליל נשארו 30,000 פלסטינים. בן גוריון כתב ביומנו: הגליל בידינו אבל נותרו בו יותר מדי ערבים. הוא פוקד על משה כרמל לנקות את הגליל, לטהר אותו. הפלסטינים שנשארו עשו זאת בגלל התודעה החדשה שאמצו לפיה מי שהופך לפליט לא יחזור. חלקם גם היו כבר בלבנון כפליטים לזמן מסוים וחוו את חיי הפליטות וחוסר כבוד גם מצד ערבים, בגלל שאם אין למישהו בית או אדמה, אין לו כלום, הוא הומלס, במקום להיות אדם גאה, מייצר, עובד את האדמה.

גם הגיאוגרפיה והטופוגרפיה סייעו בגליל. באזורי הארץ האחרים אין לאנשים איפה להסתתר אבל בגליל התחבאו בואדיות ובמערות וכך חלק שרדו את הגירוש. היו דרוזים שעבדו עבור צה"ל וסייעו לתפוס פליטים אבל היו שעבדו בכסף גם עבור פליטים פלסטינים ועזרו להם להישאר בארץ. אבי חזר לשבי ציון ומשם למג'דל כרום, פלסטינים לא היו, אפוא, רק קורבן אלא עשו מאמצים להישרדות, הם לא היו עדר שלקחו אותם לאן שרצו.

יעקב:
איך יקרא הספר שלך ובאיזו שפה יהיה?
עדאל:
"אופסימיסטים, סיפורם של ערבים בישראל 1948-1956", בעברית. יצא לאור תוך כשנה וחצי.

איתן:
לגבי הדרוזים, הם לא גורשו גם ב-1967 מהגולן למרות שכל השאר גורשו. אולי זה המשך להסכם שנעשה איתם ב-1948.

עדאל:
אין לי מידע על כך.

איתן: אם כך עאדל, התזה שלך היא שישובים שנשארו בגליל זה כי התעקשו להישאר למרות הפחד והניסיונות לגרשם, נכון?

עדאל:
כן, יש מחקר על זה בצה"ל, מודעי, השר לשעבר, כשהיה רס"ר בצה"ל בשנות החמישים במחלקת היסטוריה כתב מחקר על איך זה שנשארו ערבים בגליל, בעיקר אחרי מבצע חירם, עשו כל מה שאפשר כדי שלא יישארו, אבל בכל זאת נשארו. איפה טעו? הוא כותב שנשארו שם ערבים למרות כל מה שצה"ל עשה לגרשם. בן גוריון קיווה שרבים יברחו, אבל זה לא מה שקרה ולכן התאכזב.