בסוף חודש אפריל השנה, נענתה עמותת 'זוכרות' לפנייתן של סטודנטיות בסמינר הקיבוצים, בבקשה לסייע ולהשתתף בארגון אירוע לציון הנכבה, סביב יום הנכבה הבינלאומי החל ב-15 במאי. קבוצת סטודנטיות, שהתגבשה סביב היוזמה, החלה לקדם בשיתוף עם מרצים שהביעו תמיכה - סיור בשייח מוניס וכן ערב עיון ובו פאנל לימודי על הנכבה אליו הוזמנו סמי אבו שחאדה, עמיה גלילי ואייל נווה. מטרתן של הסטודנטיות, למן ההתחלה, הייתה להציע מרחב בתוך הקמפוס, אשר יאפשר דיון פתוח ושיח כנה בנושא. אולם, היוזמה נתקלה מראשיתה במכשולים והתנגדויות רבות מצד הנהלת הסמינר.
באצטלות בירוקרטיות אלו ואחרות, הקשתה הנהלת הסמינר על גיבושו (ולבסוף על עצם קיומו) של האירוע תוך שהיא מציבה תנאים ודרישות תוכניים במהותן, שלרוב אינם נדרשים במסגרת אירועים עצמאיים היוזמים סטודנטים בסמינר.
הסטודנטיות שביקשו במקור לקיים את האירוע בחסות אגודת הסטודנטים נענו בשלילה והופנו לקבלת אישור מדיקאנית הסטודנטים, ד"ר דבורה גסר, כדי לקיים את הערב כאירוע עצמאי של סטודנטיות בסמינר. מהדיקאנית הן הופנו הלאה אל ראש בי"ס לחינוך, ד"ר יהודית וינברגר, אשר ענתה כי "אין סיבה לייחד את השיח על הנכבה ליום מיוחד" ושגם כך סמינר הקיבוצים עוסק בנכבה כל השנה. הסטודנטיות מצידן התעקשו וביקשו לקיים את האירוע בטענה שזהו אירוע לימודי המזמן דיון וחשיבה ולכן מתאים שיתקיים בסמינר על אחת כמה וכמה כזה השואף להוביל שיח חינוכי מתקדם, פתוח וביקורתי. נוכח התעקשותן של הסטודנטיות לקיים את האירוע, החלה מתנה הנהלת הסמינר את קיומו בדריסת רגל גסה בתכני הערב. הדרישות היו לשנות את נוסח כותרת האירוע, שינוי ניסוח הטקסטים על גבי ההזמנה, התערבות בקביעת המנחה של האירוע וכן התנייה לגבי הדוברים והמשתתפים בפאנל על מנת שיהיה מאוזן "מכיוון שמדובר בנושא שנוי במחלוקת". הובהר לסטודנטיות כי רק במידה ותעשנה כן יאושר להן לקיים את האירוע.
למרות מורת רוחן של הסטודנטיות מהצנזורה וההתערבות הבוטה בתכני האירוע, שאיננה מאפיינת אירועים עצמאיים אחרים של סטודנטים בסמינר, החליטו הסטודנטיות לקבל את התנאים הללו ובלבד שתוכלנה לקיים את האירוע החשוב. הן שינו את כותרת ההזמנה מ"מהי הנכבה בשבילי?" לנוסח שהציגה כתנאי הנהלת הסמינר: "נרטיבים של עצמאות ותקומה או נכבה – חורבן ואסון - הילכו שניהם יחדיו?" וכן הזמינו דובר נוסף, גלעד מניב, מורה ומדריך פדגוגי בהיסטוריה במשרד החינוך וכל זאת לפי דרישותיה הספציפיות של ראש בית הספר לחינוך אשר נשלחו אליהן בכתב. אף על פי כן, הנהלת הסמינר סירבה לאשר את האירוע, והמשיכה לדרוש תיקונים בנוסח ההזמנה. למשל, לשנות מ"סטודנטיות מזמינות אותך" ל"סטודנטים מזמינים", להוסיף תאריך עברי ועוד תיקוני הגהה. גם אם בקושי רב, הסטודנטיות המשיכו לקבל את התנאים, והבינו שקיבלו את האישור המיוחל, היות ועמדו בכל התנאים שנדרשו. היות ונותרו רק יומיים לאירוע, הן החלו להפיץ את האירוע בצורה פומבית וגלויה ולהזמין את הסטודנטים אליו.
עד שעה וחצי לפני קיום האירוע, המשיכה הנהלת הסמינר באמצעים בירוקרטיים, עמימות ואי בהירות בתשובותיה, צנזורה על תכנים וניסוחים עד שלבסוף משכה ההנהלה באופן ברור את הסכמתה לקיום האירוע, בטענה שמעולם לא נתנה את אישורה.
בערב עצמו, אחרי שיטוט ברחבי הסמינר בין כיתות שננעלו בפנינו לבין דשא אחד למשנהו, כשברקע עומדות (פיזית) ד"ר יהודית וינברגר ונציגות מאגודת הסטודנטים ומאיימות למנוע את קיום האירוע בתוך הסמינר ולהעלות את הסטודנטיות לועדת משמעת על כך שתכננו לקיים אירוע ללא אישור. בסופו של דבר, התכנסנו על מחצלות בתוך חורשה מחוץ לגדר הסמינר. חורשה שנשתלה על חורבות בית משפחת בידאס מתושבי הכפר שיח מוניס. הבית עצמו נהרס ב 2003, כדי לבנות מגדלי מגורים והרחבה לסמינר. באירוע השתתפו כ 70 סטודנטים והוא הוכתר בהצלחה. הפנל הסתיים ברצון הסטודנטים להמשיך לעסוק וללמוד על הנכבה בסמינר ומחוצה לו, למרות הניסיונות הממסדיים למנוע דיון בנושא.
התנהלותה של הנהלת הסמינר, מראשיתה של היוזמה ועד לביטולה וקיומה מעבר לגדר, ממשיכה להעיד עד כמה הבאת הנכבה לתוכן של מסגרות חינוכיות ממסדיות אינה עניין של מה בכך. אך יתרה מכך היא מעלה את השאלה - כיצד מוסד החורט על דגלו את היותו מוסד הומניסטי השואף לחנך לאחריות חברתית, פועל בנחישות לדיכוי וצנזורה של חופש הביטוי והפעולה של סטודנטיות במסגרתו ומעלה על דעתו כי התעלמות והשתקת נושא מורכב, טעון ומרכזי כל כך בחברה כמו הנכבה היא אסטרטגיה פדגוגית חינוכית שתעבוד לאורך זמן. אנו קוראות להנהלת הסמינר לשוב ולפעול לפי הערכים אותם חרטה על דגלה, להמשיך דיאלוג ושיח עם הסטודנטים, לקדם ציון ולימוד על הנכבה במגוון דרכים ולהמנע מצעדים משמעתיים כלפי קבוצת הסטודנטיות המובילה.
אירוע על הנכבה בסמינר הקיבוצים / Nakba Event at the Kibbutzim College
