בתאריך 8/3/2007 ציינה זוכרות חמש שנים להיווסדה. כ-70 איש/ה התכנסו לשמוע מספר חברות ותומכים שחיוו את דעתם בדבר החשיבות של הקיום והפעולה של זוכרות עבורם. חברות הצוות הציגו את הדוברים השונים ורנין ג'רייס, ריגשה בשיר געגועים לפלסטין ששר אחמד כעאבור, פלסטיני שחי בלבנון. סלמן אבו סתה וסלאח מנסור שלחו אף הם דברים לזוכרות. זוכרות קיבלה ברכות גם במיילים.
קישורים לדבריהם של אריאלה אזולאי, סלמאן אבו סתה, סאלח מנצור, מיכאל ספרד, אפי בנאי, אמנון בראור, עיסמאת שביטה, שלומית באומן, אינגריד גרדאת גסנר, מוחמד כיאל סרי מיסנדרה, ולויז ביתלחם באירוע.
אריאלה אזולאי
אם עמותת זוכרות לא הייתה קיימת – היה צריך להמציא אותה.
מדוע?
כי קשה לחשוב את חיינו במציאות האפלה כאן בחמש השנים האחרונות בלי זוכרות, בלי קיומה של מסגרת, גם אם היא עדין קטנה וצנועה, שבה אפשר לחשוב שלא בחסות השקר ומחוץ לצל שלו.
אולם האם כל כך פשוט היה להמציא את זוכרות לפני שזוכרות הומצאה?
נדמה לי שהתשובה על כך היא שלילית, ומכאן כוחה של זוכרות. בתוך מציאות שעולם המושגים הפוליטי שלה הולך ומתכווץ כדי שיוכל להמשיך ולשרת ביעילות את הכיבוש ולגייס פועלים טריים שישרתו אותו, זוכרות הצליחה למסד את עצמה תוך זמן קצר כעובדה קיימת, כנקודת אחיזה שפויה לשיח אזרחי אחר בין אזרחי המדינה יהודים וערבים.
זוכרות יצרה מסגרת אמיתית שבאמצעותה אפשר לספר את הסיפור של המקום הזה לא רק מפרספקטיבה יהודית.
המושג נכבה, שזוכרות כופה אותו באופן עיקש ומתמשך על השפה העברית, משמש כבריקאדה בפני שפת הכיבוש שמאיימת לבלוע לתוכה כל התנגדות. ההתעקשות של זוכרות על מושג הנכבה, על הזרות שלו, על האניגמאטיות שלו, על האיום החי שהוא נושא לחשוף את סודותיו ושקריו המודחקים של המקום הזה, נובעת מההבנה שבלעדיו, בלעדי מה שהוא מייצג, לא ניתן יהיה לשקם את האזרחות שלנו, יהודים וערבים כאחד, ולקיים כאן מדינה שאינה אוכלת את יושביה.
זוכרות, על צורת הפעילות והשיח החדשה שהיא מציעה, היא עוד צעד, הכרחי, בדרך למדינה אזרחית, מדינה שבה הלאומיות מופרדת מן המדינה, כל הנשלטים הם אזרחים וכל האזרחים שווים.
לו ההתעקשות של זוכרות לעסוק ב-48', הייתה מצטמצמת לפרויקט הנצחה, היא הייתה מאבדת את המהות האזרחית של פעילותה. הבחירה של עמותת זוכרות לא לקדש את הזיכרון אלא להפוך אותו למנוף למחשבה אזרחית חילונית שבמסגרתה אפשר לחשוב את ההפרדה של הלאומיות מן המדינה ולדמות יחסים מחולנים בין האזרחים לבין השלטון, היא הדבר החדש שעמותת זוכרות מציעה.
כמו שאמרתי בראשית דברי, אם זוכרות לא הייתה קיימת היה צריך להמציא אותה. כי ללא המהלך הזה, מהלך חילוני שיאפשר כאן קיום אזרחי לכלל הנשלטים, וקיום לאומי מוגבל ומקומי לקהילות שמעוניינות בכך, לא יהיה למקום הזה תקווה. זוכרות מציעה צעד ממשי לשינוי המשטר בישראל ממשטר לאומי למשטר אזרחי חילוני.
סלמאן אבו סיתה
אחי וחברי "זוכרות"
הרעיון של "זוכרות" עלה לפני חמש שנים במטרה לא לשכוח את עקירת הפלסטינים ממולדתם. הוא רעיון נעלה שהגה איתן ברונשטיין והצטרפה אליו קבוצה של פלסטינים ויהודים שקוראים לאמת ולצדק. המסר של זוכרות לא בא כדי להזכיר את העבר הרחוק כמו שזוכרים את היוונים והרומאים, אלא מסר למען העתיד, מסר של בטחון, צדק ויציבות שישררו רק עם השבת הזכויות לבעליהן, עם שיבת הפלסטיני לביתו ולאדמתו ושיקום זהותו הלאומית.
עברו כבר תשעים שנה מאז נחשף העם הפלסטיני להרס, שיסוע, עקירה ופיזור. תשעים שנה מאז שהקולוניאליסטים האירופאים סייקס, פיקו ובלפור קשרו קשר לקריעת פלסטין לגזרים ופיזור העם שלה.
מאז 1948 התרחשו חמש מלחמות גדולות ומאות התקפות יבשתיות, ימיות ואוויריות, עשרות תנועות התנגדות, שלוש אינתפאדות עממיות. העם הפלסטיני הונס למחנות פליטים, סבל ועודנו סובל תחת הכיבוש. האם, בעקבות כל זאת, מצבו של הכובש והאונס התייצב? לא. האם הוא נהנה מביטחון בעקבות הפשעים שביצע? לא. האם העם הפלסטיני ויתר על זכותו לשיבה? אפילו העקורים במרחק קילומטרים ספורים אצלכם? ודאי שלא.
מה שהתרחש בפלסטין בשנת 1949 הינו המבצע המתוכנן הכי הגדול בתולדות פלסטין לטיהור אתני, כאשר 85% מתושביה גורשו תוך מספר חודשים. תושבי 675 ערים וכפרים גורשו אחרי שחיו מאות רבות של שנים על אדמתם פלסטין. 93% מאדמות מדינת ישראל כיום הם אדמות של הפלסטינים.
הייתכן שהמצב ימשיך כך? ודאי שלא. הסיבות ברורות אך הפוליטיקאים והתקשורת המטעה מסתירים את העובדות ומטעים את האנשים הפשוטים.
אנחנו היום במאה העשרים ואחת, עידן הקולוניאליזם וההתיישבות חלף, הגזענות נגמרה ובית המקדש האחרון של ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה התמוטט, האם ישראל תהיה המקרה היוצא מן הכלל היחיד בעולם? תנו לי להביא בפניכם את הדוגמא הפשוטה הזאת: הפירמידה יכולה לעמוד יציבה על בסיסה הרחב אלפי שנים – כמו במצריים – אך איך היא יכולה לעמוד הפוך על הקודקוד בלי זרועות תמיכה חזקות שתייצבנה אותה במצב המוזר הזה? ההיסטוריה למדה אותנו שאין אפשרות לקבל זרועות חזקות אלה לתקופות ארוכות. ההיסטוריה למדה אותנו שרק אמת וצדק הם הבסיס לביטחון וליציבות.
ניתנו לי הזדמנויות לדבר בפני קהילות רבות בעשרות מדינות ערביות, אירופאיות ואמריקאיות. מלבד מדינות ערב – שם אתם יכולים לשער את עמדות האנשים – מצאתי בכל מדינות אירופה וחלק מהקהילות האמריקאיות גילויי הבנה מלאה לזכויות הפלסטינים וגינוי למעשי ישראל בימים אלה ובעבר. זאת תפנית גדולה מאז מלחמת 67 כאשר אנשים במערב רקדו ברחובות מתוך שמחה לתבוסת הערבים וכיבוש אדמתם.
היום דעת הקהל הבינלאומית מצדדת יותר ויותר בזכות הפלסטינים. ובעידן האינטרנט ושידורי הלוויין ותקשורת המהירה אי אפשר להתעלם מהכוח החדש הזה, כוח המצפון והתחזקות הדעה הקוראת לעשיית צדק.
כאחד שחי שנים רבות במערב, אני יכול להעיד שההסברה הישראלית לא זוכה להדים שקיבלה קודם לכן, אפילו בין היהודים במערב.
אתם ודאי מודעים לכך שקבוצות של יהודים נוסדו באנגליה ושאר מדינות אירופה וגם באמריקה, אשר מגנות את מדיניות ישראל וקוראות להחרמתה ומצהירות שהמדיניות הזאת אינה בשם כל היהודים.
אתם גם יודעים על המחקר הידוע שפרסמו מרצים אמריקאיים WALT, MEARSHEIMER מגנים בו את ציות מדיניות החוץ האמריקאית לתכתיבי ישראל, ואתם וודאי יודעים על ספרו של JIMMY CARTER "פלסטין, שלום ולא הפרדה גזעית", ובחזית הפנימית לבטח התוודעתם לספרו הנפלא שפרסם אילן פפה "הטיהור האתני בפלסטין", שמתעד את מה שהפלסטינים אמרו במשך 60 שנים ואף אחד לא הקשיב להם.
ומכאן, פעילותה של זוכרות הינה פעילות חלוצית, חשובה ואצילה, כי היא מנערת את האבק מעל האמת המוסתרת שמערכת החינוך בישראל העלימה, בזמן שכל האנשים בעולם מכירים אותה.
הפעילות של זוכרות הינה פעמון ההשכמה ליהודים הישראלים שהלכו לישון לפני ששה עשורים על ספור דמיוני אודות הבריאה האגדית של מדינת ישראל. זוכרות נותנת בכך שירות לאלה על ידי קריאתה לגילוי האמת והחזרת הזכות לבעליה.
באשר לפלסטינים, הם לא ויתרו על זכויותיהם כלל. ראיתי ילדים בסטוקהולם ובניו יורק, וכמובן בעמאן, דמשק ובירות, דור שלישי לפליטות אומרים שהם מכפר אל-שייך מוונס או סעסע או עראק אל-מנשיה.
בעולם ישנם מאות ארגונים לשיבת הפליטים. בן-גוריון טעה כאשר אמר: "הגדולים ימותו והקטנים ישכחו". אכן, הרבה מבוגרים מתו אך זרעו את הזרעים בקטנים. הקטנים גדלו, למדו, התפזרו והפיצו את המסר שלהם בכל מקום בעולם. הם ללא ספק יחזרו לבתיהם.
כמו כן, יצא לאור החודש ספר ואטלס שחיברתי "טריק אלעוודה = דרך השיבה" שמו, אני מקווה שיגיע אליכם בקרוב.
ומכאן, אני מברך בכל כוחי ועוזי את חברי זוכרות ואת דבקותם באמת, כי רק האמת נשארת לנצח.
אני מודה לאיתן ברונשטיין שהזמין אותי לדבר בפניכם.
עוד יבוא היום שהיהודים יגידו:
למרות תקופת הטבחים וגירוש האנשים וההשתלטות על רכושם ואדמתם, שאנחנו לא גאים בה, היו בינינו כאלה שעמדו לצד הצדק והאמת באומץ ובנחישות. היו כמו נר באפלה. הוא נשאר והיא חדלה.
לסיום, אני מאחל לכם הישגים והצלחה בפעילותכם.
סאלח מנצור
שלום לכולם.
אני סאלח מנצור, המייסד והמנהל של palestineremembered.com . אני מקווה שהכרתם כבר את האתר, הקהילה הגדולה ביותר ברשת לפלסטינים, רובם פליטים.
זה כבוד גדול לדבר איתכם היום. לדבר איתכם על מה שאתם עושים ועל החשיבות של זוכרות, ארגון חשוב עבור ישראלים ועבור פלסטינים. אמרתי לכם שזוכרות ארגון חשוב, אבל לא אמרתי לכם מדוע זוכרות חשובה. הדבר החשוב ביותר שאני רואה זה שזוכרות נותנת תקווה. היא נותנת לפלסטינים ולישראלים תקווה. זה נותן לפלסטינים תקווה, משום שזו הפעם הראשונה שאנחנו רואים שלישראלים באמת אכפת מאיתנו. זו תחושה מאוד חשובה. לא להיות לבד, שיש אמפטיה, שיש ישראלים שיודעים מה אנחנו עברנו. זה חשוב לנו מאין כמוהו, לדעת שאנחנו לא לבד. וזה גם מאוד חשוב לכם, הישראלים.
אתם מתמודדים עם העניין המרכזי של הקונפליקט. העניין המרכזי הוא הטיהור האתני והגירוש של הפלסטינים. אין לזה דבר עם דת. זה קונפליקט פוליטי טהור. לכן לפתור אותו זה חשוב ביותר.
אנחנו נמצאים בקונפליקט הזה כמעט 59 שנים, ויותר, ואנחנו הגענו למסקנה שאם לא נתייחס לנושאי הליבה האלו, כל מה שיהיה בינינו במצב הטוב ביותר זה הוּדנה או שביתת נשק, אבל זה לא יפתור את הקונפליקט. מה שאתם עושים זה להניח את היסודות לפתרון הקונפליקט, לזמן שסופו יגיע, צריך להגיע.
זה מאוד חשוב כי יום אחד כל מה שאתם עושים, כל מה שאתם מתעדים, יהפוך להיות מאוד שימושי. ברגע מסוים, כשאנשים ירצו למצוא את האינפורמציה, הם ימצאו אותה בדיוק שם.
כמו כן, למה הנוכחות שלכם חשובה, במיוחד בישראל, בגלל שאתם מביאים מודעות לישראלים על נושאי הליבה של הקונפליקט. העבודה שלכם בשטח, אני הגעתי למסקנה שרבים מאיתנו, האקטיביסטים, רדפנו אחרי הסוס הלא נכון במשך 50 השנה האחרונות. אנחנו היינו, הכוונה ברדפנו אחר הסוס הלא נכון, היא שניסינו לשכנע את העולם המערבי. אבל המערב לא הולך לפתור את הבעיה. הבעיה הייתה ישראל. המערב חשוב כי עליו לשחרר עצמו מתחושת האשמה בגלל השואה. כמובן שאני לא מבקש אחר ההרס של מדינת ישראל. אבל מה שחשוב הוא, הנקודה החשובה היא שרבים מאיתנו גילו שמה שבאמת חשוב זה לדבר ולחנך את האנשים בשטח. זה האנשים שיש להם את הכוח. בתקווה, שהכוח של הידע יתורגם לכוח פוליטי אי שם בהמשך הדרך. כשאנשים יתארגנו בשטח ויביאו מודעות לנושא. אני עבדתי באתר במשך 17 שנה והגעתי למסקנה שלמערב לא אכפת.
בשביל שמשהו ישתנה, אנחנו חייבים לעשות את זה. בגלל זה התחלתי להשקיע בזמן, מאמצים, כסף, תוכנה, להביא מודעות לפליטים לגבי הבעיה שלהם ולגבי הישראלים.
אתם יודעים, המאמץ שלכם מוערך ביותר, זה נותן שוב תקווה. בגלל שאם לא יהיה לנו תקווה, זהו קונפליקט הרסני. אנחנו חייבים לצאת מהמעגל הזה.
אשתי לשעבר היא מתורכיה. הראיתי לה את העבודה שלכם ואת מה שאתם בפועל עושים, והיא הופתעה מאוד שעבודה כזו בכלל נעשית בישראל ע"י ישראלים, ישראלים יהודים ופלסטינים.
פה במערב אנחנו חושבים שכל היהודים הם אותו הדבר. זו נקודה מאוד חשובה שאולי לא הדגשתי מוקדם יותר. אנחנו, בחוץ, מערביים, פלסטינים מוסלמים, נוצרים חושבים שאתם כולכם קבוצה אחת, כולכם ציונים, חיילים. זה מאוד חשוב שיהיו עוד פנים, להראות שיש יותר מסוג אחד של ישראלים. חשוב לנו לדעת שיש שבאמת ישראלים שאכפת להם מהפלסטינים.
... כשאתם מראים מפה של הכפרים ההרוסים ואתם מבקשים מאנשים לשים סימנים על המפה. העובדה שאתם מביאים אנשים יחד, לעשות משהו כה גדול, בכיכר רבין, על הקרקע, אלו אמצעים אפקטיביים ביותר. ראיתי את זה לפני כמה שנים. וכמעט בכיתי. זה לא שראיתי אנשים עושים את זה, לא, ראיתי ישראלים עושים את זה. אתם עושים את זה ואומרים אני ישראלי ואני יודע שהיה פה כפר הרוס. בכל פעם שאני יושב עם החברים שלי ואנחנו מדברים על מה שאתם עושים, אנחנו כולנו אומרים תודה לאל שאתם, שיש מישהו שם.
יש משהו אחד שמאוד חשוב לי להדגיש לכולם. זה בעצם הדבר הכי משמעותי למה אתם חשובים. כי אתם בעצם מביאים ישראלים ופלסטינים ביחד בשטח. אתם יודעים, באתר, רוב האנשים שנכנסים אליו הם ישראלים. אתם מביאים ישראלים ופלסטינים יחד, לא במחסומים, זה המקום היחידי שבו אנחנו יכולים לדבר. מה שאני מנסה להגיד זה שהפוליטיקאים אכזבו אותנו משני הצדדים בלהיות אחראיים על להביא אנשים יחד, להחליף מידע, מה שאתם עושים זה להרוס את החומה הזו, אתם מביאים אותנו יחד. אין שום מצב שבו הייתי מדבר עם ישראלים לולא העבודה שלכם. החומה הזו של בורות, של שנאה חייבת לרדת, זה הרסני, אז מה שאתם עושים זה להביא אותנו יחד. זה אמצעי חשוב ביותר וחזק מאוד.
מיכאל ספרד
שתי נקודות בחיי עיצבו לי את התודעה או את המשקפיים שדרכם אני רואה את המציאות: הראשונה היא קורס ההנחיה למפגשים בין יהודים לערבים בבי"ס לשלום בנווה שלום והשנייה היא האפיזודה שלי עם זוכרות. העיסוק הזה בכפרים הפלסטינים ההרוסים הוא משהו שבחיים שלי לא העליתי על דעתי לעסוק בו. הסיפור של פארק קנדה היה סיפור, שפתח לי את העיניים בצורה בלתי רגילה. עו"ד שעובד על תיק מסוים, חי איתו במשך תקופה, הוא חושב עליו גם כשהוא עושה דברים אחרים, והרבה פעמים בעיני רוחו הוא רואה את הלקוח. אבל פה הלקוח זה משהו מאוד אמורפי, זה ארגון, גוף מסוים שבעצם מייצג משהו הרבה יותר כללי. לכן כשחשבתי על פארק קנדה וכשניסחתי את העתירה, ניסיתי לדמיין את אותם אנשים שגרו במה שהוא היום פארק קנדה. כשניסיתי לדמיין את זה וכשאיתן התחיל להעביר לי חומרים ותמונות ועדויות ודברים כאלה, פתאום העבר הזה שכבר לא נמצא שם, נהיה מאוד חי אצלי. ומרגע שהוא נהיה חי, קמו לתחייה, אצלי בראש, עוד הרבה מאוד כפרים ומקומות אחרים. באותם הכבישים שנסעתי קודם ולא היו בהם כפרים ולא היו שם עקורים ולא היו בהם פליטים ולא היו שם שום מגורשים, אני מבטיח לכם, הייתי שם הרבה מאוד פעמים, פתאום הם היו שם. פתאום צמחי סברס גדלו בצורה שנראית לא מקרית, פתאום גלי אבנים שנזרקו סתם, נראו לי כשרידים של משהו וככה בכל כביש ובכל שביל בארץ הזו, שנסעתי בה המון לפני שטיפלתי בתיק של פארק קנדה. וכאילו הרגשתי שאיתן צועד מאחורי ומניח כפרים על צידי הדרכים. שלא לדבר על אזור רמלה-לוד שהפך בשבילי לאזור שכולו חי ונושם ואני רואה את האנשים הולכים בתוך הכפרים שלהם ואומר לעצמי, הרי פה עשיתי את השל"ת שלי, בגרעין נח"ל בקיבוץ גזר, באותו אזור שבו היינו במשך שנה שלמה, ובאמת לא היה שם שום דבר אז. לא היו שרידים של כפר זה או אחר. ופתאום, מאז העתירה על פארק קנדה, הכול נהיה מלא במגורשים ובעקורים ובכפרים יפים, מעניינים, מלאי חיים. ובשבילי זה היה שינוי. היום אני לא יכול להסתכל על הארץ שבה אני חי בצורה אחרת. אני כבר רואה את הקקטוסים, אני כבר רואה את המבנים הנטושים, המבנים ההרוסים. בכל דבר שאני עושה אני רואה את העבר של המקום הזה. זה לא פשוט. זה מאוד מקשה על החיים, זה מאוד, מאוד מקשה על החיים. אבל זה נותן, כמו שאמרתי, איזה שהיא יכולת לראות דברים שקודם לא ראיתי.
אני לא יכול לסיים את ההצגה שלי על הקשר שלי עם זוכרות בלי להקריא לכם מכתב שיש לו מקום של כבוד אצלי במשרד. אני אספן כפייתי של כל מיני מכתבים מעניינים, מצחיקים, עצובים. זה המכתב הראשון שקיבלנו בתשובה לבקשה להציב שלט זיכרון לכפרים יאלו, עימוואס ובית-נובא שעליהם הוקם פארק קנדה. מי שמנהל את פארק קנדה זה הקרן קיימת לישראל ולכן המכתב הראשון הופנה אליהם, בדרישה להקים את השלט, על חשבוננו וכשאנחנו עוד אמרנו שנהיה מוכנים לתחזק אותו. זו הייתה התשובה הראשונה, עוד הרבה לפני שהגשנו עתירה לבג"ץ, מלשכת היועצת המשפטית של יושב ראש דירקטוריון הקרן הקיימת לישראל:
"לצערנו הקק"ל אינה רואה את עצמה מטפלת בנושאים שיש להם משמעויות פוליטיות. ולכן אנחנו מציעים שתפנה לגורמים הנוגעים בדבר."
יוצא לי להיות הרבה בגדה, בעיקר בקשר לגדר אבל לא רק, גם בנוגע לעוד כמה עניינים. ובשני מקומות שהייתי בהם, אחד בבית ליקיה והשני בבילעין, כשהצגתי את עצמי, אנשים אמרו לי שהם זוכרים את השם שלי מהסיפור של פארק קנדה. מסתבר שהסיפור של פארק קנדה פורסם בעיתונות הפלסטינית, אני לא יודע מתי ומה בדיוק נאמר שם, אבל עובדה שאנשים שם יודעים על הסיפור הזה. בבית ליקיה אפילו פגשתי מישהו שנולד ביאלו. הוא לא זוכר את יאלו, הוא היום בן ארבעים ושתיים, אבל ההורים שלו מיאלו. דווקא באתי אז לדבר על הגדר ובסוף דיברנו על איך הם ניסו כמה פעמים להגיע ליאלו. הם אף הגיעו לכפר כמה פעמים ובסופו של דבר סגרו בפניהם את הדרך. אחד הדברים שהיה להם כל כך קשה עם הגדר שהפרידה אותם מאדמות חקלאיות והפרידה אותם מהרבה מאוד דברים אחרים, זה העובדה שהם לא יוכלו יותר להתגנב ליאלו, לשרידים של יאלו. אז כן, הסיפור עם פארק קנדה פרש לו כנפיים ואנשים יודעים את זה. זה חשוב.
אפי בנאי
אני אתחיל באיך בכלל הכרתי את זוכרות כי זה קצת מצחיק. אני מכיר את מי שהייתי לפני זוכרות ואת מי שאני אחרי זוכרות. לפני איזה שלוש שנים או שנתיים וחצי נכנסתי לאינטרנט לחפש חומר על סלמה כי זה מאוד עניין אותי. כל פעם שהייתי עושה בגוגל סלמה, הייתי רואה אתר של אנשים שבפרונט שלהם מחזיקים מפתח וכתוב שם משהו על זוכרות. אמרתי לעצמי מה זה האנשים המשוגעים האלה...? אני הייתי בצד המרכז-ימני של המפה הפוליטית בארץ ואם הייתי רואה תמונה עם אישה ערביה שמחזיקה מפתח, המשמעות בשבילי הייתה שאני צריך לעזוב את הבית שלי, כי זה שייך למישהו אחר. זה נורא הפחיד אותי, זה היה משהו שכל הזמן חינכו אותנו עליו, שעומדים עלינו לכלותינו. לפני שנה וחצי כשלמדתי קולנוע, החלטתי לעשות סרט על הכפר שגדלתי בו, כי מאוד עניין אותי לדעת מי היה שם לפניי. יום אחד ישבתי עם אסתי, חברה טובה שלי, שהיא התסריטאית של הסרט, וסיפרתי לה שכשהייתי ילד המועדון נוער שהיה לי היה פעם מסגד והיינו משחקים שם כדורגל. היא אמרה לי "מה, הייתם משחקים כדורגל במסגד ? איך זה יכול להיות?" זה לא הסתדר לה. לי זה הסתדר, כי מאז שהייתי ילד, תמיד המועדון נוער שלי היה המסגד של סלמה. רק כשגדלתי פתאום הסתכלתי על המסגד הזה. ורק אחרי השיחה עם אסתי פתאום הסתכלתי על זה שזה משהו לא נורמאלי, אני הסתכלתי על המסגד הזה כעל מגרש כדורגל, בזמן שאנשים אחרים מסתכלים על המסגד הזה כמשהו מאוד קדוש להם. כשהתחלתי לעשות את הסרט, אסתי אמרה לי להתחיל לחקור מי היו האנשים האלה. אני מאוד רציתי לעשות סרט על האנשים שגרו פעם בסלמה. על מי שהתפלל פעם במסגד הזה, על מי שגר בעבר בבית שאני גדלתי בו ומצד שני ידעתי שיש לזה מחיר. אני נולדתי בסלמה, נולדתי בכפר שלם שזה שם חדש לכפר, אבל זה עדיין סלמה. החיבור שלי לאנשים שהיו שם קודם, הוא בכך שהמגרש משחקים שלי וכל המקומות שגדלתי בהם היו בעצם הבתים שלהם. ככל שהתבגרתי שאלתי את עצמי לאן האנשים האלה נעלמו, מה הם עשו, איך הם חיו. וככה הגעתי לזוכרות. נכנסתי לאתר אינטרנט ושלחתי מייל ובאותו יום איתן חזר אליי ודיבר איתי. כשהוא אמר לי שהוא יוכל לעזור לי, ראשית זה מאוד עודד אותי ובאותו זמן גם מאוד הפחיד אותי. כי יש לזה מחיר, האדמה הזו שייכת למישהו, מישהו גר פה לפניי, ואנחנו חייבים את האדמה הזו למישהו אחר. ודרך איתן, רנין וכל החבר'ה התחלתי להתוודע לכל האנשים שגרו שם לפני. הסיפור הכי חזק הוא שאני ורנין הגענו דרך המון אנשים לריכוז הכי גדול של פליטים מסלמה במחנה פליטים אל זרעה בירדן. האנשים האלה, שגורשו מסלמה ב-48, הגיעו למחנה פליטים הזה בירדן בדרך לא דרך. הם הקימו לעצמם "רביטת סלמה" (ארגון פליטי סלמה) ויש להם מוכתר של פליטי הכפר, שהוא אחד הבנים של המוכתר המקורי שחי בסלמה. האיש הזה הוא הפוסק שלהם בעניינים שונים. יש להם משרד משלהם במחנה הפליטים, הם נפגשים שם, מדברים, חוגגים את החגים או את האירועים המשמעותיים שלהם ויש להם אפילו ספר שהם הוציאו עם כל אילנות היוחסין של המשפחות הגדולות בכפר. רנין הייתה שם לפני שבוע ונפגשה עם האנשים האלה ואנחנו עומדים לנסוע לצלם אותם. היא חזרה משם עם צילומים של אנשים וכמו שמיכאל סיפר קודם שפתאום הוא ראה את הפליטים האלה קמים לתחייה, אני ממש ראיתי את האנשים האלה לפני שעה במצלמה של רנין. זה נורא מרגש לראות את הצד השני, שכאילו לא היה קיים כל הזמן. אנשים שבעיניי לא היו קיימים, כי כל הזמן סיפרו לי שהם ברחו, ואני אמרתי שאם הם ברחו, אז זו בעיה שלהם. פתאום עכשיו אני מבין שהם לא ממש ברחו, שיש שם משהו הרבה יותר חזק כששומעים את הסיפורים שלהם, כשרואים את האנשים האלה וכשיש להם פרצופים. כך גם הרבה יותר קל להתחבר אליהם.
השינוי הזה שאני חושב שגם אני וגם הסביבה הקרובה שלי עברה בזכות זוכרות הוא שפתאום אנחנו לא מתעסקים במי אשם במלחמה, אלא אנחנו מתחברים לצד השני ולסבל שלו, אל מה שכל הזמן מנסים להסתיר מאיתנו. אני חושב שזו הדרך הכי טובה לשנות את הדעה של האנשים על הסכסוך. בסרט שאני עושה אף אחד לא יבוא ויגיד הייתה לנו מלחמה ומי אשם ומי גירש את מי? בסרט יהיה יותר דיון על התוצאות של הסיפור הזה. התוצאה היא שאנשים שהגעגוע שלהם הביתה הוא חזק יותר מכל דבר ומה שהם עושים ביומיום בשביל הגעגוע, זה אחד הדברים הכי חזקים שיכולים לתת לצד שלנו יכולת להבין את הסבל של הצד השני..
אמנון בר-אור
ערב טוב. יש כמה בתי ספר לארכיטקטורה בארץ, זה מקצוע מאוד מבוקש, לא כל כך ברור לי למה, אבל הוא מבוקש. הסלקציה להגיע ללמוד בבית ספר לארכיטקטורה היא מאוד קשה ולכן מי שמגיע זה בדרך כלל חבר'ה צעירים מאוד, אינטליגנטים, מוכשרים, שבהחלט כיף ללמד אותם. מה שהם יודעים זה מה ששמענו על הארץ וההיסטוריה שלה עד עכשיו. אף אחד לא מכיר, אף אחד לא יודע, אף אחד גם לא שואל. אני והשותף שלי להוראה, סרג'יו לרמן, שלימד הרבה שנים ביפו, החלטנו להקדיש ליפו וסביבתה את כל הזמן שלנו בהוראה ובמחקרים שאנחנו עושים עם הסטודנטים. אחרי שנים שעבדנו על הלב ההיסטורי של תל אביב, פינת הרצלייה וכל מה שהתחנכנו עליו, פתאום שמנו לב שאנחנו עושים עוול לתלמידים ובעצם ממשיכים את אותה מערכת חינוכית שהתעלמה לחלוטין מהלב ההיסטורי האמיתי של תל אביב, שהוא כמובן יפו. התחלנו ללמוד את יפו ובמשך כשבע שנים אנחנו מלמדים יחד כל שנה שני סמסטרים בבית הספר לאדריכלות בתל אביב תלמידים של שנה שלישית. הם בוחרים מבנה, מתחילים לחקור אותו, מנסים ליצור קשר עם המשפחות שגרו שם, בד"כ באמצעות האינטרנט או הדואר, מקבלים תמונות, מקבלים עדויות, מתעדים את הבניין, מבינים את הבניין. רק אחרי שהם מכירים את החומר, הם מציגים את מה שהם נדרשים, אם זה מבנה מגורים אם זה מבנה ציבור, לפי מה שהם אמורים ללמוד בשנה ג'. המפגשים הללו הולידו איסוף ידע מרשים ביותר שכולל עדויות. השנה למשל אנחנו עובדים על הביארות של יפו, בתי הבאר של הפרדסים מסביב ליפו. כמובן שאם תשאלו על בתי הבאר, אז תמצאו שבעיר רחובות שיקמו את הבאר, עשו מזה את מוזיאון הפרדסנות, כך גם במזכרת בתיה או בחווה בנס ציונה. אין באר ציונית מפוארת שלא זכתה לשימור, למחקר ולהנצחה. אבל מאות ביארות מסביב ליפו, במקרה הטוב הן עוד בכלל קיימות ובדרך כלל או שיש בהן פולשים או שהן מוזנחות מאוד. אני נחשפתי לביארות האלה ב"בית הבילויים". לא מעניין את אף אחד שזה היה הבית של אנטון איוב ושהוא עשה את כל המהפכה של הפרדסנות. כל מה שמעניין הוא שהבילויים גרו שם מספר חודשים כי לא היה להם חדר להשכיר. אנחנו עובדים עם הסטודנטים על כל הקונספט הזה של בתי הפרדס, אנחנו מנסים לראות את הבתים האלה שהיום נמצאים בתוך העיר. אתה נוסע בתוך העיר, בעיקר בדרומה ופתאום אתה רואה בית מוזר, אתה לא מבין מה זה, זה בדרך כלל הג'אנק של כל השכונה. יחד עם הסטודנטים אנחנו לומדים להפוך אותם מהמקום הגרוע ביותר בשכונה למקום שיכול להשפיע על השכונה. לבתים האלה יש חלק מפואר מאד של מגורים, משום שעשירי יפו עברו לגור בהם כשיפו הפכה להיות כל כך צפופה והיה קשה לגור בה.
אין ספק שהסטודנטים נחשפים ורובם מגלים המון התלהבות. בהתחלה באמת הייתה לנו בעיה, איתן נכח בזה כשבא להרצות לפניהם על ביסאן. לסטודנטים היה להם קשה לקבל, כי פתאום מכריחים אותם להקשיב לדברים שהם לא רוצים להקשיב להם. אבל אני חייב לומר שזה לא קורה כבר בכלל ולהיפך, אנחנו זוכים להרבה מאוד עידוד מהתלמידים עצמם שמספרים לי שההשקפה שלהם השתנתה מאוד. לא יכול להיות שסטודנט לארכיטקטורה ייסע ברכב שלו, או באוטובוס מתל אביב ליפו ויעבור בדרך את גן צ'רלס קלור ולא ידע מה היה שם. לא יכול להיות שהוא ייכנס ליפו ולא יבין מה זה, למעט מה שלימדו אותו בביה"ס. זה עיקר העיסוק שלנו. אנחנו ממשיכים לאסוף חומרים ואני מקווה שעוד כמה דורות יהיו מספיק ארכיטקטים רגישים שלא יעזרו לממסד למחוק את העבר שלנו אלא שנוכל לחיות איתו בשלום ולהמשיך הלאה.
עיסמאת שביטה
ערב טוב לכולם. עד כמה שזכור לי אנחנו התחלנו את הפעילות ההמונית במיסכה כמה חודשים לפני שהכרתי את זוכרות, כשהלכנו להחיות את הזיכרון של הכפר ביום הנכבה לפני חמש או שש שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו את זה באופן מאורגן. לפני זה אני זוכר את עצמי ילד בן 10, 12 או 13, היינו הולכים מטירה למיסכה. כדי שתבינו, זה מרחק של שניים שלושה קילומטרים. המסגד היה אז עדיין שלם, לא כמו היום, שהוא כמעט הרוס לגמרי. בבית הספר היו שניים או שלושה חדרים, וגם הוא היה מבנה שלם. אני לא יודע מה משך אותי לשם. לא נולדתי שם, ואלו שהיו באים איתי בטוח שלא נולדו שם, אבל משהו היה מושך אותי לשם. המשהו הזה היה הסיפורים והזיכרונות. אנחנו התחלנו לזכור לפני שעלה הרעיון של זוכרות. עוד כשהיינו ילדים קטנים ההורים שלנו היו מספרים לנו מאיפה הם באו, מה היה להם, כי גם אנחנו היינו שואלים שאלות כילדים. למשל, כילדים כשחיינו בטירה, לכל החברים השכנים מגילי, מכיתתי, היו כרמים ורכוש. אני הייתי שואל את ההורים שלי "לכולם יש כרמים, איפה הכרמים שלי?" והם היו חייבים לספר לי שגם לנו היו כרמים אבל הסיפור היה כך וכך וכך. ותוך כדי הסיפור היו מגיעים איתנו למיסכה. דבר אחד מעניין הוא שאף אחד מההורים שלנו, עד כמה שאני זוכר, לא טרח לבוא איתנו אז ולהסביר לנו על מה שהיה שם. כשאני חושב על זה היום, אני מגיע למסקנה שהדור ההוא שממש חווה את הנכבה, כנראה חש איזו אשמה. בכל זאת הוא הקורבן והוא חש אשם ולכן הוא לא רצה ללכת לזכור. הם לא רצו שדור ההמשך יחווה את "העוול" שהם עשו, עוול במירכאות כמובן. הם לא רצו לדבר על זה בתוך הבית. אבא שלי לא רצה לדבר על זה, דודים שלי שחיו לידנו לא רצו לדבר על זה. אני לא יודע אם זה מתוך פחד. אולי הם פחדו עלינו, רצו שנחיה במציאות חדשה.
אחרי האירוע הראשון שעשינו במיסכה בצורה מאורגנת, קיבלתי טלפון מהבן שלי פאדי שחי ביפו. הוא אמר לי "תשמע, יש עמותה בשם זוכרות שפועלים בתחום זה וזה, והיות ואתם כבר התחלתם את המסע, אני חושב שכדאי שתצרו איתם קשר". ואז אני חושב שיצרתי קשר עם איתן וזה היה הקשר הראשון. אני מכיר את מיסכה, את המקום, את חלק מהאנשים, ובצד השני את זוכרות. זה פשוט התחבר ביחד. מיסכה וזוכרות זה שני דברים שהתחברו יחד. כל הפעילויות שעשינו מאז ועד היום היו פעולות משותפות עם זוכרות, לא תמיד היה קל לארגן אותן, אבל עשינו אותן.
כנראה שעשינו יותר מדי פעילויות וגרמנו למישהו לפחד. כתוצאה מהפחד המישהו הזה הלך להמשיך למחוק את הזיכרונות האחרונים שנשארו שם. מנהל מקרקעי ישראל הרס את מבנה ביה"ס כתוצאה מהביקורים החוזרים שלנו במקום.
כעת, אינני יודע אם זה נכון, אבל לפני כשבועיים שמעתי שמועה שעומדים להרוס את הפינה האחרונה שנשארה מהמבנה של המסגד. הזמן הרס את רוב המסגד, אז עכשיו למינהל מקרקעי ישראל יש תכנית להרוס את מה שנותר. שמעתי שיש גם תכנית להעביר קו ביוב בבית הקברות של הכפר. דווקא שם, זה המקום הכי מתאים - בתוך בית הקברות. אני לא יודע אם זה נכון. הלכנו לבדוק. בינתיים בשטח לא רואים כלום, אבל מניסיוני אני יודע שבשמועות תמיד יש משהו.
הם חושבים שאם מסירים כמה אבנים, אז מסירים את הזיכרון. אבל עובדה שהרסו את כל הכפר, לא השאירו אפילו אבן מבית אחד והזיכרון נשאר. לא רק שהזיכרון נשאר, הזיכרון הוא הרבה יותר חזק ממה שהוא היה בזמנו.
זה מזכיר לי סיפור מתוך סיפרו של הסופר אמיל חביבי, האופסימיסט. הוא מספר שכשהוא חזר מלבנון הוא נסע עם המושל הצבאי והם עברו ליד שדה שומשום. בין השיחים של השומשום, המושל הצבאי ראה אישה עם תינוק, הוא הלך אליה ואיים עליה עם אקדח שאם הוא יראה אותם עוד פעם באזור הוא ירה בתינוק. אז היא לקחה את התינוק והתחילה ללכת. ואז, הוא שם לב שהוא רואה תופעה על טבעית. ככל שהיא הולכת יותר רחוק, הצל שלה נהיה יותר ארוך עד שהוא כיסה את כל אזור עכו.
שלומית באומן
שלום לכולם וערב טוב. למרות שאני רגילה לדבר מול אנשים בשבילי זה אירוע מרגש במיוחד. אתחיל מלספר איך אני מכירה את זוכרות. יום אחד הגיע אליי אי-מייל, מאותם ספַּאמים שאת חושבת שעוד שנייה את זורקת אותו לסל המיחזור. אני פותחת אותו ומוצאת את עצמי נתקעת על הטקסטים שכתובים שם, וקוראת. ומתוך האי מייל הזה מ"זוכרות", שאני לא יודעת איך הוא הגיע אליי, אני כותבת מייל לאיתן. "אולי במקרה אתם עושים משהו שקשור לאמנות, כי יש פרויקט שאני עובדת עליו כבר שלוש שנים שעוסק בכפר אל-דווארה?" אחרי איזה זמן נורמה מוסי יוצרת איתי קשר. גם היא קשורה בחייה לקיבוץ עמיר (זה ממש קיבוץ לא נודע ואולי בזכות הכפר אל-דווארה, סוף סוף מישהו יכיר אותו).
הפרויקט שלי נקרא "ערוץ אל-דווארה" והוא מציג שידורים מהכפר אל-דווארה שכבר לא קיים. אני התחלתי לעבוד על הפרויקט הזה באום אל פחם בסימפוזיון יהודי-ערבי בתחום הקרמיקה. בסימפוזיון זה התחלתי לייצר מקרמיקה מוניטורים, כמו של חדרי בטחון. מההתחלה הבנתי שהפרויקט הזה הוא משהו אינסופי, החל מהזיכרון האישי שלי, ועד לזיכרון הקולקטיבי.
לקח לי בערך יומיים להיזכר בשם של הכפר אל-דווארה, למרות שהייתי בטוחה שאני זוכרת אותו. המטרה שלי בשידורים האלה קשורה להכרה במקום הזה, בכפר שהיה.
אני בעצמי גדלתי באווירה של דיסוננס הזה בין כוונה טובה לבין עשייה ומציאות נוראית. הכוונות האלה, הדיסוננסים האלה, מתקשרים לקיבוץ, להשכחה של ההיסטוריה של הרבה מאוד סיפורים. בחרתי לעסוק בסרט על הקמת קיבוץ עמיר בו נולדתי, כמייצג של תופעת הבניית הזיכרון והשכחה. הסרט נעשה לקראת יום הולדת 17 (1954) לעמיר, הקיבוץ האחרון של חומה ומגדל שהוקם ב-1939. הכפר לא מוזכר בו אפילו לא לשנייה בכל ה-30 דקות שלו. הסיפור הרווח על הקמת הקיבוץ עוסק במלריה, האויב הנורא, שיש למגר. את הסרט היו מראים בכל שנה בחג הקיבוץ. כשהתחלתי לעבוד על הפרויקט הזה באום אל-פחם זכרתי שיש בסרט משפט שאומר "יחסינו הטובים עם שכנינו מהכפר אל-דווארה". כשצפיתי שוב בסרט גיליתי שהמשפט הזה לא קיים בו. רציתי בזיכרוני לעשות לסרט תיקון. רציתי לתקן את הסרט כדי שיהיה בו את המשפט הזה, שיהיה בו משהו שירמז שאולי כן רצו לעשות משהו, או שכן ניסו איך שהוא להכניס את זה לגוף הסרט, שלא לגמרי שכחו. לצערי זה לא היה. בתערוכה שאני הולכת להציג, דימויים מהסרט מקבלים טיפול ומודפסים על המוניטורים.
אל-דווארה היה כפר במחוז צפת במרכז עמק החולה. חיו בו כ-800 איש ובישראל לא נותרו פליטים ממנו. כנראה שכולם בלבנון ובסוריה. אני עדיין מחפשת אותם.
עבורי זה מאוד משמעותי להציג את התערוכה שתפתח את סדרת התערוכות בחלל של זוכרות. אני מודה לכם מאוד על כך. למרות שהצגתי את זה כבר בכל מיני מקומות, זו פעם ראשונה שאני מרגישה שזה ההקשר הנכון של הפרויקט הזה. הוא פרויקט שלא תמיד מובן, ובדרך כלל אני צריכה להסביר ולגונן עליו.
התערוכה "ערוץ אל-דווארה" תעסוק בלקיחת המונח הזה שנקרא "שידור", ותתייחס אליו במונחים של יחסי כוח בין סטטי לדינאמי, בין זיכרון ילדות פרטי לזיכרון ציבורי, בין ההיסטורי/ארכיאולוגי לעכשווי, בין שידור למעקב. מכיוון שאלו מוניטורים של מעקב, אז זה גם משהו על הפעולה שלי, כיוצרת. כי מצד אחד זה שידור ומצד שני זה מעקב. על מי? מי על מי? לא ברור. הפליטים מאל-דווארה על קיבוץ עמיר או החברים מקיבוץ עמיר על אלה מאל-דווארה?
אינגריד גרדאת גסנר
ערב טוב. הארגון ממנו אני באה, בדיל, הוא קצת ותיק יותר מזוכרות. התחלנו לעבוד בגדה, בבית לחם, באמצע שנות ה-90. המטרה שלנו היא ליצור משאבים כדי להחיות את שאלת הפליטים ואת זכויות הפליטים. לשים אותם על האג'נדה. אתם בוודאי זוכרים שבשנות התשעים היה משא ומתן וזה היה מאוד חשוב שהנושא יעלה ויהיה חלק מהדיונים. אנחנו הצלחנו לעשות הרבה דברים מבחינת מחקרים, פרסומים, יצירת קשרים. ארגנו כנסים לארגוני פליטים, בלבנון, בירדן, בסוריה, באירופה, בקפריסין וכו'. מה שהיה חסר לנו בשנות ה-90 הייתה כתובת של ארגון ישראלי בישראל. הרבה פעמים נשאלנו "אז מה אתם עושים בצד הישראלי?" ענינו "היינו רוצים לעשות, אבל אין שם כתובת". הכרנו ישראלים, אנשים פרטיים, שתמיד תמכו בזכויות הפליטים, שידעו לתת פרטים על שאלת הפליטים, אבל אלו היו אנשים פרטיים. יש הבדל בין יוזמה קבוצתית של ארגון שמאמץ את הנושא ועובד עליו ביומיום לבין אנשים פרטיים, טובים ככל שיהיו. לכן בשבילנו, כשהכרנו את זוכרות לא הייתה כלל שאלה אם להיות איתם בקשר. ברגע שראינו שיש פה יוזמה של אנשים שמקימים קבוצה ואחר כך ארגון, היה ברור שנהייתה לנו כתובת שאנחנו יכולים לעבוד איתה. מאז, בעצם לא נפסק הקשר שלנו עם זוכרות. אולי לא תמיד אנחנו מתראים, לפעמים הקשר בא והולך בגלים, אבל בשבילנו זוכרות מסמלת שבכל זאת אפשר לבנות חזון ביחד.
עד היום אנשים אצלנו מדברים על חלום השיבה ואנחנו תמיד נאבקים ואומרים זה לא חלום זו זכות. אבל הפער בין הזכות לבין החלום הוא תוצאה של המציאות. כך שכל כך קשה לחשוב שמה שנכון שיקרה, שמה שבעצם היה צריך לקרות, גם יכול להתגשם. זוכרות בשבילנו היא משהו שנותן תקווה, שאפשר לסגור את הפער הזה בין החלום לבין הזכות.
מצד שני קיימת המציאות היומיומית. אני באה מבית לחם, מבית ג'אלה, שם אני מרגישה שהמציאות היא כזו שאני בטוחה שזה רק שאלה של זמן, לא הרבה זמן, שהרעיון הזה של פתרון הסכסוך ע"י שתי מדינות יתפוצץ, זאת אומרת לא יהיה. אנחנו רואים את זה יומיום. עוד מעט החברים והחברות שלנו מזוכרות שירצו לבקר אותנו, יגלו שהדרך שתמיד נסעו בה נסגרה, כי הגדר סביב בית ג'אלה הושלמה. לאט לאט כולנו מבינים שכמה שידברו בטלוויזיה, ברדיו, על החזון של שתי מדינות, על פלסטין וישראל, זה כבר לא יהיה. החזון שלנו הוא לחיות יחד על בסיס זכויות שוות, שזה כולל את זכות השיבה של הפליטים. זו בעצם תהיה המציאות שתקבע את העתיד של כולנו. אני חושבת שמה שאני מצפה מזוכרות לעתיד שגם נמשיך לעבוד יחד לקראת המציאות החדשה הזאת. תודה.
מוחמד כיאל
ערב טוב לכולם. היום הוא השמונה במרץ, יום האישה הבינלאומי. בשם וועד העקורים אני רוצה לברך את כל הנשים שנמצאות כאן ומקווה שיחד נצליח במאבק למען שוויון, למען נשים וגברים, ערבים ויהודים בישראל ובכל העולם.
שמי מוחמד כיאל ואני מעקורי הכפר אל-בירווה, הכפר של המשורר המפורסם מחמוד דרוויש. אני גר בכפר ג'דיידה הנמצא קרוב מאד לכפר הנטוש אל-בירווה.
היו לי הכבוד והכיף להכיר את איתן ונורמה בשלבים הראשונים להקמת זוכרות. כשדיברתי עם איתן על מה שצריך לומר היום הוא אמר לי "לא הרצאה, רק תגיד אם ומדוע חשוב שיש שזוכרות קיימת?" אז אמרתי לו שאני לא יכול להיות אובייקטיבי, אני מיד אחרי שהכרתי אותך, היה לי הכבוד אחרי להכיר את ההורים שלך ולהיות בבית שלהם. אכלנו ושתינו יחד לכן אני לא יכול להיות אובייקטיבי. אבל אנסה להיות כמה שיותר אובייקטיבי ורציני.
בתכנית האסטרטגיות שלנו על מה צריך לעשות היום ומחר, היה לנו חשוב מאוד לדבר אל הקהל הישראלי, לדעת הקהל הישראלית. הם אולי לא למדו על הנכבה בבית הספר, הם אולי לא יודעים, אבל לא צריך להתבייש יש גם הרבה ערבים שלא יודעים. הנה גם אני לא יודע הכל, למרות שאני במקור עיתונאי ואני קורא בשלוש שפות, ערבית, עברית ואנגלית, אבל בכל יום אני לומד דברים חדשים על הנכבה ועל מה שקרה ב-48. אצלנו בעמותת העקורים חשוב מאוד לא רק לדבר אל הקהל של הערבים הפלשתינים בישראל ולא רק לדבר למנהיגים הפוליטיים של החברה הערבית בישראל, שהנושא הזה לא היה באג'נדה שלהם, אלא גם לקהל הישראלי. וזו כמובן בעיה בשבילנו. אבל אמרנו שבכל זאת צריך לדבר עם יהודים ולהפתעתנו הטובה הוקמה זוכרות, לא רק שאנחנו, יחד עם זוכרות ודרך זוכרות יכולים לפנות ולהסביר לקהל הישראלי את העמדה שלנו, אלא יש לי הרגשה שיש לנו עכשיו משרד בתל אביב. לא רק לדבר דרך פקס או בהפגנה פעם או פעמיים בשנה. עכשיו יש לנו משרד בתוך תל אביב.
אני אישית חושב שהפעילות של זוכרות היא מאוד חשובה. מהיום הראשון הרגשתי והיה לי הרושם שמדובר בבן אדם רציני עם חברים וחברות רציניים. אנחנו מזה למעלה מחמישים שנים פליטי בירווה ותושבי ג'דיידה, היינו הולכים לכפר, שומעים שירה, מספרים את מה שקרה. ואז בא בן אדם עם החברים שלו עם חידוש, הוא בא עם שלטים, ארבעה חמישה שלטים גדולים ורצון להתחיל לבנות משהו. זה היה משהו מיוחד. אני לא רגיל להחמיא כל כך, אבל כאן מדובר באנשים אמיצים, פעילים ונחושים.
למה חשוב מה שאתם עושים: הסיורים, ההרצאות, כנסים, וכו'. אני כל הזמן בדעה שחברינו, אחינו הישראלים היהודים וגם הפלסטינים כמובן, חייבים לדעת למה יש סכסוך, למה יש מלחמות, למה יש מעשים כל כך נוראיים. צריך לדעת מה קרה בהיסטוריה, מה קרה ב-48. צריך לדעת את האמת לפני שניגשים לפיוס ושלום צודק, שלום אמיתי ובר קיימא, צריך לדעת את האמת בשביל הפיוס. זה מאוד חשוב כשקושרים את זה לעניין של זכות השיבה. אני לא ידעתי אלא רק בתהלוכה הראשונה של עמותת העקורים שמדובר בחמש מאות ושלושים יישובים שנהרסו. בכל פעם שאני קורא ספר אני מגלה שהיה פה פוגרום ושם טבח. בספר האחרון של אילן פפה, שיש לו הרבה יותר ידע ממני, הוא מדבר על הטיהור האתני של פלסטין שהיה מתוכנן. לא ב-48, לא ב-40, הרבה הרבה לפני. אז חשוב שנכיר את האמת וננהל מו"מ כדי שנגיע בסופו של דבר לשלום צודק. אחד הדברים שמונעים את השלום הוא זכותם של העקורים, לא רק סוגיית ירושלים. יש הרבה מנהיגים פלשתינים שמדברים על זכות השיבה כעל דבר שהוא יותר חשוב מהקמת המדינה הפלסטינית. לכן, חברים וחברות מזוכרות, אני חושב שהעבודה שאתם עושים היא עבודה חשובה מאוד. כמו שאמרה החברה המלומדת, אריאלה אזולאי, אם לא הייתה זוכרות, היה צריך לעשות אותה.
אני מברך אתכם במשרדכם החדש ואני מאוד שמח שאין מספיק מקומות ישיבה, סימן שיש הרבה אנשים.
סרי מיסנדרה
Good Evening. It's certainly an honor to be here this evening and celebrate five years of success for Zochrot.
I have to tell you we first learned about Zochrot through the newspaper in fact. There was a newspaper article about four years ago, four and a half years ago now, that talked about Eitan and the work of Zochrot and I think it is through that that we decided, 'Oh, here's an organization that we should work with.'
Mennonite Central Committee is the Relief and Development Organization of the Men and Brethren in Christ Churches in the and . We came to work here soon after the Nakba, in 1949. So we have been continually present since 1949. Of course we worked under the Hashemite Kingdom of Jordan when we came because our headquarters were in Jericho. But after 1967 we have continued working. Now our headquarters are in Jerusalem and we continue having partners all over the West Bank and Gaza Strip.
In Israel Zochrot is our beacon of hope and all of you serve as a source of enlightenment for us. We are very, very excited to work with an organization such as Zochrot and our partner organization Badil because they are also represented here. Both of them work on issues that are very important to the Mennonite Central Committee. And just to give you a short synopsis, many of the Mennonites themselves in North America are refugees, either from the Ukraine or from Russia, who moved because of religious persecution in Europe, they moved to North America. So the issue of refugees and refugee rights is very dear to the people, the Mennonites in North America .
And so it's a very natural and appropriate combination that we have working with Zochrot and Badil on refugee rights and on a just peace. Because we talk about peace a lot but we strongly believe that unless there is justice that is married to peace it will not be a sustained peace and it will not be to the benefit of everybody including our Israeli friends.
So on behalf of the Mennonite Central Committee we are very, very pleased to continue our partnership with Zochrot and we consider our friends in Zochrot to be very special to our hearts and we keep in touch very regularly with them by attending your functions and your tours and just calling on you as our friends. You ARE our friends in Israel. Mazal tov.
לויז ביתלחם
When Memory Runs
When willed acts of demolition cannot be consigned to the distant past, to confront the detritus of memory is to come up against some of the most intractable dimensions of the Israeli-Palestinian conflict. Memory is variously etched into or expunged from the landscape which surrounds us. Its consequences depend on a certain point of view. Who is looking, and why?
The Palestinian experience of the Nakba and the Israeli erasure of it translate into two diametrically opposed reservoirs of memory, the first dominated by loss and the second by repression. This is no abstract matter. The traces left by these different courses of memory are tangible, material. They are inscribed on the landscape—in the form of grave, monument, orchard, nature reserve, stone terrace, barbed-wire fence, concrete wall—and call very different subjects into being in response to their spatial utterances.
The Jewish Israeli, bound to a narrative of possession that will not admit to the dispossession of the Palestinian, assimilates the ruins of evacuated Palestinian villages into a Biblical vision poised between pastoral tranquility and the assurance of domination. The Palestinian looks and sees rift and rupture. Sees, indeed, that they are ongoing. The activist, committed as Zochrot is, to making the past speak to those who have gained most through forgetting, is answerable precisely to the ethical and political imperatives that arise when memory finally runs to ground.
