לסיקור הכנס ב- מעריב NRG , עכו NET , ו- NFC

הכנס השלישי על זכות השיבה והשלום הצודק התקיים בעכו בתאריכים 29-30/6/2007, ואורגן על-ידי ועד העקורים, מכון אמיל תומא,איתיג'א וזוכרות.

בערב הפתיחה הוכרזה התמיכה בזכות השיבה לפליטים הפלסטינים, כמפתח בסיסי לשלום באזור.

בדיונים התייחסו מספר דוברים לאתגרים הניצבים בפני הכרה בזכות השיבה ומימושה. עלה הצורך בפיתוח רעיונות מפורטים למימוש שיבה של פליטים. במצב השיח הקיים בו אין כל ידע על האפשרויות לממש שיבה קשה לראות כיצד ניתן לממש מצב של שיבת פליטים פלסטינים.

הייתה התייחסות לביטויים שונים בישראל המערערים על המשך קיומה הבלעדי של המדינה היהודית, כי ברור שהיא מונעת כל סיכוי לשלום ולמימוש זכות השיבה. עלה גם הצורך להתייחס לפחדים של יהודים החיים בישראל הנובעים בחלקם מהטראומה של השואה ומהמניפולציה שנעשית בשמה בישראל. כמו כן עלה גם הצורך לחשוב על אפשרויות של פיוס תוך הכרה ביהודים בישראל ללא ויתור על זכות השיבה.

דוברים הביעו ביקורת על מנהיגים פלסטינים שויתרו/מוותרים מראש על זכות השיבה כמו הסכם אוסלו, הבנות ז'נבה ואיילון - נוסייבה.

בכנס הוכרז על הקמתה של קואליציית ארגונים שיפעלו למען שיבה בתוך ישראל. קואליציה זו תפעל להרחבת הפעילות העוסקת בשיבת הפליטים ותארגן את כל הכוחות התומכים בכך.

עלו רעיונות שונים לפעילות בשנת השישים לנכבה כמו כנס בת"א שפונה לציבור היהודי בישראל, תפיסת כפר נטוש מ-1948 כפעולת מחאה גדולה, פיתוח מודלים לשיבה אפשרית של פליטים פלסטינים.

דברי ברכה של עמיה גלילי מזוכרות בפתיחת הכנס:

שלום לכולם

אני שמחה מאוד להיות פה איתכם, בכנס השלישי לתמיכה בזכות השיבה והשלום הצודק בעכא, ומברכת את כל מי שהגיע לכנס חשוב זה, את כל המארגנים וכל התומכים בו.

חשיבות הכנס הזה בשבילי היא בראש ובראשונה בעצם ההכרה בקול חזק וברור על תמיכתנו בזכות השיבה.

זכות היא דבר שאי אפשר לתת למישהו ואי אפשר לקחת. זכות נוכחת, קיימת, גם אם מתעלמים ממנה, משכיחים אותה. זכות השיבה זוהי זכות אישית של כל עקור ועקורה שגורשו מבתיהם. זו גם זכות קולקטיבית, שקיבלה הכרה בחוק הבינלאומי.

כשאנו מדברים על מושג השיבה, על מהי הזכות לשוב, איך מתמודדים עם המציאות שנדמית כחונקת כל אפשרות לכך, או עם הציבור היהודי שאינו מוכן בכלל לדבר על זה, בכך שאנו שבים ואומרים, שבים ומגדירים, אנו מתחילים ליצור שינוי, ליצור מציאות אחרת שמסרבת להתקיים על חשבון אחרים.

בציבור היהודי יש פחד ובהלה כשמעלים את נושא זכות השיבה. זכות השיבה מאיימת על האתוס והזהות הציונית, שגם אני גדלתי עליה. אבל דווקא משום שההכרה בזכות הזו והמאבק למימושה הוא צעד הכרחי בדרך לפיוס אמיתי, עבורי חשוב לדבר עם הציבור היהודי, חשוב לא לטשטש ולא לפחד. אני לא רוצה להיות יותר במקום שבו אני מתחבאת, בורחת או טוענת שלא ידעתי. שלא ידעתי שהייתה נכבה והיא ממשיכה גם היום, שלא ידעתי שיש פליטים, שלא ידעתי שחיו וחיים פה פלסטינים. אני רוצה להתעקש ולהיות פה איתכם, לדבר, לזכור ולבנות חזון. לא להתעלם, לא להשכיח. להגיד שאני מתחייבת להיות שותפה למאבקכם הצודק.

כל עוד הזכויות שלי כיהודייה מושתתות על שלילת הזכויות של הפלסטינים, אין לי בעצם שום זכויות. רק כאשר ייעשה צדק עם הפלסטינים, נוכל גם אנחנו, היהודים, לחיות בכבוד עם עצמנו. בשבילי התמיכה בזכות השיבה היא למעשה האפשרות של יצירת מציאות שונה מזו של היום, בה החברה והשלטון במקום הזה יהיו מושתתים על עקרונות של צדק. מקום שבו נוכל באמת לחיות.

בשביל להעלות את הנושא נדרשת עבודה אמיצה, לא מתפשרת ומחויבת לאמת הפנימית שלנו, שרואה בזכות השיבה אבן יסוד הכרחית בדרך לפיוס. המאבק על זכות השיבה הוא בעצם מאבק על הזיכרון, על ההווה ועל העתיד. ישנה חשיבות רבה לדבר על זכות זו גם בקרב הציבור היהודי וכנס זה הוא חלק חשוב מעבודה הזו ואני מברכת על כך.

דבריה של נורמה מוסי מזוכרות בכנס:

האתגרים שעומדים בפני הציבור הישראלי ביחס לזכות השיבה

מהם האתגרים שעומדים בפנינו, כשאנו באים לדבר על זכות השיבה עם יהודים?

אחת מהדוגמאות לאופן שבו מתייחסים בציבור היהודי לנושא של זכות השיבה ניתן לראות בהתייחסות לניירות העמדה (של מדא, מוסוואה, עדאלה וועדת המעקב) שהתפרסמו בשנה האחרונה. בכל הניירות הוזכרה זכות השיבה בניואנסים שונים. התגובות אליהן נחשפנו היו של בורות, פחד, אלימות וגזענות.

יש להתייחס ברצינות אל הפחד הקיומי כמעט שמוצא את ביטויי באמירות כמו: זכות השיבה משמעה חיסולה של מדינת ישראל, השמדה של העם היהודי, זכות השיבה פירושה בעצם חזרה לאחור במובן הזה שהפלסטינים ייעשו לנו, יהודים, את מה שאנחנו עשינו להם בנכבה, עין תחת עין ושן תחת שן.

כיצד ניתן להסביר את הפחד התהומי הזה? כיצד ניתן להבין אותו? ניתן להתייחס אל הפחד במונחים פסיכולוגיים ולומר כי הוא נוצר כתוצאה של אירוע טראומטי שלא עובד ברמה הקולקטיבית והוא נותר כסוג של שארית ששבה ומציפה את התודעה. ניתן להבין גם את הפחד ככלי פוליטי שמייצר מציאות שבה הכול מותר, מציאות שמילת המפתח בה היא ביטחון ובשם הביטחון, כידוע, ניתן לחוקק חוקים גזעניים ולהפעיל אלימות ממסדית כלפי ציבור שלם.

כיצד ניתן, אם כן, להתמודד עם הפחד של היהודים מפני זכות השיבה? אחת מהאפשרויות להתמודדות כזו תהיה, נדמה לי, דיבור ישיר על פתרונות קונקרטיים, פתרונות שלוקחים בחשבון את מצב העניינים במציאות של כאן ועכשיו.

אני מציעה לחשוב ולעבוד כאילו כבר יש זכות שיבה ועכשיו אנחנו צריכים להחליט כיצד זכות זו מיושמת, שהרי בין ההכרה בזכות לבין יישומה ישנו תמיד פער. אני מציעה לחשוב על האפשרות הממשית שהפליטים יחזרו, כלומר לנסות לשאול את השאלות הטריוויאליות, המעשיות ולחפש עבורן תשובות. למשל: לאן יחזרו הפליטים? כיצד ייקבעו הפיצויים? כיצד יפוצו פליטים שרכושם לא היה רשום בטאבו? כיצד יפוצו פליטים שלא היה להם רכוש? מה יהיה על הקרקעות המיושבות היום על ידי יישובים יהודיים? מה יקרה עם הבתים בהם גרים היום יהודים? ומה על מקומות ציבוריים שהיו חלק מנכסי הכפרים והערים? השאלות הולכות ומתרבות ככל שחושבים על השיבה לא כחלום אלא כתוכנית מעשית.

כיצד תשאלו, ניתן לדבר על צעדים מעשיים למימוש השיבה כשרוב הציבור בישראל לא מכיר בעצם הזכות, בעוול ההיסטורי, בנכבה. ובכן, נדמה לי כי אפשר כאן להפוך את הסדר ולהציע קודם הצעה מעשית לשיבה ומתוכה לפתח את ההבנה וההכרה של הזכות, שהרי זו ממילא טמונה בשיבה. תוכניות ממשיות לשיבת הפליטים למקומות ספציפיים (כמו למשל התוכנית לבנייה מחדש של הכפר בירעם) יכולות קודם כל לפתוח מגוון של אפשרויות לשיבה. שיבה ליאפא לא תהיה דומה לשיבה לאל בירווה או לזו של טנטורה, שהרי בכל מקום מתקיימים תנאים שונים, יש כמות שונה של פליטים וכו'. דיבור קונקרטי על פתרונות אפשריים בהם יש גם מקום לקהילות יהודיות שונות יכול להפחית את הפחד ולהראות כיצד השיבה אפשרית, כיצד שיבה של פלסטינים לא מובילה לסילוקם של יהודים מבתיהם. כיצד שיבה של פלסטינים הופכת את המקום הזה למקום טוב יותר.

בניית תוכניות לשיבה מהווה תהליך מורכב שדורש בעצם המצאה של שפה חדשה תיאורטית ופוליטית והמצאתם של אופני עבודה חדשים משותפים לישראלים ופלסטינים.